ניר פלדי: "פרינג' הוא לא תיאטרון עני"
מההתנחלות שבה נולד ועד לכיבוש סצנת הפרינג' בלונדון, עבר השחקן ניר פלדי דרך ארוכה. כעת הוא חוזר לישראל עם קבוצת התיאטרון "אד אינפיניטום" ומזהיר מהדרדרות התחום בישראל: "פרינג' זו אמנות מפותחת בלונדון. כאן זה נחשב לתיאטרון עני"
חמש שנים לאחר שעזב את ישראל לטובת לימודים בבית הספר הבינלאומי לתיאטרון של הפנטומימאי הנודע ז'אק לקוק, חוזר השחקן והבמאי, ניר פלדי, לביקור מולדת עם קבוצת "אד אינפיניטום" שהקים בלונדון ביחד עם שותפו לחיים, ג'ורג' מאן. קבוצת התיאטרון, שתציג השבוע בפסטיבל ישראל את "גן עדן חוצה ירח", דרמה פואטית ללא מילים, מורכבת משחקנים-יוצרים בני לאומים שונים.
"הכוונה היתה לנסות ולטוות את שלל הקולות להרמוניה מבלי שיצרמו", אומר פלדי בראיון ל-ynet, לקראת המפגש עם הקהל הישראלי. גם בחירת שם הקבוצה, שמשמעו בלטינית "עד אין קץ", מקפלת הצהרת כוונות של חבריה. "דברים משתנים בכל רגע נתון. העולם ובני האדם שבתוכו נמצאים כל הזמן בתנועה מתמדת ומה שרצינו לומר הוא שגם ליצירתיות אין גבולות", הוא אומר.
תנועה מתמדת היא חלק בלתי נפרד מחייו של פלדי. הוא נולד בשנת 1982 בשכונת רמות בירושלים וגדל בגבעון החדשה, התנחלות באזור הרי בנימין בסמוך לגבעת זאב. משיכתו לעולם הבמה החלה בגיל צעיר ואת לימודיו התיכוניים עשה בבית הספר לאמנויות, תלמה ילין. את השירות הצבאי עשה כמורה חייל במסגרת גרעיני אמנויות של הנח"ל וכמתנדב במסגרת פרויקט "גשר" של הסוכנות היהודית. "בגבעון החדשה לא היה חוג דרמה וההורים שלי מצאו לנכון לשלוח אותי ללמוד ג'ודו", אומר פלדי. כשהמשפחה עברה לגור במודיעין הכיר חברים חדשים בהם נערה שסיפרה לו על כוונתה להגיש מועמדות לאודישנים לתלמה ילין. "המפגש הזה שינה את חיי", הוא אומר. בתלמה ילין נוצר מפגש נוסף ששינה את חייו. "הכרתי את אברהם דנא, מייסד בית הספר, שהשפיע עליי מאד. דנא למד אצל לקוק ובעקבותיו הגעתי גם אני לפריז".
במשך שנתיים עבר את מסלול המכשולים הפיזי והאינטלקטואלי שמציבה שיטת לקוק. "אלו לימודים מובנים על גבול האורתודוקסיה ובמהלכם למדתי המון על אמנות, על החיים ועל חשיבותה של הכנות בכל עשייה אמנותית", אומר פלדי ומדגיש, "אני מעריץ גדול של השיטה. היא שינתה לי לחלוטין את האופן שבו אני מסתכל על אמנות התיאטרון, על מגוון האפשרויות שהאמנות הזו מציעה ועל השליחות והתפקיד שלנו - מספרי הסיפורים, לשמור אותה חיה כשבמקומות רבים בעולם היא נמצאת בתהליכי גסיסה".
ללונדון הגיע בעקבות בן זוגו, אותו הכיר במהלך לימודיו בפריז וביחד פילסו להם דרך אל הבמות המרכזיות בתחום הפרינג'. "בניגוד לישראל, שכשאומרים בה 'פרינג'' מתכוונים לתיאטרון עני, סצנות הפרינג' והאוונגרד בלונדון מאד מפותחות. יוצרים ושחקנים לא חייבים להיות בתיאטרון הלאומי כדי לקיים קריירה. אני חושב שזה אומר משהו גם על ההתייחסות הכללית של המקום לאמנות התיאטרון", אומר פלדי.
"זה בא ביחד עם חדשנות ותיאבון אדיר לדחוף את אמנות התיאטרון רחוק יותר כמו שעושים בארץ בתחומי המחול והקולנוע", הוא מוסיף. "בתיאטרון, גם במקומות אחרים, זה לא קורה והתוצאה היא תהליך איטי של גסיסה והיאחזות מטרידה בתפישות ארכאיות של מציאות שכבר מזמן איננה. אני חושב שלונדון מאפשרת לנו לדחוף את האמנות הזו קדימה בזכות האפשרויות שהיא מעמידה ליוצרים. לונדון מאפשרת לנו ליצור מציאות שעליה אי אפשר לקרוא בעיתון או בספר".
לונדון כן מחכה לו
בצעדים קטנים ובנחישות, החלה הקבוצה להציג באולמות שונים ברחבי לונדון אבל הפריצה הגדולה היתה לפני כשלוש שנים כשהציגו בפסטיבל אדינבורו את "האודיסיאה", שזכתה בפרס להצגת יחיד מטעם הפסטיבל. הביקורות היללו ובכך סללו לקבוצה את הדרך לסיבוב הופעות ברחבי אירופה. ההפקה השנייה של הקבוצה, "The Big Smoke", נכתבה בהשראת חייהן של וירג'יניה וולף, סילביה פלאת ואן סקסטון והציגה גם היא באדינבורו. ההצגה זכתה אמנם לשבחי הביקורת, אך הצלחתה בקופות הכרטיסים היתה מינורית. "אנשים באים לאדינבורו ליהנות. הצגה על בחורה שמתאבדת אחרי התדרדרות לתהומות הדיכאון היא כנראה לא מה שהם מחפשים שם".
ההפקה שאיתה מגיעה הקבוצה לישראל היא עיבוד נטול מילים לסיפור המיתולוגי על אורפיאו ואורידיצ'ה. בגרסה של "אד אינפיניטום", עם זאת, אורפיאו לא יורד אל השאול בעקבות אהובתו המתה. "זה היה אחד המיתוסים שחשבנו עליו כשכתבנו את המחזה. השראה נוספת היתה הפואמה, 'המגדל' שכתב וו.ב. ייטס על אובדן הנעורים והזקנה. גיבור הפואמה מתבונן במראה ולא מסוגל להתמודד עם זקנתו שנשקפת ממנה. הוא בורח למגדל שבו העבר, ההווה והעתיד מתקיימים בו זמנית. הרעיון התגבש והתבהר בעקבות ההתמודדות עם סרטן הריאות שבו חלה אביו של ג'ורג'. אחרי שש שנים הוא נפטר ותהליך האבל מאד נוכח בעבודה".
ההצגה, "גן עדן חוצה גבולות", נשענת אמנם על שיטת לקוק, אך עבור פלדי היא מסמנת שלב חדש בחיי הקבוצה. "אנחנו מתחילים לשבור את החוקים של לקוק ומרשים לעצמנו בתוך הנוקשות למצוא את החופש שלנו", הוא אומר, "אם על פי השיטה אסור לשחקן לגעת במסכה כדי לא לשבור את החלום שהצגה אמורה לייצר, בהצגה שלנו השחקנים מחזיקים את המסכות בידיהם. השיטה היא פאלטה של צייר אבל בחירת הצבעים מתוכה, היא שלנו".
אם פנטומימה נתפשת כאמנות שנוטה לליריות, "אד אינפיניטום" מבקשת לקחת אותה צעד קדימה באמצעות נושאים אקזיסטנציאליסטים בהן עוסקות יצירותיה. "כשאנשים מדברים על פנטומימה, הם חושבים על שחקן שפניו צבועות לבן ובידו פרח דמיוני שהוא קוטף ומגיש לאהובתו הלא קיימת. זה מאד אנכרוניסטי", אומר פלדי ומדגיש, "אצל לקוק אם הייתי עושה משהו דומה לזה, היו צורחים עליי: 'אתה לא אצל מרסו!' (הכוונה לפנטומימאי מרסל מרסו – מ.י) כיוון שכל החינוך שם דיבר על אמת וזיוף באמנות. זה נכון שאנחנו יושבים על כתפי הגאונים שלפנינו, אבל כדי להשאיר חותם, זה לא מספיק".
איך משפיעה הרב תרבותיות שבתוך הקבוצה על היצירה?
"זה מפרה את העבודה ומכוון אותה להקשרים אוניברסאליים ולמה שמחבר בינינו כבני אדם. אני רוצה לחלוק את מה שיש לי לומר עם כל מיני אנשים, לגרום להם להזדהות או לקבל זווית ראייה חדשה על מציאות שהם חשבו שהם יודעים עליה הכל. מה שאני אומר הוא שלפני שאני ישראלי, אני בנאדם".
להיות ישראלי זה לשאת צלב על הגב?
"כשהגעתי לאירופה הייתי בהלם תרבות. כל מה שראו בי היה את הישראלי והיהודי. כשאתה ישראלי יחיד בתוך קבוצה שרובה שונאת את ישראל מכל מיני סיבות, אתה הופך לכתובת להוצאת קיטור וכעסים. זה מעלה מחשבות ודורש התמודדות. במובן מסוים זה בהחלט צלב שנשאתי על גבי. באנגליה זה פחות רלבנטי. יש פה תחושה של חופש בגלל האנונימיות והמרחב שחסר מאד בישראל. אף פעם לא הרגשתי פה מוגבל בשום צורה".
לא מרגיש נרדף
בניגוד לרוחות שמנשבות מכנסת ישראל, פלדי מסרב להשתמש בקלף האנטישמיות. "אני מסרב לצאת מנקודת מבט קורבנית או לומר שכל מי שמעביר עליי ביקורת, הוא שונא ישראל. מותר לאנשים לחשוב שישראל מבצעת פשעים גם
אם זה אומר שהם אינם מבינים את מורכבות הנושא, או שעמדותיהם נובעות מצביעות שקשורה בעבר שלהם. הדרך של הבריטים להעלים את העובדה שכאימפריה הם שלטו על חלקים נרחבים של העולם ועשו בהם עוולות, היא בהפניית אצבע על אחרים". הוא אומר
"הם תוקפים את ישראל על הפלישה לעזה ובמקביל מכניסים כוחות לעיראק" מוסיך פלדי. "עם זאת, קשה לומר שזה מקל על תחושת חוסר התקווה שלי כישראלי. דברים חייבים להשתנות כדי שאנשים יחיו בארץ בתחושה של נורמאליות. הצלב שאנחנו נושאים הוא הקורבנות שאנחנו מתעקשים לשמר. זה נכון שהעם היהודי עבר דברים איומים ואסור למחוק את זה. אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה ולמצוא שיטת טיפול טובה יותר לטראומות שלנו. השיטה הנוכחית לא עובדת".
