בשעות הערב המאוחרות של ערב באמצע שבוע אביבי, הסטודיו של הפסל הישראלי-ניו-יורקי איתמר ג׳ובני בבושוויק דומה יותר למאורת קוסמים שלווה ולא למקום בו הסתיים זה עתה יום עבודה קדחתני. היה זה עוד אחד מימי העבודה הארוכים של איתמר ביחד עם שלושת האסיסטנטים שלו לקראת תערוכה שתיפתח ב-24 בגלריה ג'ולי מ. בטורונטו. השיחה עם איתמר, כמו גם ההתבוננות בעבודתו, מעלות את הרושם שהאמנות שלו מופרית בדיוק בזכות המתח בין הקסום למובן מאליו, בין העבודה הרבה המושקעת בכל יצירה למראה המשועשע של היצירה. במקביל, גם איתמר ג'ובני עצמו עושה רושם של מי שאוהב לעבוד קשה אבל גם לשחק ושנותן לצד התיכנון והמחשבה גם ליד המזל ולהנאה מהחיים של העיר הגדולה להיכנס אליו ואל הסטודיו שלו.

עבודת יד עם עיצוב דיגיטלי. איתמר ג'ובני

את ההשראה לסידרה הנוכחית שאב איתמר מעבודתו הידועה של הצלם אוגוסט שנדר (1964-1876), "אזרחי המאה העשרים", בה צילם מאות דיוקנאות בניסיון לקטלג את כל המצולמים לקטגוריות חברתיות של תעסוקה ומעמד (טבח, איכר, ילדות עיוורות, בורגני, אמנית קרקס- זהו רק חלק קטן מרשימת הכותרות של צילומיו החשובים של שנדר). אבל הטיפוסים של איתמר ג'ובני אינם ניתנים לקטלוג. הגישה הזו, הוא אומר, מתאימה יותר לימינו אנו. ״אני לא רוצה להיפטר לגמרי מהמוטיבציה המודרנית למפות או לקטלג את החברה אבל אני רוצה לעשות את זה בצורה אחרת", הוא אומר. "בתקופה של שנדר זהות הפרט הייתה מאופיינת הרבה פעמים בתור הפונקציה החברתית שלו: המקצוע שלו, המעמד החברתי, אפילו הגזע או המין, ואני מרגיש שהיום זה הרבה יותר רופף ממה שהיה פעם. אז המודרניזם היה בשיאו ויצר שאיפה עמוקה לסדר ובעיני היום בסוביקט יש משהו הרבה יותר מפוצל ושסוע. אפילו ברמה השייכות התרבותית היום אנחנו מפוצלים. מעטים האנשים שהזהות התרבותית שלהם פשוטה. הכי מרתק אותי, איך הפיצול אפילו חודר לאופן שבו אנחנו חווים את העולם: אנחנו מותקפים באמצעים שמעבירים אותנו לממד אחר או לנושא אחר: טלפון, מיילים, פייסבוק, טלוויזיה, קולנוע. אני משתמש בשפות או באסטרטגיות אסתטיות שונות כדי לייצר פיגורות, שלא יכולות ליפול בבת אחת לקטגוריה מסוימת או לעולם ויזואלי לכיד".

העבודות של ג'ובני משלבות עבודת יד עם עיצוב דיגיטלי. כמה מפסליו היותר מוכרים עשויים משכבות עץ מרובדות שביחד יוצרות דמות גדולה. אם הפסלים ההם דרשו תכנון מדוקדק, בסידרת היצירות הנוכחית, אומר איתמר, יש יותר מקום למשחק ואלתור והדמויות מתקדמות תוך כדי תנועה. שבועות מעטים לפני שהוא אורז את

 הפסלים ושולח אותם לטורנטו, איתמר עדיין לא יודע איך הם יראו בסופו של דבר. זה לא מדאיג אותו. להיפך, הוא נראה נרגש מההפתעות שהעבודה שלו מזמנת לו והוא די משוכנע שהתוצאה תהיה מרתקת. בדרך כלל הוא מגיע לרעיון לפיסול מחפץ כלשהו שהוא מוצא בחוץ או בתוך הסטודיו שלו, ומשם הוא מפתח את הרעיון הלאה. התוצאה יכולה לכלול כל דבר החל מצעצוע פלסטיק זול תוצרת סין ועד לתוצרים של מכונת החריטה המתקדמת שלו, שיצורם דורש שעות רבות של תכנון ועבודה.

נדמה שלבאר מקורות ההשראה של ג'ובני אין תחתית. הרעיון לסידרה הנוכחית נולד כשהוא מצא ערימה של בובות ראווה מעץ מחוץ לחנות בגדי ילדים שנסגרה. את האביזרים שהדמויות מתהדרות בהם הוא מצא בחנות פאות, חנות לשאריות מסדנאות ליצור תכשיטים ועוד ועוד.

איתמר הגיע לניו-יורק לפני שש שנים לשם לימודי תואר שני במכללת פראט. לפני כן הוא למד וגם לימד במדרשה לאמנות ברמת השרון, וכן סיים לימודי תואר בפילוסופיה ובקולנוע באוניברסיטת תל אביב. על המקום שהוא נמצא בו כעת בחיים, אמן פעיל, שמציג בגלריות, ירידים ומוזיאונים ברחבי העולם ומאחוריו גלריה ניו-יורקית מאוד מכובדת, גלרית אנדריאה מייזלין, המייצגת אותו, הוא חלם עוד בתחילת דרכו כאמן: "כשהייתי בן עשרים, סטודנט שנה א' במדרשה, באתי לבקר בניו-יורק", הוא מספר. "אני זוכר איך הסתובבתי בצ'לסי בשלג והייתי מהופנט מהכמות המטורפת של הגלריות ומהמחויבות העמוקה לאמנות. אני זוכר איך אמרתי לעצמי, 'אני רוצה לחיות פה!' היום לפעמים זה מכה בי, כשאני הולך למשל בצ'לסי לפגוש את אנדריאה מייזלין, איך פעם זה היה מקום זר ובלתי מושג והיום זה חלק מהחיים שלי, אבל אין לי שום תחושה של סיפוק עמוק ואפילו השלג כבר הרבה פחות נראה הרבה פחות קסום". ג'ובני מוכן להמשיך הלאה והוא שוקד על לימוד השפה הגרמנית במטרה עבור לברלין, אליה נושאים עיניים אמנים רבים שהתעייפו מניו-יורק. על אף האהבה הגדולה שלו לעיר, ג'ובני ממשיל את ניו-יורק ל" abusive lover, שאתה יודע שכדאי שתסיים את המערכת היחסים הזו, אבל התשוקה חזקה מדי ואתה יודע שלא באמת תמצא לו תחליף", הוא אומר. על המעבר לברלין הוא חושב כבר שנים, אבל חלק ממה שמקשה על יישום הרעיון הוא העובדה שהפיסול שלו והכלים המייצרים אותו מקשים על הנדודים בעולם. זוהי אחת הסיבות שלקראת התערוכה הבאה שלו הוא רוצה להפוך את הפרויקט הנוכחי לפרויקט צילומי בו יצלם את הפסלים, מעין סגירת מעגל חומרית, שתחזיר אותו לנקודת המוצא של הצילום של אוגוסט שנדר, ביחד עם כל המטען של הדרך הארוכה שעבר".

לפרטים נוספים:

www.juliem.com/?CategoryID=263