מי לא קיבל?
שלבי ווייט מאד נהנית לחלק את ההון הרב של בעלה המנוח למטרות טובות בארה"ב ובישראל. היא במיוחד אוהבת לתמוך בפרויקטים ארכיאולוגים, כולל אתר החפירות החשוב שבאשקלון
שלבּי ווייט חיה בעבר. היא נושמת את העבר, היא משאירה את העבר רלוונטי, והיא מוטרדת כיצד אלו החיים ההווה, כמו גם אלה שיחיו בעתיד, יתייחסו לאישים, מאורעות ומקומות שהיו ואינם, או שהינם כאן אבל אולי במהרה יעלמו גם הם.
ווייט היא מנהלת קרן הצדקה על שם ליאון לוי, בעלה המנוח, שהיה בנקאי מצליח ואחת הדמויות החשובות, המשפיעות והעשירות של וול סטריט לפני מותו המפתיע. ווייט עצמה משתדלת לדלג בין תרומות בסכומי עתק לאירועי צדקה, למחויבויות משפחתיות וכלכליות, לחפירות ארכיאולוגיות ואיסוף שכיות חמדה ויצירות אמנות בנות מאות שנים. העבר, כאמור, מעולם לא היה רלוונטי יותר.
ווייט נולדה בברוקלין לאם שהייתה, למרות הכשרתה כמנהלת חשבונות, עקרת בית שהגיעה מערבות אוקראינה ולאב מביאליסטוק, שעבד ברובע הבדים. היא רצתה להיות סופרת או עורכת דין ("למרות רצונה של אמי, לא הפכתי למורה"), אבל לבסוף למדה היסטוריה בקולג' לנשים ואף השלימה תואר מתקדם בנושא באוניברסיטת קולומביה.
את לוי הכירה במקרה. הוא היה ניו-יורקר מבטן ומלידה שנמנה על מקימי ובכירי חברת אופנהיימר, ולאחר מכן ניהל את קרן הגידור "אודיסי" (שהתפרקה ב-1997) ביחד עם שותפו ג'ק נאש. השניים, בין היתר, היו שותפים במסעדת הסטייקים הידועה סמית-וולנסקי. לוי היה בעלה השני. בעלה הראשון טבע בים כשווייט חבקה תינוקת בת פחות משנה.
"אני וליאון הכרנו דרך בעלי שמת", היא מספרת. "הכל היה ביד המקרה ולאחר הטביעה פשוט היינו על אותו מטוס ביחד ואז התחלנו לצאת יחד. זה הכל".
היא מתארת את לוי ז"ל כ"אדם מבריק, נחמד, בעל חוש הומור נהדר, חדשני, מחושב מאד, חובב קריאה ובעל מגוון רחב של תחומי עניין בניגוד לאנשים אחרים בוול סטריט. הוא הגיע ממשפחה שתמיד התעניינה והייתה מוטרדת בנוגע לאנושות, למצבם וזכויותיהם של האזרחים. כבר מתחילת הקשר בינינו הוא הראה את זיקתו לנושאים האלו, ובכך היה אדם מאד מיוחד".
המגוון הרחב של תחומי עניין אלו עזר לו בקריירה העסקית?
"אני סבורה שהוא האמין כך. כנראה שכן. הוא דיבר על כך שההיסטוריה נתנה לו את האפשרות לחשיבה ארוכת טווח, ובזה הוא האמין לגמרי. הוא היה מעין היסטוריון של עסקים, כך שהוא ביצע השקעות ארוכות טווח ששירתו אותו נאמנה. היסטוריה הייתה תשוקה אדירה שלו, במיוחד ההיסטוריה של העולם העתיק. הוא השתדל תמיד להסיק מסקנות וללמוד לקחים מאירועים שקרו באותה התקופה. קח למשל את אלכסנדר הגדול, דמות שהוא התמקד בה מאד. הוא הרגיש שאלכסנדר עשה דברים שהיו מנוגדים לדיעה הרווחת. היה סיפור ידוע על אלכסנדר, כשניהל את הקרב הראשון שלו על נהר גרניקוס. היה חשוך ואחד הפקודים של אלכסנדר הציע לחכות לעלות השחר, אך אלכסנדר סירב ובכך הראה את החזון שלו. פעם אחרת החיילים של אלכסנדר היו צריכים לחצות נהר סוער, והוא גדע את עצי היער הסמוך בכדי לצלוח את הנהר בקלות. ליאון הרגיש שתמיד אפשר למצוא דרכים שונות לבצע כל מיני דברים וכך הוא לא היה מוגבל למה שהיה מקובל. כך הוא ניהל את הקריירה שלו, לפי פתרונות בלתי שגרתיים לדברים קונבנציונלים".
כמו קשר גורדי.
"בדיוק! ובנוסף הוא תמיד סמך על האינטואיציה שלו כדי שתכוון אותו לאן שהוא, אבל אז הוא היה חוקר את הדרך הזו באופן יסודי ביותר. אתמול בלילה, בעת הענקת פרסים, דיבר טורסטן וויסל, שזכה בפרס נובל בניורוביולוגיה. הוא היה חבר קרוב של ליאון ואמר שהוא תמיד רצה לדעת איך המוח והדעת עובדים. לא לחינם ליאון כתב ספר שנקרא The Mind of Wall Street, כי היה לו תואר בפסיכולוגיה והוא באמת בחן כיצד אנשים מתנהגים בצורה מסוימת ולמה הם עושים את זה. ככה, בהשקעות, הוא ראה שאנשים מחפשים לקנות מניה רק כשהיא למעלה ולרוב מוכרים אותה כשהיא למטה. והם עשו זאת בקביעות, בניגוד לליאון".
עם כל האהבה להיסטוריה ולארכיאולוגיה, מדוע הוא לא ניסה להיות מעין אינדיאנה ג'ונס?
"הוא רצה להיות ארכיאולוג, זה בטוח".
חלקי את הכסף
ליאון לוי נפטר מהתקף לב באפריל 2003, יום לפני הרצאה מתוכננת באוניברסיטת הארוורד. באותה נשימה בה הוא מוזכר כמשקיע מתוחכם היו כאלו שטענו שהיה אדם מפוזר, במיוחד לאחר ערב בו שכח לוי את רעייתו, שלבּי, במסיבה.
הקרן שהוקמה על שמו ב-2004 (www.leonlevyfoundation.org) נועדה "לאפשר מחקר בין-תחומי ורב-תרבותי בכדי לקדם את הבנתן של ציוויליזציות קדומות במזרח הקרוב ובמזרח התיכון" וחילקה כחצי מיליארד דולר דרך תרומות רבות, כולל 10 מיליון דולר לאתר ההחלקה על הקרח "לייקסייד" שבפרוספקט פארק (שם ווייט החליקה על הקרח בילדותה), 20 מיליון דולר למוזיאון מטרופוליטן, שם האגף לעתיקות רומאיות ויווניות נקרא על שמם של בני הזוג לוי, ועוד יותר ממאה מיליון דולר לבארד קולג', שעל גדות נהר ההדסון. גם הגנים הבוטנים של ניו-יורק, קרייסט קולג' שבאוניברסיטת קיימברידג', אוניברסיטת רוקפלר ומוסדות אחרים נהנו מהקרן.
"כשליאון מת הוא השאיר מעט מאד הוראות לגבי מה הקרן אמורה בעצם להיות, והוא רק הורה שאני ואליזבת מויינאהן, אשתו של חברו הקרוב, הסנאטור המנוח דניאל פטריק מויינאהן, נהיה האחראיות על הפעילות. החלטתי שהקרן תתמקד במורשת של ליאון כפי שהיא אמורה להיות. רציתי להמשיך את הקווים המנחים שהוא הותיר אחריו כנדבן, ותחומי העניין להם הוא תרם: חקר המוח, ארכיאולוגיה והיסטוריה, שימור, זכויות האדם ותרבות יהודית". לוי, אגב, היה בזמנו גם יו"ר ועידת הנשיאים של הקהילה היהודית.
את חושבת שהוא לא השאיר הוראות במכוון? שהוא רצה לאפשר לך להבין לבד?
"הוא באמת רצה שאני אעשה את זה בעצמי, הוא הרגיש שאני מסוגלת לכך. אליזבת תמיד אומרת שהוא ודאי רצה שיהיה לי כיף במהלך העשייה. את רוב ימיי אני מבלה בקרן".
אבל לא הכל טוב בעולם הפילנתרופיה. לאחר תרומה אסטרונומית של קרוב לרבע מיליארד דולר לאוניברסיטת ניו-יורק (במזומן ובנדל"ן), למען הקמת המכון לחקר העולם העתיק, הודיעו מספר מוסדות נחשבים, דוגמת אוניברסיטת פנסילבניה ואוניברסיטת סינסנטי, כי הם ימנעו מקבלת תרומות מהקרן, או לכל הפחות ישקלו את הנושא בזהירות רבה. הסיבה הייתה שברשות ווייט נתגלו חפצי עתיקות שהיו, ככל נראה, גנובים, למרות שהיא רכשה אותם במכירות פומביות. הסברה הייתה כי העתיקות נשדדו מאתרים ארכיאולוגים מרחבי העולם ורבים התרעמו על כך שווייט ממשיכה להחזיק בהם. לבסוף, לאחר מאבקים עיקשים ומשא ומתן ממושך עם גופים שונים, דוגמת ממשלת איטליה, ניאותה ווייט להשיב במהלך פרקי זמן מוקצבים מספר יצירות. היא, בכל מקרה, לימדה סמינר בנושא צדקה באוניברסיטת ניו-יורק, שששה לקבל את התרומה הגדולה ואת המרצה החדשה.
כשאני שואל על המקרה ומספר לה מה שקראתי, היא מגחכת: "אני בטוחה שראית את הכתבות"...
ומה לגבי הביקורת?
"ראה, בזמן שקנינו את היצירות המדוברות עבדנו עם האספנים והאוצרים של כמה מהמוזיאונים הכי גדולים בעולם. אנשים הציגו את האוסף שלנו, פרסמנו אותו, וחשבנו שבגלל שקנינו את היצירות במכירה פומבית לא צריכות להיות בעיות. הביקורת למעשה אוכפת סטנדרטים עכשוויים על מה שהיה מקובל בעבר. זה מצער, אך כפי שאמרתי, חלק מזה זו העובדה שהיינו כה פתוחים עם כל מה שעשינו. לא התרוצצנו עם שקיות נייר מלאות בכסף בכדי לקנות דברים מאחורי דלתות סגורות. קנינו מסוכנים בלונדון, מהאנשים שנחשבו לדילרים הטובים ביותר. הפילוסופיה שלי הייתה שאם באמת התגלה שקנינו משהו אסור הסכמתי להחזיר אותו. הסיבה שאני היחידה שמקבלת את כל תשומת הלב הזו היא שאחרים לא פרסמו או הציגו את האוסף שלהם כמוני. אוצרים, חוקרים, כולם היו בביתי וראו את היצירות".
ואיך זה מרגיש להחזיר אותן לבעליהן?
"אתה יודע, חלק מהעניין של איסוף זה ההערכה ליצירה ואת זה לפחות לא יכולים לקחת ממך".
בעבר עבדה ווייט כעיתונאית, וכתבה בין היתר ל"ניו-יורק טיימס" ולמגזין העסקים ברונס. היא אף חיברה ספר שהיה מיועד לנשים שנקרא, "מה את צריכה לדעת על הכסף של בעלך", כותר שהיה פופולארי למדי בזמנו. "הסוכן שלי התקשר אלי באחרונה בכדי שאכתוב אותו מחדש. אני זוכרת שמישהי ראתה אותי בג'ים ואמרה שהיא נהגה לתת את הספר כמתנת אירוסים לחברותיה, אבל בגלל שעכשיו היא כבר נשואה היא כבר לא עוקבת כל כך אחרי הנעשה ושהיא צריכה להוציא את הספר ולערוך רשימות מעקב. אני מניחה שאם אכתוב אותו מחדש וודאי אקרא לו "מה נשים צריכות לדעת על כסף", שיתאים יותר לתקופה. אני לא רוצה להזניח את הנשים הלא נשואות, למרות שזו הייתה כותרת נהדרת. אגב, אחת הסיבות להצלחה הייתה שבאותה התקופה השתנו חוקי המיסוי וחוקי הגירושים, כך שהתקדמנו מחוקים פטריארכלים, לפיהם הבעל נחשב לבעל הנכסים, לחלוקה צודקת של מה שיש. ניתן יותר שיוויון החל מאותה העת".
תשוקה לחפירות
את שאר זמנה מבלה ווייט בגינון, בצפייה בציפורים, בתמיכה בכותבי ביוגרפיות ובפוסט-דוקטורנטים. היא חברה בחבר המנהלים ובוועדות אחרות באוניברסיטת ניו-יורק, מוזיאון מטרופוליטן, ואף של אגודת הידידים של רשות העתיקות.הפרויקט המרכזי עליו שוקדת הקרן מזה קרוב לשלושה עשורים הוא אתר החפירות באשקלון. שם, מאז שנת 1985, שוקדים ארכיאולוגים, סטודנטים ומתנדבים על אתר מהתקופה הפלישתית, בה אשקלון הייתה, ככל הידוע, הנמל הגדול ביותר בחבל הארץ. החפירות מתמקדות בממצאים ובמבנים מהמאות ה-10 וה-11 לפני הספירה, כלומר מימי שמשון ודלילה וממה שנותר לאחר החורבן שזרע המלך הבבלי נבוכדנצר. "ליאון אולי רצה, אך לא יכול היה להיות ארכיאולוג בעצמו. לכן הוא החליט לתמוך בחפירות שיעשירו את הידע על העולם העתיק. ליאון ביקש מחוקר התנ"ך, פיליפ קינג, שיכיר לו את הארכיאולוג הכי מפורסם בעולם בכדי שהוא יוכל לממן את חפירותיו. כשבוע לאחר מכן פיל הגיע לביתנו עם לארי סטייגר. לארי חשב לחפור בסוריה, אך מכיוון שהסורים ראו שהוא חפר בישראל, ולמרות שהוא בכלל לא יהודי, הם לא נתנו לו אישור. אז יגאל ידין הציע לו לבוא ולחפור בישראל, באשקלון, דבר שהתאים לתיאוריה שלו על הפלישתים כאנשי ים. התרגשנו מאוד, והעסק יצא לדרך".
