שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אבי בנימין: מוזיקה שהיא ארוחה קומפלט

    הוא היה פסנתרן שניגן רסיטלים בכל אירופה, חבר בלהקת רוק ומוזיקאי הבית של תיאטרון גשר, אבל אבי בנימין יוצא כעת לדרך חדשה עם 'פסקול חי לסרט שאינו קיים' - מופע מוזיקלי-אודיו-ויזואלי: "אני מנסה לתפוס באמצעות המוזיקה את היום"

    זה קרה זמן קצר לפני יום הולדתו ה-50. עקצוץ טורדני שכזה, גירוד לא נשלט, בעבוע שהגיע לנקודת הרתיחה והבהיר: זה הזמן להמשיך הלאה. אחרי שני עשורים שסגר כמוזיקאי הבית של תיאטרון גשר, אבי בנימין החליט שהגיע תורו. האיש שחילק את זמנו בין אולמות קונצרטים למועדוני רוק מעושנים באירופה, מצא את עצמו מגשים ציונות בתיאטרון שנולד בישראל. עכשיו, כשהפרויקט הציוני בגר ועומד על רגליו, הוא משחרר אותו וממשיך בדרכו.

     

    "להיות חלק מקבוצה יכול להיות כוח שטוען אותך באנרגיות מטורפות שלעולם לא תחוש כאינדיווידואל, אבל יש לו גם מחיר. זה מה שאפשר לבולשביקים לעשות מהפיכה בעשרה ימים, באל זה גם מה שרמס הכל בדרך", הוא מנסה להסביר למה עזב את הנוחות שבמוכר והידוע, "הרגשתי שהעבודה הקבוצתית כבר לא מאפשרת לי לומר את כל מה שיש לי לומר, והחלל שנפער היה צריך להתמלא במשהו חדש שאין בו אמנם הכנסה קבועה אבל יש בו התרגשות".

     

     

    אולי זה היה מכתב הקיטורים ההוא של וולפגנג אמדיאוס מוצרט שמצא במסגרת שיטוטיו האינסופיים במרחבי האינטרנט שדחף אותו למים. "מוצרט כתב לחבר שלו שהוא חייב לסיים תוך שלושה ימים איזו עבודה מעצבנת שהזמינו ממנו בנושא שעונים, ואין לו כוח לזה. אלו בדיוק הטקסטים שאני אומר", צוחק בנימין ואחרי דקה מרצין: "קשה להאמין אבל מוצרט דיבר על הפנטזיה לקונצ'רטו ואלט. זה גורם לך לחשוב שאמנים תמיד ליקטו שקל לשקל אבל בסופו של דבר אם התוצאה היא פלא שכזה שבו הכל מתחבר, זה לא שווה?".

     

    חי בסרט שלא קיים

    הוא מדבר על מוצרט וחושב על הדרך שעשה בעצמו והובילה אותו אל פרויקט חייו. "פסקול חי לסרט שאינו קיים", שיציג ב-7 ביוני באגף החדש של מוזיאון תל אביב, הוא פרויקט מוזיקאלי-אודיו-ויזואלי חדשני שמרחיב את גבולות היצירה הפוסט-מודרנית, ומזמין את הקהל למסע לא מוכר במרחבי הדמיון. קווי עלילה של סרטים לא כתובים הופכים באמצעות סמפלר ומקלדת לחלון אפשרויות. זהו מופע חי במובן העמוק של המילה, וחלק גדול ממנו מאולתר. הנתונים המוזנים למחשב מאפשרים לו לערוך תוך כדי את הרצף הנרטיבי המתוכנן מראש, להפוך את הקיים לנזיל.

     

    מול המוזיקאי, על הבמה, מוצב מסך. הם מנהלים דיאלוג ביניהם. סרטוני הווידאו שמוקרנים על המסך ונשלטים באמצעות המקלדת הופכים סדרי עולם. "הסרט הוא לא הדבר החשוב, כלומר לא בממד הפיזי", אומר בנימין, "אני מתייחס לפסקול לא רק כמוזיקה שמלווה את הסרט, מה שנקרא בטרמינולוגיה מקצועית Underscore, אלא כמכלול האודיו שקיים בו, וזה אומר מונולוגים, רעש של מכוניות, צפירות, טריקת דלת. אנשים חושבים שפסקול מורכב משיר נושא ועריכה מוזיקלית שתואמת את המתרחש על המסך. זה רק חלק מפסקול".

     

    למה דווקא פסקול לסרט שלא קיים?

     

    "מוזיקה היא אמנות אבסטרקטית, ובשל כך ברגע שמציבים לידה דימויים ויזואליים, היא מיד מתחילה לשרת אותם והופכת לחלק מאמנות אחרת. לא רציתי שהסיפור יגנוב למוזיקה את ההצגה. ניסיתי למצוא דרך שתאפשר למוזיקה להוביל כלומר להפוך את היוצרות, כך שהנרטיב ישרת אותה".

     

    אבי בנימין על הקלידים. מחפש את עצמו (צילום: ארנסט ארגוב) (צילום: ארנסט ארגוב)
    אבי בנימין על הקלידים. מחפש את עצמו(צילום: ארנסט ארגוב)

     

    אז מה בעצם תפקיד סרטי הווידיאו במופע?

     

    "להתרחש בראש שלך. תפקיד הקהל במפגש הזה, לדמיין. מה שרואים על המסך הוא את אחורי הקלעים של העשייה הקולנועית. שחקנית באולפן שמדבבת קולות רקע, מתרגמת סימולטאנית, זמרת, או הוראות בימוי בתסריט שרץ על המסך. אנשים לא חושבים על זה כשהם רואים סרט, אבל מאחורי הקלעים זה מקום עם חיים משלו. במשך 20 שנה הייתי מאחורי הקלעים, פיניתי את הבמה, ועכשיו אני חושף, ומביא אל קדמת הבמה חלק מתהליך העבודה של אלה שנמצאים מאחורי הקלעים".

     

    "הרעיונות בראש טובים יותר ממה שאנחנו יוצרים"

    בנימין מאמין שאמנות משקפת את הזמן והמקום בו היא מתרחשת. המופע שרקח, בהתאם, שומר על רוח פוסט-מודרניסטית שמחברת קצוות. בלדה בוב-דילנית שנכתבה בהשראת הרומן של בשביס זינגער, "העבד", מלווה בסרט וידאו שבו מתרגמת את הטקסט ליפנית מדבבת משועממת במיוחד. "החיבורים המוזרים האלה יוצרים קונטרפונקט. זה משחרר מההיאחזות במה שקיים ומאפשר לנו להתבונן במציאות קצת אחרת כדי להתקדם הלאה. ב'פסקול לסרט שלא קיים', טמונה הבטחה כי ברוב המקרים, רעיונות שמסתובבים לנו בראש הם הרבה יותר טובים ממה שאנחנו יוצרים".

     

    זה נכון גם ליצירה "התחרשות", שנעה בין רוק כבד למוזיקה השמימית של בטהובן. בנימין מכניס את הקהל לראשו של המלחין שהתחרש. אל הרעשים והסערות שבתוך העולם הפנימי שלו. התוצאה משתקת.

     

    "בטהובן, כמו צ'ייקובסקי, היה איש אומלל, אבל שניהם דיברו על כך שבאותן השניות בהן היו אחד על אחד עם אלוהים, הכעס נעלם. אומרים שבטהובן היה איש גועלי ושאנשים קיבלו אותו בזכות הגאונות. הוא יצר בתקופת לידתו של הרומנטיזם. הפאתוס היה נורמה ומקומו של האמן היה מכובד בשל הקשר שהאמינו שיש לאמנים עם אלוהים. היום זה שונה. אחרי שהאנושות עברה שואה, אי אפשר להאמין בזה יותר. האסתטיקה של האמנות כיום היא בצבע שחור".

     

    כלומר?

     

    "האוונגרד התחיל בתקופה שבה אמנים הרגישו שהולכת ומתקרבת קטסטרופה. שיינברג המציא את מערכת 12 הטונים לפני שהיטלר עלה לשלטון ולא סתם. הם הרגישו את זה בא. לכן אי אפשר להשוות בין יצירות שנוצרו אז לבין תקופת הרוקוקו והבארוק בהן היופי, האיזון, הסימטריה, היו המרכז.

     

    אבי בנימין - פונה לפוסט-מודרניזם (צילום: ארנסט ארנוב) (צילום: ארנסט ארנוב)
    אבי בנימין - פונה לפוסט-מודרניזם(צילום: ארנסט ארנוב)
     

     

    "תקופת האוונגרד של קנדינסקי נגמרה ואותה החליף המודרניזם עם יצירות כמו האופרה האחרונה של סטרווינסקי שמבוססת על ציורים של וויליאם הוגר ונשמעת כמו מוצרט על העוקם. מודרניזם היה ניסיון להשתחרר מהשחור ולהכניס בו קצת צבעים".

     

    אז איפה אנחנו היום?

     

    "בעידן הפוסט-מודרניסטי הטכנולוגי, שבו כל אחד עושה מה שהוא רוצה. במכונית לכאן שמעתי את ראבי שנקר, עכשיו אנחנו שומעים ביטלס ומדברים על מדאם באטרפליי. שימי כל זה בשורה ותקבלי קולאז' של קולות. זה מה שאני עושה בערב הזה. זו ארוחה קומפלט והיא לא סתם אקלקטיות, כי לכל הדבר הזה ביחד, יש משמעות. האקלקטיות הזו היא שיקוף של החיים הלא הומוגניים שאנחנו חיים. לא המצאתי שום דבר זו רק זווית הראייה שהשתנתה".

     

    אם כבר זווית ראייה שונה על דברים מוכרים, איך הצלחת לגרום לאשתך, השחקנית יבגניה דודינה, לפעות כמו כבשה?

     

    "בואי נאמר שלא כל אחד יכול לגרום לאשתי לפעות. כל הכבוד לה. לא עבדנו על זה בכלל. היא שמעה את הסקיצה ואמרתי לה מה הייתי רוצה שתעשה ויאללה פרפורמנס. זה נשמע לי הגיוני. הכבשה הזו היא דמות ראשית שמישהו צריך לדובב. אז לקחתי שחקנית. הרבה פעמים אנשים מדבבים חיות בסרטים.

     

    אבי בנימין ויבגניה דודינה ב"פסקול חי לסרט שאינו קיים" (צילום: ארנסט ארנוב) (צילום: ארנסט ארנוב)
    אבי בנימין ויבגניה דודינה ב"פסקול חי לסרט שאינו קיים"(צילום: ארנסט ארנוב)
     

     

    "הקטע הזה, אגב, נולד בעקבות חוויה שקרתה לי באמת. זה היה בשנות ה-80, והגעתי לתחנת רדיו במוסקבה כדי להקליט משהו. בטעות נכנסתי לאולפן הלא נכון ושם ראיתי שבעה אנשים מבוגרים עם חליפות ושלייקעס עומדים מול מיקרופון ופועים. הזיכרון הזה נכנס למופע. כולם יודעים שיש מקצוע כזה - מדובב - אני רציתי להראות אותו. זה שילוב מצחיק"

     

    אתה עוצר וחושב על הדרך שעשית?

     

    "אני מסתכל קדימה ותוהה מה יהיה בעוד שלושים שנה. זה יותר מעניין אותי. אני שואל את עצמי מה יש לי במחסן ומה אפשר לעשות עם זה. משעמם אותי להסתכל אחורה. הייתי שם".

     

    יש עוד פסי קול במגרה?

     

    בשנת 1928 הציעו לשנברג לכתוב מוזיקה לסרט והוא פישל. הוא ראה את הסרט, הלך הביתה וכתב יצירה מדהימה בשלושה חלקים רק שהיה בלתי אפשרי להדביק אותה לסרט. בניגוד לצ'ייקובסקי שכתב בקלות בהזמנה, שנברג פשוט לא ידע איך לעשות את זה. אני רוצה להתאים את המוזיקה שלו לסרט בעזרת כל מיני אמצעים טכנולוגיים. מה שחשוב לי הוא להבין איפה אני עומד על החוט הזה שמקשר בין מוזיקאים מתחילת הציוויליזציה ועד עכשיו. אני מנסה לתפוס באמצעות המוזיקה את היום. רק כך יש סיכוי להרגיש את המחר. אם לא אעשה את זה אני אמשיך לכתוב כמו הרבה אנשים את המוזיקה של אתמול. זה לא מעניין".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ארנסט ארנוב
    אבי בנימין. עושה הכל
    צילום: ארנסט ארנוב
    לאתר ההטבות
    מומלצים