שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "האוס": סדרה גדולה מסך כל מחלותיה
    למרות העונה האחרונה והלא מוצלחת, "האוס" תזכר כאחת מסדרות הדרמה המשובחות בכל הזמנים. לא רק כי לימדה אותנו כמה דברים חדשים על צפייה בטלוויזיה, אלא בעיקר כי לימדה אותנו לא מעט על עצמנו. אריאנה מלמד מסכמת סדרה

    סנטימנטלי עד כדי מבוכה, מפוטפט ולא אמין, מלא שמאלץ וסכרין: אלה כמה מן הדברים שאפשר לומר על הפינאלה של "האוס", אבל למי אכפת? שמונה עונות וכמעט שמונה שנים ליוו צופים בכל העולם את הדוקטור הגאון ואת יוצריו המוכשרים, ופרק הסיום ששודר אצלנו אמש (ד', HOT3) לא יקלקל את הטעם.

     

    הבית היהודי של יוצר "האוס"

    כל הסיבות להתמכר לסדרה

     

    אז מה אם היה ברור לצופים שהרופא לא באמת מת בשריפה בבנין נטוש, שם הוא הוזה מתוך טריפ רע במיוחד ומתווכח עם כל הדמויות המשמעותיות בחייו (למעט קאדי. ליסה אדלשטיין היא היחידה משחקני העונות הקודמות שלא הראתה נוכחות) על משמעות חייו: שמונה עונות היינו שם, נפילת סוכר היא לא סיבה לזפזפ.

     

    העונה ה-8 והאחרונה של "האוס". גם הסיום הגרוע לא מקלקל סדרת מופת (צילום: NBC Studios, Inc. and Universal Network) (צילום: NBC Studios, Inc. and Universal Network)
    העונה ה-8 והאחרונה של "האוס". גם הסיום הגרוע לא מקלקל סדרת מופת

     

    "האוס" היתה, לאורך כל דרכה - סדרה גדולה בהרבה מסך כל חלקיה. היא תישאר צרובה בזכרונם של צופיה לא בגלל פרק זה או אחר, אלא משום שהיא העזה לקרוא תיגר על הנחות יסוד של טלוויזיה מסחרית, וניצחה (רוב הזמן) גם ברייטינג וגם באופן בו התקבלה בביקורת. מי שרוצה, יכול ללמוד ממנה לפחות שמונה שיעורים חשובים על התעשיה, על אופיה של דרמה מוצלחת באלף הזה - וגם, אם תרצו, על נפש האדם.

     

    1. יש צופים אינטליגנטיים! הנחת יסוד נועזת, אבל מוצדקת לגמרי. יש יותר צופים אינטליגנטיים מכפי שמנהלי תוכן היו מוכנים להודות בעבר, ויש די צופים כאלה כדי ליצור עבורם דרמה חכמה, אליטיסטית אפילו, מבלי לחשוש מפני התרסקות פיננסית. הבשורה הזאת צריכה להיות הרוח הגבית במשרדיהם של מקבלי ההחלטות, ב-FOX ובכל מקום אחר, כשהם קוראים את התסריט החכם הבא ותוהים אם הוא שווה הפקה.

     

    2. דילמות מוסריות עושות לנו את זה. הבה נודה בכך: לא האפים המדממים, הראשים המרוסקים, הגפיים הנפוחים ומגוון התסמינים הנוירופסיכיאטריים הדביקו אותנו אל המסך. כן, זה היה יו לורי במשחק מופתי שהצליח לטשטש גם פירכות תסריטיות, אבל העיקר היה בענייני החיים והמוות, עליונותו הרציונלית של האדם, קיומו או העדרו של אלוהים מחייו והמון, המון פרקים שגם אם לא שמתם לב לכך, עוסקים בציוויים מוסריים מעשרת הדברות ומראשית תולדות הנצרות.

     

    אפילו בפרק האחרון לא התביישו לשאול אם יש חיים לא ראויים לחיותם, וללוות את השאלה במשפטי מפתח קליטים כמו "המוות הוא לא חידה מגניבה". אחרי הכל, מדובר בדרמה טלוויזיונית, לא בשיעור באקזיסטנציאליזם.

     

    דוקטור האוס. גם מי שאינו חולה יכול להיות היפוכונדר (צילום: NBC Studios, Inc. and Universal Network Television LLC. All Rights Reserved) (צילום: NBC Studios, Inc. and Universal Network Television LLC. All Rights Reserved)
    דוקטור האוס. גם מי שאינו חולה יכול להיות היפוכונדר

     

    3. כולנו היפוכונדרים. את התובנה הפשוטה הזאת אפשר היה ללמוד עוד לפני ש"האוס" נולדה, בשל הפופולאריות הלא מפתיעה של סדרות בית-חולים מאז אמצע שנות השישים של המאה הקודמת. הייחוד ב"האוס" הוא העיסוק המורבידי בסימפטומטים ראוותניים, מפחידים נורא ולא תמיד מדוייקים מבחינה מדעית. את הפרינציפ הרי הבנו כבר בעונה הראשונה, ואם נשארנו, זה בגלל המשיכה החולנית של רבים וטובים מן הצופים לקטלוג העצום, המרהיב כל כך, שיש לגוף ולנפש במאבקיהם להכחדת ה"אני".

     

    4. חברות בין גברים יכולה להיות דבק נהדר לסדרה. במגוון היחסים הבין-אישיים שהטלוויזיה בחנה על דרך הדרמה, זה היה תמיד הנושא הזנוח ביותר. אבות ובנים ואמהות ובנות ולהיפך, נשים וגברים ונשים ונשים, בוסים ועובדיהם, סבתות ונכדיהן: לכל אלה הוקדשו אלפי שעות מצולמות, ורק דון קישוט וסנצ'ו ושרלוק ו-ווטסון נותרו חבויים מאחורי הקלעים. מארג היחסים בין האוס ו-ווילסון היה האלמנט העלילתי הקבוע והיציב ביותר בסדרה, ודרכו אפשר היה להתרשם שהפאלטה הרגשית שנוצרת בין שני גברים סטרייטים - היא רבגונית מכל מה שראינו עד כה בטלוויזיה.

     

    משחקי ילדות מטומטמים, מאבקי טסטוסטרון אלימים, קרבות הורדת ידיים וחסד פתאומי, משובות ומצוקות ומחוות ענקיות של אוהבים אפלטוניים חלפו על פנינו, עד לרגע שבו, בדיוק כמו ב"איזי ריידר"- גרסת גיל העמידה, האוס ו-ווילסון רוכבים על אופנועיהם אל עבר השקיעה. אני מהמרת שרבים מן הצופים הזכרים חשו צביטה ענקית של קנאה בלב.

     

    תקינות פוליטית היא מכשול בפני סדרת איכות (צילום: NBC Studios, Inc. and Universal Network Television LLC. All Rights Reserved) (צילום: NBC Studios, Inc. and Universal Network Television LLC. All Rights Reserved)
    תקינות פוליטית היא מכשול בפני סדרת איכות

     

    5. דרמה עסיסית ותקינות פוליטית לא הולכים יד ביד. בארצות הברית, הרשתות הגדולות מחויבות לכללי הדיבור התקין והתסריט הסטרילי שלא יפגע באיש. "סקס והעיר הגדולה", "הסופרנוס", "העשב של השכן", "האוס" - כולן מגיעות מיצרני תוכן שלא כפופים לרגולציה של טקסטים משודרים ול"מה יגידו השכנים"

     

    6. שנאת נשים לא מפריעה לרייטינג. אמת, האוס ידע לזלזל בכל יצור אנושי שעימו עבד או התעמת, אבל הוא היטיב ללעוג לנשים. בעולם האמיתי, הוא היה נזרק מכל המדרגות של בית החולים אחרי ההערה הסקסיסטית הראשונה. על המסך, הוא התעמר בקאדי - עוד כשהיתה רק הבוסית שלו - ולא חסך ממנה הערות על מבנה עכוזה. גם צביטות היו. כל הנשים שעבדו בצוות שלו זכו לקיתונות של השפלה מחמת היותן נשים. צפינו בזה בלי להניד עפעף. מה זה אומר עלינו?

     

    7. אלוהים יכול להיות דמות משמעותית בדרמה. והוא אכן היה שם, גם אם לא בפרטים הקטנים, אלא דווקא בתמונה הכוללת. מספרן של הדילמות הדתיות שהגיעו אל המסך ב"האוס" הוא חסר תקדים לסדרת דרמה שנועדה לפריים טיים.

     

    בגלל דילמות מוסרות ודתיות (צילום: NBC Studios, Inc. and Universal Network Television LLC. All Rights Reserved) (צילום: NBC Studios, Inc. and Universal Network Television LLC. All Rights Reserved)
    בגלל דילמות מוסרות ודתיות

     

    זה לא בגלל שהסדרה מתרחשת בבית חולים ועוסקת בחיים ובמוות. זה מפני שדיוויד שור, יוצרה של הסדרה, הבין שנוכחות האל או היעדרו - מעסיקה את הצופים בהיותם בני אדם, לא חשוב מאיזו דת, ושהטלוויזיה מעולם לא נתנה ליושב במרומים את המקום הראוי כגיבור, כמוביל וכדמות שיש להתייחס אליה. זה היה עוד הימור מוצלח ושווה חיקוי: היכונו איפוא לשובו של האל למשבצות השידור הנחשקות, ותראו איך הוא משתלב בהן בטבעיות.

     

    8. אפשר לבנות דרמה מופלאה גם בלי עלילה חכמה ועמוקה: אבני הבנין של "האוס" היו מעטות ונטו לחזור על עצמן בקצב שצריך היה להרחיקנו מן המסך. כל שבוע תעלומה, כל שבועיים - פריצה לביתו של מטופל, כל חודש בערך

    - גילוי שהמטופל נדבק באיזה טפיל נדיר במסעותיו בעולם, או שיקר לאשתו-לבוס-לרופא על מצבו האמיתי, או שהוא מסתיר סוד איום ונורא שהצלחת הטיפול תלויה בחשיפתו.

     

    נו, אז מה? נשארנו. בגלל יו לורי, בגלל יחסי שרלוק-ווטסון, בגלל שכולנו מכורים למוות, בגלל שחלקנו מקנאים בהאוס על האפשרות להיות מניאק ולהישאר בחיים. נדמה לי שנשארנו לא בגלל ש"כולם מתים", כלשון הפרק האחרון - אלא בגלל שכולנו, בדיוק כמו האוס, יודעים שאנחנו פגומים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים