מיה ברש, 25, היא סטודנטית לאופנה ב-FIT. המוטו האישי שלה הוא "שוויה שוויה", אותו עידכנה ל"שוויה מיה", שהוא שם מותג האופנה שלה.

"בגיל 18 סיימתי תיכון. רוב האנשים הולכים בנקודה הזו לצבא. אני לא הלכתי, אז הרגשתי שאני חייבת למצוא מה הדבר שאני באמת רוצה לעשות בחיים, כי מה כבר עשיתי אז? מילצרתי. עברתי איזו תקופה של התלבטויות ומחשבות, ואז פתאום – אני לא יודעת מאיפה זה בא באמת – הבנתי שאני צריכה ללמוד עיצוב אופנה. תמיד נמשכתי למקצועות יצירתיים, אבל לא הייתי אחת מהילדות האלה שמקשקשות סקיצות לשמלות במחברת שלהן. לא חשבתי על זה לפני כן, אבל יום בהיר אחד זה נחת עלי: אני הולכת להיות מעצבת אופנה. שום דבר אחר לא מעניין אותי, וזהו".

"הקלישאה הרגילה: באתי לניו-יורק בעקבות האהבה. כשהייתי בת 19 הכרתי את בן זוגי, גיא. הוא היה בן 23. הכרנו, התאהבנו, עברנו לגור יחד בשכונת רוממה בחיפה. כשנפגשנו גיא כבר תכנן לנסוע ללמוד בניו-יורק ולמעשה כבר היה בעיצומו של תהליך הגשת בקשות לכל מיני בתי ספר. אני לא הייתי ערוכה עדיין ללימודים בניו-יורק בשום צורה. בדיוק התחלתי את תהליך הקבלה לשנקר, אבל כשגיא התקבל ל-NYU הבנתי שזהו, נוסעים. אז זרמתי איתו ונסענו לניו-יורק. אחרי כמה חודשים כאן, התחלתי בעצמי לנסות להתקבל לבתי ספר שונים לאופנה. בניסיון הראשון לא התקבלתי ל-FIT. דווקא התקבלתי לפארסונס ולפראט, אבל אלה בתי ספר פרטיים ויותר מידי יקרים בשבילי. קיוויתי אולי לאיזה מלגה מהם, אבל לא קרה. בינתיים לקחתי לאט לאט כל מיני קורסים חיצונים ב-FIT וניסיתי להתקבל שוב אחרי שנה. אני חושבת שזה היה הרגע בו דברים התחילו להסתדר לי כאן. עד אז הכל הרגיש טיפה תלוש, רנדומלי... הלימודים נתנו לי לי תחושה של מקום, של מטרה. מסתבר שאני צריכה את הממסד".

"בטח אותו הדבר כמו שרוב הישראלים חווים: שינויי האקלים, אין חוף ים, הגעגועים לחברים והמשפחה והמנטליות השונה. להגיד כל הזמן 'אקסיוז מי' ו'איים סורי', להחזיק לכולם את הדלת... מה עם כסף? היה לנו קצת מהבית, קצת מהצד, הסתדרנו. בהתחלה גרנו בוושינגטון הייטס וחיינו קצת על הקצה. עכשיו תקופה יותר טובה, חיים פחות על הקצה וגרים באיסט ווילאג'".

"היום הראשון שהגענו לפה. באנו בקיץ, באמצע אוגוסט. יצאנו משדה התעופה והכל סביבנו היה אפור ואביך. ירד גשם מגעיל כזה. הגענו לדירה בוושינגטון הייטס - השכונה נראתה זרה, הדירה נראתה מכוערת, וקטנה... הסתכלתי על האמבטיה המתקלפת ושאלתי את עצמי, מה נסגר? בשביל זה עזבתי? הרי היה לי הכל בארץ, היה לי בית ואנשים שאהבתי. כל הדברים האלה ביחד היו קצת הלם עבורי, אבל למחרת השמש זרחה, הציפורים צייצו, יצאתי להסתובב במנהטן וראיתי כמה נחמד וכיף פה. כמו לכל דבר, גם לניו-יורק יש שני צדדים".

"החתונה! גיא הציע לי נישואים ביום ההולדת הראשון שלו כאן, כשהוא היה בן 25. אני ניסיתי להתלבש קצת, קניתי משהו בחנות יד שניה באיסט וילאג'. לא שמלת כלה, אבל בכל זאת רציתי משהו חגיגי, לבן. גיא לבש סוודר ישן מעל לחולצה מכופתרת. חגיגי משהו. נסענו בסאבוויי לסיטי הול עם חבר שהיה העד, והוא גם צילם אותנו בווידאו. הגענו, עלינו למעלה, חיכינו קצת בתור, ואז נכנסנו לחדר עם השופטת, או הנוטריונית, או איך שלא קוראים לדבר הזה כאן. היא שאלה את גיא אם אנחנו מוכנים. הוא אמר 'איי דו', אני אמרתי 'איי דו', נשיקה, טבעות ושלום, נגמר. זה היה כל כך מהיר, פחות מדקה. כל הסיפור היה ממש מצחיק".

"להמשיך ללמוד, לעצב וליצור. לא יודעת אם אני אעבוד אצל מישהו או שיהיה לי מותג עצמאי – אני אזרום עם מה שיבוא. אם אני אצליח להרים משהו בעצמי – אני בטוח אנסה את זה, אבל אני יודעת שזה לא פשוט. הכספים, החשבונות, השיווק... לכולם יש את הפנטזיה להיות עצמאיים, אבל אני מנסה להיות מציאותית. באמת שאי אפשר לדעת בחיים".