גם אני ישראלי

שמי אייל, אני ישראלי ויש לי זכות להביע את דעתי על ישראל ועל כל מה שקשור בה. נולדתי ברחובות, שם גדלתי כל חיי. ביסודי למדתי בתחכמוני, בחטיבה למדתי בישיבת יד בנימין, ואת שנותי בתיכון ביליתי באמי"ת רחובות. עם משפחתי התפללתי כל חיי בבית הכנסת ברמן, שם גם עבדתי בסמינר הצמוד בתור אחראי מחשבים - כמובן שגם שילמתי מסים. לאחר מכן, הלכתי לצבא. כן, צה"ל, אותו צה"ל שגם אתם הלכתם אליו. נתתי שלוש שנים מהיפות בחיי בתור מ"כ ומדריך ונטחנתי בדיוק כמו כל ישראלי טוב אחר.

כשהשתחררתי, בדיוק כמו כל חייל שאני מכיר, חלמתי לעשות "ויברח" ולחוות קצת עולם. לצאת מהבועה הקטנה שנקראת ישראל ולראות מה יש שם בחוץ. וכך עשיתי. היעד היה ניו יורק. הגעתי עם תכנונים לכבוש את העיר שאינה נחה לרגע, מסיבות, בחורות שתיה ומה לא. אך בשבוע הראשון שלי בתפוח הגדול, פגשתי את אהבת חיי - ישראלית כמובן, סטודנטית באחת האוניברסיטאות פה. בהתחשב בעובדה שבדיוק השתחררתי מהצבא וטסתי לחו"ל, הדבר האחרון שחשבתי עליו היה קשר רציני. אבל האהבה גברה והחלטתי להישאר. כמובן שאת החתונה שלנו חגגנו בארץ עם המשפחה והחברים.

עוד בסדרת הטורים "להגר או להישאר" בערוץ הדעות של ynet:

משאירה את העבר באיטליה, ישראל היא העתיד / ענת לוי

גיליתי את אמריקה, ואני חוזר לתמיד / גל בלנק

זו לא המדינה שבה גדלתי. דילמת המהגר / רועי סורק

אנחנו הילדים של קיץ, שנת 83'  / דניאל כהן

חוזר מאוסטרליה לתת לכם עוד צ'אנס / רן פרמון

ארבע שנים עברו להם. ממש לא בקלות. יש לנו אחד את השנייה, ואת חברינו שמזמן הפכו להיות משפחה מורחבתת. אבל להורינו, אחינו וילדיהם, אנחנו מתגעגעים כל יום. לעבודתנו (מאבטח חמוש במשרה מלאה) אנחנו משועבדים לא פחות מבכל מקום אחר, והמלחמה הימיומית עם החיים קשה בדיוק כמו בארץ. הלימודים בדיוק אותם לימודים, רק באנגלית, אז תחשבו לבד אם הם קלים יותר או פחות. את החופשות שלנו (אם בכלל) אנחנו מנתבים לכיוון אחד בלבד - לארץ.

במהלך שנותינו בגלות, אנחנו חווים כעס שקשה לתאר. נתקלים ביחס מזלזל מצד טוקבקיסטים זרים, ואפילו מצד מכרים לפייסבוק ומהחברים הטובים ביותר. אז יש לי משהו לומר לכם: נמאסתם! כן, אתם, שחושבים שאתם טובים יותר ממישהו אחר. אתם לא. למה נראה לכם שאם אני סטודנט בחו"ל, אין לי שום זכות להביע דעה על המדינה שלי? כן, המדינה ש-ל-י. יש לי סיבה טובה להביע דעה - אכפת לי. לרוב, אכפת לי לא פחות משאכפת לכם. אני מחובר למחשב דרך הווריד ויודע אם יש תאונת דרכים בבאר שבע או פצמ"ר בעוטף עזה הרבה לפני שאימא שלי יודעת. אני קורא "ידיעות אחרונות" שמגיע אלי לעבודה בניו יורק מדי בוקר, וחדשות בשעה 8 בדיוק כמוכם, בערוץ ישראלי כמובן.

בורות, קנאה, או סתם רוע

תמיד קמים אלה שאומרים לי "אל תתערב כי אתה לא באמת יודע איך החיים בארץ". יש לי חדשות בשבילכם, אני יודע בדיוק איך זה לגור בארץ. 85% מחיי גרתי בארץ ונתתי מעצמי בדיוק כמו כל אחד אחר. אתם אולי חושבים שישראלי הוא רק כזה שנמצא פיזית במדינה. אז חשוב שתדעו שגם אני משלם ביטוח לאומי מדי חודש. אבל אני עושה הרבה יותר מזה. אני, כמו עוד עשרות ומאות אלפים, מייצגים אתכם שם בחוץ ודואגים לשמה של מדינת ישראל בעולם כולו.

לא יודע אם שמתם לב, אבל ישראל לא הכי פופולרית. אני מופיע בכל הפגנה פרו ישראלית ומניף דגל ישראל בכל הפגנה אנטי-ישראלית. כשהאו"ם מגנה, אני שם. במסדרונות האוניברסיטה, אני הולך בראש מורם, ונותן לכולם לדעת בדיוק מאיפה באתי. אם זה להגן על ישראל ממתקפה של סטודנט טורקי מול כל הכיתה, או מלחמה של אשתי בפרופ' שמלמד כיתה שלמה שמה שהישראלים עושים לפלסטינים דומה למה שהנאצים עשו ליהודים בשואה (לצורך העניין, הפרופ' פוטר והושעה לשלוש שנים מהמערכת הציבורית).

אין לי הסבר הגיוני, אולי הרגשות האלה שלכם נובעים מבורות, מקנאה, או סתם מרוע. אבל את הישראליות שלי איש לא ייקח ממני. אני ישראלי בדיוק כמוכם, יש לי דעות, ולא פחות חשוב, זכויות. אנחנו מתכננים לסיים את הלימודים ובע"ה לחזור לארץ הקודש. אבל עד אז, ליברמן, סגור לנו את הפינה וסדר לנו פה כמה קלפיות.

אייל פילדסט, בן 27. סטודנט למדעי המחשב ומאבטח במוסד יהודי במנהטן. 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il