טום אלון משוכנע שהוא יכול לשנות את העיר. ומטרתו הראשונה של המו"ל יליד מנהטן, הנושא את עיניו למשרת ראש העיר, היא מערכת החינוך. אם אכן יגשים את השאיפה השאפתנית, גרייסי מאנשן, המשכן הרשמי של ראש העיר, יחכה לו בקצה המזרחי של אפר איסט סייד.

אלון דווקא גדל בקצה השני, באפר ווסט סייד, להורים ניצולי שואה מצ'כיה והונגריה, שהגיעו לכאן בשנות החמישים. לאחר המלחמה בחר האב להחליף את שמו הגרמני, אייכנבאום, שמשמעו עץ אלון, למקבילה העברית. טום הקטן, או חיים בשמו העברי, נשלח ללמוד בישיבה, למרות שהוריו חילונים. "זה היה החינוך הטוב ביותר שיכולתי לקבל", הוא אומר היום. "למדתי תורה, חומש וגמרא". בהיותו בן 11 המשפחה עברה לגור במינכן למשך שנה וחצי, שם אלון הסתייע בעיתונות אמריקאית בכדי לשמור על קשר עם המולדת.

מודאג מאוד ממצבה של מערכת החינוך בעיר. טום אלון

"אני לא יודע למה הם לא היגרו לשראל. זו שאלה טובה. אביה של אמי דווקא כן עבר לישראל. הוא היגר לנהריה. הורי נשארו באירופה שלאחר המלחמה ונדדו בין בודפשט, פאריז ו-וינה. לבסוף אמי החליטה לעבור לארצות הברית כי האמריקאים היו נחמדים לילדיה וכי היא חשבה שיש שם אפשרויות לעשות כסף ולהעניק חינוך טוב לילדים".

עם סבא בנהריה ולימודים בבית ספר דתי, אלון הצליח ללמוד קצת עברית, מספיקה לשיחת חולין בסיסית. "אני יכול לזייף את זה", הוא אומר. "אם הייתי גר בישראל שלושה חודשים ברציפות בטוח הייתי מדבר עברית שוטפת".

הוא בוגר החוג להיסטוריה באוניברסיטת קורנל ובעל תואר בעיתונות מאוניברסיטת קולומביה. בשנות השמונים שימש במשך חמש שנים כעורך של "ווסט סייד ספיריט", מקומון שכונתי שעדיין שייך ל"מנהטן מדיה", החברה שבראשה עומד אלון כעת. החברה מתמחה במקומונים, עלונים, שבועונים ומגזינים ששומרים על פרופיל נמוך ותפוצה מקומית. בעזרת העברית הלא-שוטפת שלו, הצליח אלון בתחילת דרכו כמו"ל, הוא מספר בחיוך, להשיג חוזה פרסום נאה מבעל עסק ישראלי.

"חזרתי עכשיו מביקור בישראל לאחר שלא הייתי שם עשרים שנים. רציתי להראות את המקום לבנותיי ולפגוש את בני משפחתי הרבים שחיים שם. הרגשתי שאני עושה זאת לזכר אמי, שנפטרה לפני כשנה. פשוט רציתי לראות את הארץ ומה שהשתנה".

ומה מצאת?

"שינוי עצום. תל אביב היא עיר קוסמופוליטית מאוד בהשוואה לאיפה שהיא הייתה לפני עשרים שנה. ביקרתי גם בעיר העתיקה, שנראתה לי די אותו הדבר".

עדיין עתיקה.

"בהחלט. השוק עדיין מבולגן והכותל נראה אותו הדבר מלבד איזה גשרון שהוסיפו ושלא זיהיתי. וגם הגישה למסגד השתנתה. נסעתי לנהריה לקבר של סבי ולשכונה שבה הוא חי. הכל שם התפתח והים נראה נפלא. ישראל נראית יותר עשירה ויותר מפותחת ממה שזכרתי. אין לי שם ממש קשרים עסקיים. אני מכיר הרבה ישראלים, אבל זהו".

ומהי הקהילה הישראלית הכי מובחנת שאתה מכיר כאן, בניו-יורק?

"מובילי הרהיטים! החבר'ה האלו הכי קולניים שיש. ותן לי לומר לך, אולי זה כי אני שם לב לכך יותר, אבל אני נדהם בכל פעם שאני מטייל בעיר. שומעים עברית בכל מקום!"

אגב ישראלים, עצבנת כמה אנשים כשאמרת שישראל היא מדינה של פליטים שצריכה לגלות סימפתיה לעם של פליטים כמו הפלשתינים.

"אתה יודע, כשאתה מנסה לומר את האמת תמיד יקרה שתעצבן אנשים מדי פעם".

שאלה של חינוך

הזכרנו כבר שטום אלון שם את עינו על מערכת החינוך של העיר. בעברו הוא עצמו היה מורה לאנגלית בתיכון הציבורי הנחשב, סטייבסנט, שם למד בעצמו בנעוריו. כעת הוא מקווה להשתמש בניסיון זה כדי לקדם את מועמדותו לראשות העיר בתמיכתה של המפלגה הליברלית, שלמרות שמה, היא יותר מזכירה את הרפובליקאים השמרנים מאשר את הדמוקרטים הליברלים. על איזה כרטיס ירוץ, לא ברור עדיין. אלון ליברל בדעותיו החברתיות, כמו הדמוקרטים, ושמרן מבחינת כלכלית, כמו הרפובליקאים. שתי המפלגות, בכל אופן, מעניקות חשיבות גדולה לנושא החינוך.

"אני מודאג מאוד ממצבה של מערכת החינוך של העיר", הוא פורש את משנתו, "מערכת חינוך שאני הייתי התוצר שלה. אני חושב שאני לא רק יכול לשפר אותה אלא גם לתקנה. אני מודאג לגבי יצירת מקומות עבודה ושוויון. אני רוצה שהטינאייג'רס שלי, שילכו לקולג' בקרוב, יחזרו לניו-יורק בעוד ארבע שנים ושיהיו להם מקומות עבודה. אני חושב שאני האדם הנכון לעשות את העבודה".

כל מתמודד לראשות העיר מכריז שהוא הולך לתקן את מערכת החינוך.

"זוהי בעיה מורכבת. הבעיה הגדולה ביותר של העיר הזו, ושל המדינה הזו, בכל הנוגע לחינוך, היא שאין הכרה בעובדה שמורים אינם זוכים להכשרה נאותה לפני שהם מגיעים לכיתות. לפני מאה שנים, כששיעורי התמותה בארצות הברית היו בעליה, קרן קרנגי לחינוך פרסמה דו"ח, שקבע שרופאים אינם מוסמכים דיים לעסוק במקצוע. הם למדו יותר מדי באקדמיה ולא תרגלו מספיק במרפאה. הדו"ח הזה שינה את האופן בו מכשירים רופאים וכמובן שמקצוע הרפואה השתפר, כמו גם שיעורי התמותה. דו"ח זהה בדיוק יצא לפני שנתיים, מאה שנים לאחר הדו"ח ההוא, על ידי אירגון לאומי שמסמיך מחנכים ונאמר בו שמורים לא מתורגלים מספיק בכתות. צריכות להיות שלוש שנות התמחות בכתות בכדי לזכות בתואר בחינוך. אנחנו חייבים להקשיב לדו"ח הזה, ליישם אותו באופן מיידי, להכשיר מורים בצורה ראויה, להדריך אותם כשהם כבר בכתות, כדי שהם יהפכו למורים טובים אף יותר. ואנחנו צריכים להפסיק להשתמש במבחנים כתחליף להוראה, דבר שקורה כעת בארץ הזו. אם אנחנו בוחנים תלמידים בכל שנה, אנחנו מלמדים את התלמידים לבחינה עצמה. עד כיתה ה' אנחנו בוחנים תלמידים רק על מתמטיקה ואנגלית. אז מה קורה? לא מלמדים מדעים, לא מלמדים מדעי החברה או שפות. רק 17 אחוזים מהדוקטורנטים למדעים כאן נולדו בארצות הברית. ואנשים שואלים את עצמם: למה? ובכן, בגלל שלא לימדו אותם מדעים אז הם לא התאהבו במקצוע הזה! שני הרשעים הגדולים ביותר באמריקה כרגע ובניו-יורק הם תוכניות הלימוד לתארים מתקדמים בחינוך שלא מכשירות את המורים כראוי והחברות המחברות את הבחינות שהחליפו את ההוראה".

מה דעתך על מה שבלומברג וג'ואל קליין עשו במערכת?

"אלו היו מהלכים אמיצים והם ניסו באמת לנקות את השחיתות מהמערכת, לייבש את הביצה. הבעיה היא שחלק מהרפורמות לא היו מוכוונות כהלכה. בתי הספר התיכוניים הקטנים היו טעות. ההוספה של מבחנים בעלי משקל כה משמעותי הייתה טעות, והעברת הפוקוס ממדעים ושפות בשנות הלימוד הראשונות הייתה טעות. אז, למרבה הצער, למרות שקליין ובלומברג עשו כמה דברים נהדרים לקדם את החינוך לעדיפות גבוהה ולהפיכתו לפחות מוטה לשחיתות, הם פספסו הזדמנות מצוינת להפוך אותו לטוב בהרבה. מישהו צריך לבוא ולהמשיך את העבודה".

ולמה שאתה תצליח?

"כי אני מבין חינוך בצורה יותר ניואנסית. יש לי הבנה רחבה יותר. קליין ובלומברג חיו במשך שנים בעולם מסוים, בו המטרה לכל ילד היא להגיע לקולג' הכי טוב שיש ולזכות בתואר בעל משמעות. אני לא חשוב שזוהי המטרה שמתאימה לכל ילד. חינוך צריך לעזור לילדים למצוא משהו שיש להם תשוקה לגביו ושהם יכולים להצליח בו. זה יכול להיות כלי רכב, אופנה, הרבה דברים. ואם ילדים לא מרגישים מוצלחים או נרגשים לגבי מה שהם עוסקים בו, הם פשוט יפרשו – וזו הבעיה שיש לנו כעת".

אבל להבין את המערכת זה להבין פוליטיקה, ולאו דווקא חינוך. 

"אני מבין גם פוליטיקה, כי עזרתי להקים שני בתי ספר תיכוניים ציבוריים. עברתי דרך הפוליטיקה הגזעית, דרך משא ומתן והייתי מעורב בצורה אינטימית בייסודם של בתי הספר האלו. ואתה צודק – יש הרבה פוליטיקה בהליכים האלו. אחד היתרונות בהיותי עיתונאי ב-25 השנים האחרונות וכמי שכיסה את התחום הפוליטי הוא שהייתה לי את האפשרות לראות את הטוב, הרע ואת המכוער. יש לי כישרון מיוחד לניהול משא ומתן. עשיתי את זה עם בתי הספר האלו, בעסקים, ואני אחד מהאנשים האלו שיודעים מתי ללחוץ על דוושת הגז ומתי צריך לעבור לבלמים. אני מאמין, ואמרתי את זה הרבה פעמים לגבי העסק שלי, שאתה לא יכול לתת ל'מושלם' להיות האויב של ה'טוב'. אני חושב שבחינוך זה בר ביצוע. אנו זקוקים לסט חדש של רעיונות לשפר את המערכת. הכשרת מורים, הפחתה בחשיבותם של מבחנים, ובניית המתקנים בבתי ספר, אלו הדברים החשובים ביותר".

איך אנשים יכולים לבטוח בך אם אתה עדיין לא בטוח אם תרוץ כרפובליקאי או כדמוקרט?

"זו שאלה טובה ושאלה הוגנת. כמו שאני מאמין שהרקע האתני שלי והדתי שלי לא ישפיע על רמת המנהיגות שלי, אני פשוט חושב שמפלגות זה עניין של גישה לבוחרים. מעט מאוד אנשים בימינו מתאימים כמו כפפה למצע המפלגה שלהם, הם פשוט צריכים לבחור מפלגה כדי לרוץ למשרה. ניו-יורק הצליחה מאוד בשני העשורים האחרונים עם שני ראשי עיר רפובליקאים-ליברלים. עכשיו, רפובליקאי-ליברלי בניו-יורק הוא כמו דמוקרט בכל מקום אחר בארצות הברית, אז המפלגה לא כזו משנה. המפלגה שאני מנסה ליצור זו מפלגה שתשמור על הדמוקרטים הוגנים ועל הרפובליקאים ליברלים".

כמו ג'וליאני

אלון, שרוצה לעבור מתפקידו כמו"ל ועיתונאי לסקטור הציבורי, יודע שהבחירות, שיתקיימו בעוד כשנה וחצי, קרובות מידי למתמודד אלמוני יחסית. אפילו חלק מהעובדים שלו, הוא מודה, לא נותנים לו סיכוי. זה לא מטריד אותו.

"אני חושב שיש לי סיכוי מצוין, סיכוי שווה ערך לאחרים", הוא אומר.

אתה אופטימי.

"חוכמת ההמונים לרוב טועה, בטח בפוליטיקה. ב-2006 ברק אובאמה היה בעל סיכוי אפסי. מייקל בלומברג בשנת 2000 היה בעל סיכוי אפסי. לפני שנה וחצי אנתוני ווינר היה ראש העיר הבא של ניו-יורק. לג'ון ליו היה סיכוי חזק. הסקרים שאתה רואה עכשיו הם לחלוטין לא רלוונטיים. אני לא רואה מישהו שרץ שהייתי תומך בו".

מה מצבך מבחינת גיוס כספים? היכן אתה מתמקד?

"אני קרוב להכפיל את הסכום שגייסתי בחלק הראשון של גיוס הכספים. אני אגיע למכסימום, שהוא 6.5 מיליון דולר, זה פשוט יקרה לאט יותר, כי הנושא הזה עדיין חדש לי. המיקוד הלך והשתנה עבורי, זו הפעם הראשונה שאני עושה את זה, בטח במצב כלכלי קשה ובשנת בחירות לנשיאות. אנשים לא ששים לבזבז כסף. אני צריך לשכנע תורמים אחד אחד. אני עובר בין חברים ובני משפחה, חברים של חברים, ובכל פעם שאני עושה ערב גיוס כספים, ויש לי עוד 15 כאלו בחודש הקרוב, אני פוגש עוד שלושה או ארבעה אנשים, שמציעים לארח אותי בביתם לסבב גיוס כספים נוסף. אנשים שלא הכירו אותי בכלל. זוהי האסטרטגיה הכללית. ובניו-יורק אתה מקבל מקופת העיר ששה דולרים על כל דולר שאתה מגייס מהתושבים מתוך 175 הדולר הראשונים. אז למעשה אני צריך לגייס בין מיליון למיליון וחצי בכדי להגיע למכסימום".

זה מעציב אותך, המרדף אחרי הכסף במטרה להגיע לשלטון?

"אני לא יודע אם אני עצוב, אבל אני לא יודע אם זוהי השיטה הטובה ביותר. כשאתה רץ לרשות העיר אתה מקבל זמן אוויר ציבורי וככה זה צריך להיות. יחד עם זאת, זו המערכת איתה אנו צריכים לחיות. אחת הסיבות שאני מרגיש אופטימי היא, שבניגוד למירוץ של בלומברג, זה לא יהיה 70 מיליון דולר נגד 6 מיליון דולר. שדה הקרב יהיה די שוויוני. הבעיה היא שכסף משחית את ההליך. כריסטין קווין, למשל, גייסה כסף מוכתם".

איך בדיוק?

"ב-2007 עבר חוק על ידי חברי המועצה שבראשה היא עומדת, שאומר שכל מי שעושה עסקים עם העיר לא יכול לתרום יותר מ-400 דולר למועמד לראשות העיר. אך לפני שהחוק הזה עבר היא גייסה יותר מרבע מיליון דולר מתורמים כאלה, והיא צריכה להחזיר את הכסף הזה".

אם לא תיבחר, כפי שסטטיסטית הגיוני שיקרה, מה יהיה השלב הבא?

"אמשיך בעסקי המדיה. ואם לא אוהב את מה שראש העיר עושה בשנה או בשנתיים הראשונות לקדנציה, ארוץ שוב.

ג'וליאני הפסיד לדינקינס ב-89', אבל ניצח ב-93'".

ג'וליאני משמש השראה נוספת, כראש עיר קשוח, וכשהוא מתאר עצמו כראש עיר עתידי, הוא משלב בין ג'וליאני לבלומברג ביצירת המודל שלו: אותו הוא מדבר כ'מנהיג קשוח, שתמיד מוכן להגן על אנשים', ומוסיף שחשוב ליהודים ולישראל שלעיר היהודית הכי גדולה בעולם יהיה ראש עיר יהודי.

מחזיר אהבה

אחד המקומונים שאלון מפרסם נקרא, במקרה, 'צ'לסי-קלינטון ניוז' על שם שתי השכונות שמהוות את מוקד החדשות בעיתון ("קלינטון" הוא השם הרשמי של השכונה הידועה יותר כהלז קיצ'ן). "הילארי פעם החזיקה את העיתון ואמרה שהוא חוזה את עתידה של הבת שלה. אף פעם לא פגשתי בצ'לסי קלינטון, אישית".

אין בעייתיות במקרה של ראש עיר שגם מחזיק במקומונים בעיר אותה הוא מנהל?

"הבעייתיות יכולה אולי לצוץ רק בשנה הבאה, כשהעיתונים שלי יכריזו על תמיכתם במועמד לראשות העיר. יש לי כמה שותפים בעסק, אז אם אבחר ואעזוב את תפקיד המנכ"ל, השותפים ידאגו לכסות את מהלכי בלי הנחות. זה מה שתמיד אמרתי לעיתונאים שלי, וכבר ביקרו אותי בכמה מעיתוני בעבר. עזבתי את תפקידי העריכה ב-2009, כשהייתי יועץ במירוץ של מייקל בלומברג. עזרנו לו בקמפיין".

אז איך זה שהוא תומך בכריסטין קווין ולא בך?

"אני לא חושב שהוא תומך באופן מלא בקווין, כרגע. יש לו עוד תקציב להעביר עם קווין בחודש יוני הבא, ואני מניח שזה יהיה חכם מצידו להישאר קרוב אליה. אחרי זה הוא יראה לאן הרוח נושבת פוליטית ומי רץ ובמי לתמוך".

מה מצב החברה כרגע?

"יציב. יכול היה להיות יותר טוב, והיה יותר טוב ב-2008. כיום התרחבנו והאירועים שלנו מצליחים מאוד. אנחנו מתחילים לתפוס תאוצה בעולם הדיגיטלי. הבעיה בחברה עם כל כך הרבה עיתונים היא שזה נדיר שכולם יצליחו באותה העת. אז יש לנו כמה נכסים שמצליחים פחות מהמצופה בשלב הזה, אבל בגדול הכל בסדר. קשה לדעת מה העתיד צופן לעיתונות הדפוס. דיק פרסונס, שהיה יו"ר טיים וורנר, אמר שכל עוד יהיו חדרי שינה, בתי שימוש וחופים (באנגלית אלו שלושת ה-B של עולם העיתונות, א.ק) יהיו עיתונים, ואני חושב שהוא צודק".

למה בעצם אתה רוצה להיות ראש העיר?

"אני בן של ניצולי שואה שהרוויח מאוד מהחלטתם של הוריו להגר לאמריקה. אני מאוהב בניו-יורק, יש לי רומן ארוך שנים עם המקום הזה. אז אחרי עשרים וחמש שנים נהדרות במדיה, אני רוצה להחזיר טובה לעיר שאני אוהב".