מכת בכורות: למה לילדים בכורים קשה יותר?

נמע לכם מוכר? אז הנה הזדמנות פז לדבר על הנושא המרתק של ילדים בכורים ונתחיל, כמובן, מההתחלה. אישה פוגשת גבר, גבר פוגש אישה, הם מתאהבים ומחליטים להקים משפחה (ברשותכם אני הולכת על התסריט הכי בנאלי ו'קלאסי' על מנת לפשט את העניין). והנה הריון, ועוד כמה חודשים עוברים, ובמזל טוב מאוד מגיח לעולם ילדם הראשון.

כתבות נוספות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

יש לה יום הולדת, אז למה היא בוכה?

בלי להוציא שקל: איך להכין את הילד לכיתה א' בבית

כך תדעו: האם הילד בשל לעלות לכיתה א'?

"לא בא לי!"; 10 כללים להתמודדות עם התקף זעם

איזו שמחה! המשפחה כולה צוהלת ונרגשת, מכל עבר מגיעים סבתות וסבים, דודות ודודים, חברות וחברים, לחזות בפלא הבריאה הפיצפוני הזה ולהביע את דעתם (גם כשלא שואלים אותם) למי הוא דומה. אין, אין דברים כאלה!

בחודשים הקרובים הוא יהפוך למרכז הבית והמשפחה, סדר יומו יקבע את לוח הזמנים של הוריו, וכל "פיפס" שלו יזכה למענה מיידי ודאוג של שני אנשים צעירים ובלתי מנוסים, הלומדים ממש ברגע זה צעדים ראשונים בהורות, בעודם מצויים כבר עמוק בחלק המעשי.

חשבתם פעם איך אותו תינוק חווה את כל העסק הזה? מה עובר אליו ומה הוא מרגיש? ובכן, בואו נצא למסע קצר דרך עיניו של הילד הבכור, וננסה להבין איך הוא רואה את העולם.

ונתחיל בשאלה האם אתם מודעים לעובדה שילד ראשון הופך בעצם הולדתו שני אנשים להורים? תחשבו מה זה אומר לגביו: כמה אחריות, איזה תפקיד ענק מונח על כתפיים כה צעירות ושבריריות. אותו תינוק מגיע למשפחה וכל מה שהוא רואה מול עיניו זה את אותם שני המבוגרים האלה, הוריו, המביטים בו בהערצה והתפעמות, קשובים למוצא פיו ומחכים לקריאה הבאה.

ה-מ-ו-ן התייחסות. ה-מ-ו-ן תשומת לב. ה-מ-ו-ן התעסקות סביבו, בו ובצרכיו. גן עדן, לא?

תינוק קטן - ציפיות גדולות

ואכן זהו סוג של גן עדן. ילד ראשון זוכה, בדרך כלל, ליותר התייחסות מאלו שיבואו אחריו, גם בזכות רמת הפניות הגבוהה (יחסית) של הוריו (בכל זאת, יש להם עדיין ילד אחד), גם בגלל שהכל כל כך ראשוני, מרגש וחשוב (עד כדי קדושה לפעמים), וגם מתוך הצורך העז של ההורים לגדל פה את ה-ילד. הכי-הכי שאפשר.

וכאן מגיע הקאץ'. כולנו מגיעים להורות עם הרבה מאוד צפיות. צפיות שהלכו ונבנו, הלכו והתאספו במהלך השנים.

ראינו את ההורות של הורינו, של השכנים, של הדודה, והבנו: "את זה אני לעולם לא אעשה לילדיי!", ולחילופין "ככה בדיוק אני רוצה להיות כשאהיה אמא!". בין לבין התאמנו במשחקי אבא ואמא, פנטזנו על שמות של הילדים העתידיים שלנו (שם לבת, שם לבן ושמות לתאומים. זוכרים?) ולאט לאט, עקב בצד אגודל, החלה להתגבש לה בתוכנו תפיסת עולם הורית. תסריט באורך מלא עם צבע ופסקול.

אנחנו, היה לנו ברור אז, הולכים להיות ההורים הכי טובים שיש! הילד שלנו יהיה אחלה ילד (לא כמו הנודניק הזה שראינו היום בסופר). זה ברור לנו כשמש. ועם כל החבילה הזו אנחנו באים להחליף לתינוקי הראשון שלנו חיתול. הר של צפיות לא מודעות בעליל. אנחנו הרי רוצים רק שיהיה בריא ומאושר, לא? והנה, באורח פלא, מי שמאוד "שומע" את הציפיות האלה, מודע להן ומושפע מהן הוא אותו פצפון-קטון שזה עתה נולד.

כן, חברים. התינוק הקטן שלנו חש אותנו. קורא אותנו כמו ספר פתוח. מבין היטב מה באמת אנחנו רוצים ממנו: שיהיה יופי של ילד, שיישן טוב, יאכל טוב, יתפתח כראוי, וכמובן שיהיה ילד למופת: אחראי, מנומס, עושה מה שצריך. בקיצור, שיעשה לנו נחת. מה כבר ביקשנו?

ובדרך כלל זה אכן מה שקורה. ילדים ראשונים נעתרים לציפיות שלנו ויש להם נטייה להיות הכי-הכי אינטליגנטיים, אחראיים והישגיים. במקביל הם גם יותר רגישים, קונפורמיים, תלותיים ולחוצים, יותר אינדוידואליסטיים ופחות חברותיים.

ומה הפלא, אם לוקחים בחשבון שכל האינטראקציות שלהם בראשית חייהם הן בעיקר עם מבוגרים? תוסיפו לכך את העובדה שדרגות החופש שלהם מצומצמות מאוד ושהם לא יכולים להיות כל מה שבא להם. תזכרו שיש פה שני מבוגרים משמעותיים (ולפעמים גם סבים ודודים) שלא במודע פשוט "יושבים לו על הראש". זו הסיבה, אגב, לכך שנמצא יותר בכורים בקריירות "נחשבות" ושמרניות יותר: עורכי דין, רואי חשבון ורופאים, לעומת בני זקונים שירשו לעצמם לבחור במקצועות אומנותיים ויצירתיים כמו ריקוד, ציור וקולנוע.

אז כן, הם מקבלים המון. אבל, לכל הטוב הזה, חברים, כמו תמיד מוצמד תג מחיר.

ואז מתווסף חבר חדש למשפחה. ובשנייה אחת כל האימפריה, שעד לרגע זה היתה רק שלו, מופקעת מידיו. החדר, הצעצועים, והכי הכי חשוב - ההורים. אהבתם ותשומת ליבם במלואה כבר לא רק שלו. הרעת תנאים - חד משמעית!

ואם זה לא מספיק הרי שאותו ילד שני מגיע, בודק את השטח, ומיד מגלה שאם הוא רוצה להיות מובחן ושונה מאחיו, שישימו לב אליו, כדאי מאוד שייקח מרחק מכל מה שמאפיין את אחיו הבכור. והנה אנו מקבלים "פושע" קטן ורב קסם, שבחיוך אחד ממיס את לב כולם, מצחיק ומחבק - ומותיר את אחיו ה"רציני" מאחור. לא קל, לא קל.

אז בואו נראה מה אנחנו יכולים לעשות על מנת להיות מכווננים יותר לילדינו הבכורים, להקל עליהם במעט את כובד התפקיד:

1. זהירות, ילד מרצה!

יש בזה המון נוחות, לנו, ההורים (וגם לגננות ומורים כמובן), ולא פשוט לוותר על זה. יחד עם זאת, אנחנו חייבים לזכור שהילד המרצה עושה זאת על חשבון עצמו. הוא בוחר (באופן בלתי מודע כמובן) להתאים את עצמו, "להסתדר" עם כל מה שקורה - העיקר שיאהבו אותו.

הדפוס הזה מסוכן מאוד. במהלכו ילדים (ומאוחר יותר מבוגרים) מפתחים "אישיות כוזבת", לא אמיתית, המוותרת על חלקים חשובים מעצמה כמו עקשנות, כעס, תחרותיות וכו', הנחשבים כ"בלתי ראויים", ובכך מרחיקה את האדם מעצמו, עד כדי איבוד היכולת לדעת מה אני באמת רוצה. אז אם יש לכם אחד כזה בבית, הקשיבו ברוב קשב לצרכים שלו ואפשרו לו (כשזה ניתן, כמובן) לבטא אותם, גם אם הם לא ממש מתאימים לכם כרגע.

2. עזרו לו להרחיב את הסקאלה

כן, זה נכון שהילד שלכם אלוף בחשבון ומבין במחשב מה שאתם כנראה לא תבינו לעולם. אבל מה עם תחומים אחרים? כאלה שלא קשורים למדעים מדוייקים, חישובים וחשיבה מתמטית? מה עם קצת אומנות למשל? או ספורט? חזקו את בכוריכם גם על היכולות הקיימות האלה (גם אם הן מופיעות מאוד בקטן) ועודדו אותו להשקיע גם בהן. אם זה בקבוצה - עוד יותר טוב. והנה אנו תורמים לרבגוניות ואיזון בחייו של הבכור שלנו.

3. פשוט רגיש מדי

כן, ככה זה ילד בכור. לוקח על עצמו את כל העולם ואשתו. נפגע בקלות. בואו נדבר איתו על זה, נשמע מה הוא מרגיש ומה פוגע בו, נבדוק איתו מה הוא מרגיש כשזה קורה ומה הוא יכול לעשות שיעזור לו להתגבר על הפגיעות, ובעיקר נסב את תשומת ליבו ונחזק אותו במקרים בהם הוא מצליח להתמודד טוב יותר עם קושי.

4. הגם אתה ברוטוס?

לא פעם אנחנו פשוט "חוטפים שבץ" כשהילד הבכור והטוב שלנו עושה משהו לא ראוי. מילא הקטן, אבל הוא? הנסיך שלנו? היהלום שבכתר? אז הנה, דווקא כאן יש לכם הזדמנות לעזור לבכורים שלכם לצאת פה ושם מהמקום ה"בסדרי". מותר ואף חשוב להיות גם לא אחראיים, פרועים, בלתי ממושמעים. כשילדים לא מוציאים את כל אלו דרך הדלת הראשית, זה יוצא מהחלון (קרי: התנהגות בעייתית בגן או בבית הספר, התקפות זעם קיצוניות, מריבות איומות עם האח וכדומה).

5. "וותר לו, הוא עוד קטן"

במשפט הקטן הזה, בלי לשים לב, אנחנו מצפים מבכורנו שיעשה לנו את העבודה ויחסל בשנייה ויכוחים ומריבות - פשוט בכך שהוא יוותר לאחיו הצעירים. ומה איתו? איפה זה שם אותו? אל תהפכו את הבכורה לעונש. גם ככה זה מרגיש לו לא פשוט. וכן, אנחנו גם לא מתערבים במריבות ביניהם, זוכרים?

6. מה טוב בלהיות הגדול?

להיות הבכור זה אומר גם לעשות דברים שקטנים לא עושים: ללכת לישון מאוחר יותר, לנסוע בחופש לדודים בקיבוץ, לעלות על המגלשה הגבוהה, לקנות מצרכים בחנות לבד, לכתוב SMS לסבתא ועוד ועוד. רואים?

7. שעה אחת עם אמא (או אבא)

חשוב תמיד, ובמיוחד לילד הבכור ש"נגזל". שעה אחת בשבוע עם הורה אחד, בילוי זוגי ואינטימי בלי אף אח ברקע. ממש כמו פעם. לחוות שוב איך זה להיות ילד אחד וזהו. גם אם הוא רוצה לשתף עוד אח - לא חייבים להסכים. האם הוא באמת רוצה בכך או ששוב הוא בתפקיד הילד הטוב?

8. הוא באמת הגדול , אבל לא כזה גדול!

לא פעם יש לנו נטייה לראות את הילדים הבכורים שלנו כגדולים מאוד, מעצם מיקומם בסדר הלידה.

אבל בואו נזכור שילד בן שמונה הוא עדיין בן שמונה. לכו כמה צעדים לאחור והתבוננו באותו בכור שלכם בתוך קבוצה של ילדים בגילאים שונים. זה יעזור לכם לחזור לפרופורציה. וכן, גם הוא לפעמים רוצה וראוי להיות תינוק.

9. מה שיש לו - אין לאף אחד אחר

כשקשה ורע לו, כשהוא מרגיש מקופח או סתם מוחלש ועצוב, תמיד תוכלו לומר לו באהבה רבה שהוא באמת זה שנתן לכם את המתנה הכי גדולה בחיים. הרי הוא זה שהפך אתכם להורים ולימד אתכם את הפרק הראשון והכל כך חשוב של איך עושים את זה בכלל! ואת זה אף אחד לא יוכל לקחת ממנו.

10. באיזה מקום אתם במשפחה שלכם?

ואיך זה משפיע על הקשר שלכם עם הבכור שלכם? גם זו זווית מעניינת לבדיקה. אתם מוזמנים.

שבועות שמח, חגיגי ומהנה,

שלכם, אלי

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומנהלת פורום הורים ראשל"צ. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן