דם רע בבית: סיכום יום המשחקים ביורו
השנאה התהומית בין פולין לרוסיה יצאה מהבקבוק מחוץ לאצטדיון, אבל הפכה למשחק לוהט בוורשה. אבינועם פורת ראה ערב נוסף של כדורגל, ושמח עבור הצ'כים
לפני חודשיים, באזכרה לזכר נשיא פולין לך קוצ'ינסקי, שנספה בתאונת מטוס מסתורית מעל העיר הרוסית סמולנסק, טען אחיו התאום ירוסלב כי הוא משוכנע שהייתה זו התנקשות. קוצ'ינסקי הגיע באפריל 2010 לרוסיה, יחד עם 95 אנשי ממשל אחרים ובהם רעיתו מריה, לציון יום רציחתם של 22 פולנים בידי רוסים בפקודת סטלין. בפולין משוכנעים עד היום כי ידו של ולדימיר פוטין הייתה בהפלת המטוס.
לא יכול להיות דם רע יותר בין שתי מדינות. הפולנים שנכבשו בידי ברית-המועצות וסבלו קשות, ראו בהתמודדות הספורטיבית, לכאורה, הרבה יותר ממשחק כדורגל במסגרת יורו 2012. גם צעדת אלפי הרוסים ברחובות ורשה שהיוותה חומר נפץ דליק ותורגמה לאירועים אלימים במיוחד עם המקומיים, תרמה לליבוי האש.
וזה אכן היה משחק מלחמה. משחק של מלחמה ספורטיבית שתועלה לאנרגיות חיוביות. פולין היא נבחרת בינונית, שבזכות מחוייבות אין סופית עשתה עלית מדרגה ברמת המשחק. משהו בסגנון: ורשה לא תכבש שנית, במיוחד לא בידי רוסים רחמנא ליצלן.
שתי מחציות שונות
רוסיה של דיק אדבוקט ההולנדי, קבוצה הפותחת ללא חלוץ טבעי אך משתלטת אבסולטית על מרכז השדה, הייתה איכותית והתקפית פי כמה במחצית הראשונה. כל רוסי ממרכז המגרש וקדימה, במיוחד בהנהגת אנדריי ארשבין והכשרון העצום אלן דזגוייב, מהשחקנים היותר טובים בטורניר, הוכיח שהוא מסוגל להיות שחקן המטרה. העובדה שמדובר בנבחרת שמחציתה משחקת בקבוצה אחת, זניט סנט פטרסבורג, בלטה מול פזורות ברחבי אירופה.
אלא שבמחצית השנייה, ההתלהבות העצומה של פולין ביטלה לחלוטין את רוסיה. מה שכח רצון וקצת כישרון יכולים לעשות. השלישיה של הדאבליסטית הגרמנית
בורוסיה דורטמונד - הסקורר רוברט לבנדובסקי, יקוב בלשצ'יקובסקי שהבקיע שער נהדר ומשנה מומנטום והמגן לוקאש פישצ'ק, סחפה איתם את הנבחרת, היציעים ודומה שאת פולין כולה.
פולין יכולה לשרוד לשלב הבא, אבל ספק אם תגיע רחוק מכך. המשחק הקרוב מול צ'כיה קריטי ומבטיח במיוחד. בכל מקרה, גם אם תסיים הרבה לפני תחילת יולי - השחקנים של המאמן סמודה יכולים להיות גאים על 120 האחוזים שנתנו הערב. לא צריך להיות בונייק הגדול כדי לעשות מלחמה גדולה. משחק שהבטיח מלחמה, אבל נתן הרבה יותר מזה. היה מרתק.
צ'כיה מציגה: בלי לחץ
למרות שאיני נמנה על אוהדי צ'כיה, במיוחד נוכח יכולתה בדור הבינוני הנוכחי שלה, מאוד שמחתי מניצחונה על יוון. לאו דווקא מכיוון שיש לי משהו נגד יוונים, אלא בזכות היכולת לקחת ספורט בפרופורציות. לבי נשבה למראה צילומי האימון הראשון שלאחר תבוסת ה-4:1 מול רוסיה, שנפתח לקהל ואלפים הגיעו כדי לעודד כאילו היה זה בעקבות נצחון נפלא.
אצלנו, להשוואה, אחרי רביעייה, היו מקיימים את האימון הראשון במתקן סודי סגור ושמור, וייתכן שהחדרניות במלון היו מחפשות בסלי האשפה בחדרים עטיפות קונדומים לזיהוי סיבת המחדל. הצ'כים קיבלו את המפלה כמו גדולים, ומי שיודע להפסיד יודע גם לנצח. צריך לקחת דוגמה מתרבות הספורט הצ'כית.
למעשה, כך גם השתחררו תוגת ולחצי התבוסה. אז נכון, למרות הנצחון שהעניק סיכוי טוב להישרדות, אין זו צ'כיה הנהדרת של סגנות אליפות אירופה ב-1996 (מי
אימן? דושאן אוהרין מיודעינו, שהגיע למכבי חיפה ונכשל בה) ומודחת חצי הגמר ב-2004. צ'כיה חיה על אדי הדלק האחרונים, בכשרון של אז (בארוש), וגם נאלצה להוריד כמה הילוכים במחצית השנייה בכושר מוגבל. מה לעשות, פאבל נדבד המנהיג האחד והיחיד כבר לא איתם, וכמוהו קרל פובורסקי, פטריק ברגר ויאן קולר הנפלאים. תומאש רוסיצקי הוא הכשרון הגדול, אבל עדיין מתקשה לשאת על גבו את הנטל.
הבעיה של צ'כיה עד עכשיו, לא להאמין, היא דווקא פטר צ'ך. מי שהביא את אליפות אירופה למועדונים לצ'לסקי, לא רק שאינו עוגן כמתבקש - אלא גם רחוק מכושרו, מחלק מתנות וטרם חזר מהחגיגות במינכן. אחרי הבינוניות שלו מול רוסיה, הוא ספג שער מצחיק שסיבך לצ'כיה את המשחק. למזלו, פסילת שער נוסף (ליוון היו שני מצבים במהלך המשחק) בגלל נבדל, הצילה אותו מאי נעימות.
"האצן" של הצ'כים
השחקן המרשים של צ'כיה עד כה, הוא תאודור גברה סילאסי, בן לאב אתיופי ואם צ'כית. מגן לוברץ השווה כל ליגה בכירה יותר בעולם. בנוסף לטיפול בכדור והבנת המשחק (בישל את השער השני), יש לו כושר מדהים. לא פלא, קוראים לו גברה סילאסי. והוא בוודאי רץ הרבה יותר מ-10.000 מ' במשחק.
חגיגת יורו 2012 ב-ynet ספורט:
מי שלא ישחק בנבחרת יוון של המאמן פרננדו סנטוס, יתקשה להשיג תוצאות ברמות הגבוהות בלי השיטה של רהאגל (שגם נהנה ב-2004 מהגנת ברזל החסרה היום והתעלות לחודש ספציפי של הכובש חריסטאס). ליוון אין היום כוכבים גדולים שיוכלו לתרגם את הלב הגדול לתוצאות.
מה לעשות, אם נבחרת בפוטנציאל של יוון רוצה לזכות ביורו במאה השנים הבאות, היא צריכה לשחק בשיטה הגרמנית הישנה וקשוחה של אוטו רהאגל. מה עדיף? שהקהל יתבאס ויהיו תארים, או משחק נעים לעין שאינו מוביל לשום מקום? ביוון כבר יודעים את התשובה.
לפנייה לכתב/ת 
