שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    יאמאטו בפסטיבל ישראל: הפולחן הופך לשואו

    להקת המתופפים היפנית "יאמאטו" פתחה את פסטיבל ישראל במופע אנרגטי, פורק מתחים ומהנה. גם אם לא מדובר במסע ספיריטואלי מטלטל, מי צריך יותר מזה?

    להקת המתופפים היפנית, "יאמאטו", פתחה אמש את אירועי פסטיבל ישראל במופע חגיגי לציון 60 שנה ליחסי ידידות בין יפן לישראל. מפסגת הר הצופים הדהדו תופי הטאיקו הגדולים אל מול הרי יהודה וים המלח, הדים של מסורת עתיקה.

     

    להקת יאמאטו אמש בפסטיבל ישראל. וירטואוזי ומרשים (צילומים: אוריה תדמור) (צילום: אוריה תדמור) (צילום: אוריה תדמור)
    להקת יאמאטו אמש בפסטיבל ישראל. וירטואוזי ומרשים (צילומים: אוריה תדמור)

     

    בעברית מושלמת פתח שגריר יפן בישראל, הידאו סאטו, את הערב ואמר: "עבור יפנים רבים צלילי הטאיקו הם קול מרגיע שכן הוא קולה של יפן עצמה". אבל אלו לא רק הדי העבר שלהקת המתופפים היפנית מביאה איתה. "יאמאטו", בניגוד ללהקת המתופפים "קודו", שהתארחה בעבר בפסטיבל ישראל, נותנת גם להדי ההווה להישמע לצד המסורות המוזיקליות העתיקות של יפן. אם במדינות המערב השואו הפך לפולחן, באה "יאמאטו" והפכה את הפולחן לשואו.

     

    תפקידים שונים לגברים ונשים (צילום: אוריה תדמור) (צילום: אוריה תדמור)
    תפקידים שונים לגברים ונשים

     

    על אף שכלי הנגינה שעל הבמה מסורתיים, המוזיקה המקורית שכתב למופע מסה אוגווה, מנהיג הקבוצה ומייסדה, עכשווית. גם שפת התנועה של המוזיקאים על הבמה, יוצאת מתוך האיפוק שמאפיין את התיפוף הטקסי ונותנת לעצמה חופש, גם אם מינימלי, לאלתר.

     

    בין אם מדובר על היאחזות מדוקדקת באסכולות המוזיקליות והתנועתיות מן העבר או בפרשנות עכשווית למסורות אלו, אי אפשר לחלוק על המשמעת הקפדנית שנדרשת כדי לעמוד במאמץ הפיזי האדיר שעוברים חברי האנסמבל במהלך שעה וחצי של מופע שלכל אורכו הם אינם נחים לרגע. בניגוד ללהקות מתופפים מסורתיות, "יאמאטו" מורכבת מנשים וגברים. מספרם באנסמבל זהה, הם לבושים אותו הדבר ואלה כמו אלה מצויים על הבמה לכל אורכו של המופע. אך על הבמה, כמו בחיים, לכל אחד מהמינים תפקידיו המסורתיים. על תוף הטאיקו הגדול שגובהו כגובה אדם, מתופפים גברים בלבד. על חלילי הצד וכלי מיתר מסורתיים נוספים, מנגנות נשים.

     

    איזון חכם בין ישן לחדש

    גם אם לא מקובל לדבר על תופים ומקצבי תיפוף במושגים של הרמוניה, בכל זאת, להקת "יאמאטו" מצליחה להוציא מהכלים גם את זה. לכל תוף, על פי גודלו, יש את ההד שלו. עמוק, נמוך שטוח או גבוה, ביחד יוצרים התופים פאלטה של צבעים, מצבים ורגשות. הם דרמטיים או שמחים, מעוררי מתח או מתריעים על סכנה, הם קצב פעימות הלב של התוף והמתופף שטוען את הקהל באנרגיה.

     

    המתופף והתוף מתמזגים והופכים לאחד (צילום: אוריה תדמור) (צילום: אוריה תדמור)
    המתופף והתוף מתמזגים והופכים לאחד

     

    התיאום בין המתופפים מושלם גם כשהמבנה המוזיקלי מתפרק לנקישות א-סימטריות. התיפוף הקבוצתי הדינמי וירטואוזי ומרשים. מרשימים ועוצמתיים לא פחות הם הקטעים המלודיים שבהם נדמה שמסתתר איזה סוד. המגוון הרחב של המקצבים במופע מזכיר כי התוף, על שלל סוגיו, שימש בו זמנית להרתעה, מדיטציה, טקסי גירוש שדים, זימון רוחות, האחדה והעצמה אבל גם במקביל כעמוד השדרה הפועם של התפילה.

     

    באופן פרדוקסלי "יאמאטו" נותנים למוזיקה, האבסטרקטית במהותה, מבע פיזי. המתופף והתוף מתמזגים והופכים לאחד. התוף, שנשיאתו מגבילה לכאורה את התנועה, הופך למעשה לחלק מהגוף. התנועה עצמה נשלטת, אלסטית, נשענת על אמנויות הלחימה. גם אם מדובר בספקטקל מסחרי במהותו איכויותיו גבוהות, והצלחתו הגדולה - לצד הבחירה במבצעים ברמה גבוהה במיוחד - היא באיזון חכם בין ישן לחדש. "יאמאטו" מדברים אל הקהל בשפתו מבלי להתפשר ולשכוח לרגע מהי ליבת העשייה האמנותית שלהם ומאין היא שואבת השראה. הם אולי אינו הדבר עצמו, אבל גם לגירוי בלוטות הטעם ויצירת סקרנות יש חשיבות לא מבוטלת.

     

    גם אם לא מדובר במסע ספיריטואלי מטלטל, קבוצת המתופפים היפנית שלחה את הקהל הישראלי בחזרה לביתו טעון באנרגיה חיובית, שמח וטוב לב. בערב הפתיחה של פסטיבל ישראל, מי בעצם צריך יותר מזה?

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אוריה תדמור
    "יאמאטו" בפסטיבל ישראל. הדים של מסורת עתיקה
    צילום: אוריה תדמור
    לאתר ההטבות
    מומלצים