מלכת המדבר: המסע שלפני המסע

מזה כמה שנים שאני יודעת על קיומו של ארגון בשם "מלכת המדבר" ומשום מה הוא תמיד עורר אצלי התנגדות ודחייה. 'מה פתאום שאני אלך לדבר כזה? גם לעבור מיונים וגם אחר כך לשלם כסף על ההשתתפות שלי במסע?!?! מה פתאום? שילכו לשם פראייריות אחרות. אני יכולה בקלות לארגן לי "מלכת מדבר" משלי, בלי מיונים, בלי הערמת קשיים ובוודאי שהרבה יותר זול'.

• מתלבטת? הירשמי עוד היום למיונים ותראי איך זה להיות מלכה>>
  

בעודי שבויה בתוך עולמי ועקרונותיי, שיתפה אותי חברה וותיקה על שינויים שהיא עוברת בחייה שבמסגרתם היא עתידה לצאת למסע ב"מלכת המדבר". הנהנתי בנימוס, שמחתי בשמחתה ובהעצמה האישית שהיא עוברת, בעודי משוכנעת שהשיתוף שלה עובר לי ליד האוזן ולא מזיז אצלי דבר ברמה האישית. בצירוף מקרים משעשע למדי, למחרת בבוקר בדיוק, קיבלתי מייל פרסומי מחברת תעופה המזמינה אותי להשתתף במיונים של המסע ב"מלכת המדבר". טוב, נו, שתי התייחסויות ל"דבר" הזה יום אחרי יום - כשהיקום נותן סימנים, אני מקשיבה. הדיון ביני לביני היה קצר באופן מפתיע והמסקנה הייתה כזו: מה יש לך להפסיד חוץ מדמי השתתפות? תרשמי, תלכי למיונים ואולי גם סוף סוף תגלי למה את כל כך מתנגדת כל השנים.

ההתרגשות מתחילה כבר במיונים(צילום: קלריסה טייטל)

לשמחתי, כבר מרגע הראשון, כשירדתי מהרכב ביער בן שמן, ההתנגדויות שלי התחילו להתפורר מבלי שאני ארגיש בכלל. הבחורה שירדה מהרכב שחנה לידי פנתה אלי ושאלה: "את פה לבד?" הסתכלתי לה בעיניים ועניתי: "הנה את איתי אז כנראה שלא".

לאחר מכן, לאט אבל בטוח, נישבתי בקסמם של כל הדברים המופלאים שהיה ליום הזה להציע: הארגון, התפעול, הזרימה, החיבור, הגישה, המשימות, שיתופי הפעולה, השייכות, המכנה המשותף, ההיכרויות, המגוון, האנרגיות, החדשנות והכיף הלא נורמלי. רוח חדשה החלה לנשוב במחוזותיי ומצאתי את עצמי מבולבלת בלי חצי גרם של חשק לחזור הביתה. ממתנגדת מושבעת הפכתי לאחת שכל מה שהיא רוצה זה להיות שייכת. מאחת שדחתה את הרעיון על הסף, הפכתי במהלך 10 ימים עד לקבלת התשובה במייל, לחסרת סבלנות בעליל.

אני מניחה שלא תהיה כאן הפתעה גדולה כשאגלה לכם שהתקבלתי. שיחת הטלפון הראשונה שלי, ברגע שההתרגשות חזרה לפרופורציות נשלטות, הייתה לבעלי היקר: "קיבלתי תשובה ממלכת המדבר, איך אתה מעדיף שנשלם את ההרשמה שלי? בהעברה בנקאית או באשראי?". "סליחה? אני לא מבין את השאלה. הרי סיכמנו שאת רק הולכת למיונים". "כן, אבל לא ידעתי שאני אעבור. עכשיו לכשעברתי, אני נוסעת". "אני לא יודע על מה את מדברת, לי היה ברור שאת עוברת מהרגע הראשון, מה, לך לא היה ברור?"

אז זהו, שמסתבר שלא. אני בדעה שלא משנה מה התחושות ומה השאיפות ומה הרצונות, זה לא ברור עד שזה ברור. עכשיו, כשזה ברור, מייל על גבי האווטלוק, אין שאלה בכלל. אני נוסעת. מה גם שהעובדה שהתחילו לקרוא לי מלכה בכל ההתכתבויות במייל מהמשרדים שלהם, הוסיפה קומץ אחד או שניים של מוטיבציה לזכות בתואר באמת.

כמובן שבמשא ומתן מול בעלי נאלצתי לוותר על החלפת רכב השנה ואולי על עוד פרויקט אחד או שניים שקשורים בהוצאות משמעותיות. (מרוב שרציתי את זה, לרגע חשבתי אפילו לקפוץ ולהתנדב לקצץ בתקציב הביגוד וההנעלה שלי לחורף הקרוב. מזלי שלא הייתי צריכה. ויתור על הרכב הספיק). שלחתי טופס הרשמה, העברתי פרטי תשלום והספירה לאחור החלה- מחוז יונאן, סין. Here I come!!!

יוצאות אל היעד(צילום: קלריסה טייטל)

ידעתי מה היעד של המסע הפעם ויחד עם זאת לא רציתי לדעת דבר וחצי דבר נוסף...למען האמת מסתבר זה המוטו של המסע הזה. כשלושה שבועות לפני מועד היציאה, נערכה פגישה ראשונה של כל בנות המסע עם כל הצוות. 40 בנות בטווח גילאים רחב (26-60) מדריכה חברתית, צוות מנהלה, רופאה והתרגשות מטורפת. באותו מפגש, שהתקיים בתוך חנות המתמחה בציוד למטיילים, עשו לנו היכרות ראשונית עם כולן, הציגו לנו את הציוד המומלץ, ודיברו איתנו על פרטים טכניים ומנהליים דיברו על קודי התנהגות, וחילקו לנו את המדים: חולצות, מכנסיים, פוטר, ופליז של מלכת המדבר. 10 ימים במדים, 10 ימים שבהם יהיה לי כתוב על החזה מ ל כ ה !

כשהתחלנו לשאול שאלות נוספות ומעמיקות יותר בנוגע למה קורה ומתי, כל מה שקיבלנו בחזרה היה חיוך חצי מתנצל חצי יודע. זהו, שלא מגלים. הרעיון העיקרי הוא תנועה מתמדת באזור של אי וודאות. יכולתי לזהות לפי התגובות של הקהל למי מבין הבנות נוח עם הרעיון ולמי זה קשה. מי צריכה לדעת הכול ועכשיו ומי יכולה לשחרר שליטה. בדקתי את עצמי לרגע וגיליתי שזה רק מרגש אותי יותר ויותר. לנסוע על עיוור ולחיות את הרגע.

באותם רגעים עלה לי זיכרון של פעילות מתוך יום המיונים. הושיבו אותנו על מחצלת, חילקו לנו כתבי עת צבעוניים, דפים לבנים, מספריים, דבק וכלי כתיבה. המשימה הייתה לגזור מתוך הדפים המודפסים מילים שמושכות את תשומת הלב וליצור מהם משפטים בעלי משמעות עבורנו.

מצאתי את עצמי עם דף פוליו לבן שעליו מודבקות צמד המילים: To be. כששאלו אותי לפשר הבחירה, הבנתי שזה כל מה שאני רוצה. פשוט להיות. פשוט להיות נוכחת במאה אחוז בהווה, לנשום כל רגע ורגע מהמסע הזה להחדיר את כל התחושות והחוויות לנימי נימיי, ולנצל את כוחו של הרגע עד תום. הסתבר לי בדיעבד, שהבחירה שלי בהוויה הזו אפשרה לי להיות בחופש בלי צורך לדעת מה יהיה בעתיד. אלא להיות מסורה להווה בשיא תפארתו.

האתגר הבא שעמד לפנינו היה מורכב מכמה רבדים: האחד: הציוות לג'יפ. 4 בנות בצוות. השני: כל צוות קיבל משימות לביצוע במהלך המסע. והמשמעויות, ובכן, לקבל במייל 3 שמות של נשים שלא הכרתי קודם, לדעת שהן תהיינה השותפות הכי קרובות אלי בכל הדרך, ליזום מפגשים של טרום נסיעה ולתכנן ביחד את המשימות. רק על זה אני יכולה לכתוב ספר שלם, על כל השיחות הפנימיות שניהלתי כשראיתי אותן לראשונה, על ההתנגדויות שעלו לי מתוקף פער הגילאים שנתגלה, על ההבדל ברקע האישי ועל גיוס הכוחות להתעלות מעל כל זה למען מטרה נעלה אחת - למקסם את החוויה.

לנסוע לבד כדי להיות אמיתית

שאלו אותי רבות אם אני נוסעת אם חברה או לבד. בחרתי לנסוע לבד. ולו בשביל להתעלות על כל הקשיים שדיברתי עליהם קודם. לנסוע למסע כזה עם אדם מוכר "או שזה טוב, או שזה לא טוב", בראייה שלי זה לא טוב. נוכחות של אדם מוכר יכולה למנוע ממני (באופן בלתי מודע ובלתי נשלט כמובן) להיות מי שאני רוצה להיות כי אני "צריכה" לשמור על התדמית שלי מול אותה אחת שמכירה אותי כבר, הרעיון שהחברה שם יכול לשמש לי מרחב בטוח לברוח אליו כל פעם שמתעורר קושי. ואולי נמצאים שם ברקע גם האחריות האישית והמחויבות הקודמת שלי כלפי אותה חברה שנותן לה קדימות על פני בנות אחרות. לא לא ולא. סליחה על האגוצנטריות אבל זה המסע שלי. אני יכולה לגלות קצת מהסוף ולומר שעבורי זה עבד. היה מעולה לנסוע לבד.

ההחלטה הזו עזרה לי גם להשתיק את כל המחשבות הלא יעילות שמילאו את ראשי כשפגשתי את הצוות שלי לראשונה. מאחר והמטרה שלי הייתה ברורה לי כל מה שנותר לי הוא לשאול את עצמי מה עלי לעשות כדי שהמסע הזה יהיה מעל לכל דמיון. והדבר המיידי שעלה הוא לראות את כל הדברים הנפלאים שיש בבנות הצוות שלי. כל השאר זה שטויות במיץ.

לצאת למסע של פעם בחיים(צילום: קלריסה טייטל)

יזמנו פגישות פנים אל פנים, וכשזה לא התאפשר ערכנו פגישות טלפוניות. תכננו את המשימות שלנו, חילקנו תפקידים לביצוע, התלהבנו והתרגשנו והרגשנו כיצד המסע האישי והקבוצתי מתחיל הרבה לפני ההמראה לסין.