עבודה ותרבות
אחד הקשיים הגדולים בהם נתקלים ישראלים באמריקה הוא ההשתלבות בתרבות העבודה המקומית, לה יש קודים משלה והם לא פעם הפוכים במאה ושמונים מעלות מאלה להם התרגלנו בישראל
בחודש שעבר הכריזה חברת "פייסבוק" כי בכוונתה לרכוש את חברת ״פייס.קום״ הישראלית, בעלות של מאה מיליון דולר, פחות או יותר. ההודעה הזו מהרשת החברתית של מארק זאקרברג חיזקה את המותג ״אומת הסטארט אפ״, שדבק בתעשיית ההייטק הישראלית בעקבות רב-מכר בשם זה שנכתב ע״י דן סנור וסול זינגר ופורסם בשנת 2009, ספר המהלל את חברות ההזנק הישראליות. העובדים המוכשרים מרעננה, שהקימו את פייס.קום והפכו בין לילה למיליונרים, יעברו בשבועות הקרובים למשרדי פייסבוק בפאלו אלטו שבעמק הסיליקון ויחליפו את הפקקים באיילון באלה של הוואלי. אנשי החברה, שעוסקת בפיתוח טכנולוגיות לזיהוי פנים, יצטרפו לכמה עשרות עובדי חברת Snaptu הישראלית, שעברו לארה״ב לפני כשנה במסגרת רילוקיישן קבוצתי היישר לחטיבת המובייל של פייסבוק, לאחר שהחברה הישראלית נמכרה לפייסבוק עבור סכום קצת יותר צנוע: 70 מיליון דולר. אין ספק שהרכישה האחרונה של חברת סטארט אפ ישראלית הזריקה לעובדי התעשייה את האדרנלין והמוטיבציה הנדרשת במירוץ להגשמת החלום הישראלי, הרי הוא חלום האקזיט. המטרה היא למצוא רעיון טוב, לגייס משקיעים, לפתח, לזהות הזדמנות עיסקית, למכור מהר ולצאת. ואז לנוח על זרי הדולרים. בראיון שפורסם לאחרונה במגזין הפיננסי Market Watch, אמר היזם ואיש ההייטק הישראלי יוסי ורדי כי ״בישראל יש כמעט 5,000 חברות הייטק. למרות שהיא יצואנית מובילה, קשה לה לייצר חברות גדולות. אנחנו אמנם שבעה מיליון איש אבל עושים רעש של 70 מיליון. אנחנו טובים בייצור הטכנולוגיה אבל לא בחלק השיווקי ולכן חברות ישראליות רבות מעדיפות להירכש ע״י חברות גדולות ומבוססות כדוגמת מיקרוסופט, AOL וכדומה״.
אסנת לאוטמן, יועצת אירגונית שהקימה בארה"ב את חברת OLM Consulting, בחרה להתמקד בעבודתה כאן בארה״ב בחברות ישראליות הפועלות בשוק האמריקאי ובחברות אמריקאיות המעסיקות עובדים ישראלים. ״אחרי שצברתי בישראל ותק של שנים בתחום הייעוץ האירגוני ועבדתי עם לקוחות גדולים כמו בנק לאומי ו'הוט', בעלי ואני בחרנו להתחיל מחדש באמריקה, ולפני ארבע שנים הגענו לניו ג׳רזי במסגרת רילוקיישן. אחרי שהתקבלתי לעבודה באירגון אמריקאי גדול, הבנתי עד כמה אני בעצם לא יודעת. אמנם עבדתי בעבר כדיילת וביקרתי בניו-יורק לפחות פעמיים בחודש, אבל ההיכרות הזו עם אמריקה לא הספיקה״.
לאוטמן, 36, נרשמה ללימודי תעודה בתחום הייעוץ האירגוני ב- NYU ובמקביל היא החלה לחקור את נושא ההבדלים בתרבות העבודה באמצעות ראיונות אישיים מצולמים שערכה עם עשרות עובדים, אמריקאים וישראלים, כשאת התוצאה היא מקרינה בסדנאות אותן היא מעבירה.
״אחת הבעיות שמאפיינות את תרבות העבודה הישראלית היא שישנה אסטרטגיה עד ליום מכירת העסק ולא מעבר לכך. רק חברות בודדות התפתחו לחברות גדולות ומבוססות כדוגמת צ׳ק פוינט, נייס, טבע ואמדוקס, כך שאנחנו רחוקים מלהיות אימפריה בתחום ההייטק ולמנהלים ישראלים שעובדים בארה״ב יש עוד הרבה מה ללמוד בתחום״, מסבירה לאוטמן.
״אחד הראיונות שאני מקרינה לצופים בהרצאה התקיים עם מנהל אמריקאי שעומד בראש ההיררכיה בחברה שהייתה בבעלותו והוא מספר על החוויה הראשונה שלו מביקור עסקי בארץ אחרי שהחברה שלו נקנתה ע״י חברה ישראלית. הוא סיפר בגילוי לב על השוק התרבותי שחווה כשהיה עד לטמפרמנט הישראלי במהלך ישיבת צוות. היו שם צעקות וצרחות שגם היום, שש שנים אחרי, הוא לא יכול לשכוח. הוא קיבל את הרושם שכל העסקה מתמוטטת ומייד כשהסתיימה הישיבה כולם צ׳יפחו אחד את השני ואמרו: ״אז מה אחי, אתה בא לצהריים?״, הוא הבין שבשיח העבודה בארץ אין פוליטיקלי קורקט אלא ישירות ותכל׳ס. בראיון אחר, מזכירה אמריקאית מספרת על הקושי שלה בעבודה מול לקוחות ישראלים: ״הם נותנים לי תחושה שהם לא סומכים עלי ושואלים נונסטופ אם בדקתי כמו שצריך והאם אני בטוחה בתשובות שלי. הם מנסים להפעיל מניפולציות ושואלים אם יש דרכים אחרות להשיג את מה שהם מבקשים. הם חושבים שאם הם יצעקו עלי שמדובר בנושא דחוף זה יהיה חשוב יותר. עם אמריקאים הכל מאד מסודר וברור ומסכמים כל שיחה באי-מייל מוגדר. העבודה עם אמריקאים יותר שיטתית ובדרך כלל השיחה עם הלקוח מסתיימת בטון חיובי כולל הבעת הערכה למאמצים שנעשו.
"בסדנאות אני משתמשת בהרבה דוגמאות שממחישות את ההבדלים התרבותיים. למשל, באחת החברות להן ייעצתי, התקיים אירוע שנתי חגיגי. היה קוד לבוש מאד ברור, הנשים הגיעו בשמלות ערב והגברים בחליפות. סגן המנהל, ישראלי לשעבר, בחר להגיע בטי שירט וג׳ינס. למחרת כל שיחות הברזיה עסקו בזה שאותו בכיר זילזל בעובדים והגיע מרושל לאירוע, בעוד שהוא מצידו בסך הכל ביקש להראות להם שהוא אחד מהחבר׳ה״.
במחקרה מבחינה לאוטמן בין קבוצות שונות של ישראלים: ״יש הבדל בין ישראלי שגר בישראל ומתקשר עם אמריקאים באמצעות שיחות ועידה וביקורים תקופתיים, לבין ישראלי שחי בארצות הברית. יש גם הבדל בין ישראלי שמתגורר בארה״ב מספר שנים לבין ישראלי שרק הגיע ועדיין עובד על פי קוד ישראלי, שמתאפיין לרוב בחשיבה אסטרטגית לטווח קצר, לבוש לא רשמי, סגנון דיבור ישיר. לישראלים לוקח זמן להתרגל לחליפה ולעניבה. ישראלי ותיק כבר מורגל לזה שלכל אירוע יש את קוד הלבוש המתאים ויקפיד יותר על מראה מכובד. עם הזמן הישראלים שחיים כאן משתנים ומאמצים סממנים חיצוניים אמריקאים ותחביבים כמו לשחק גולף או לחבוש כובע בייסבול. הבדל נוסף שקיים בין ישראלים שהגיעו לכאן בשנות העשרים לחייהם כסטודנטים והשתלבו מאוחר יותר בשוק העבודה המקומי. מי שנכנס לחברה כסטודנט בתקופת התמחות התברג בקלות יותר מאשר ישראלי שהגיע עם תואר אקדמי מישראל וצבר ניסיון מקצועי בארץ. לפי המחקר שלי, השנה הראשונה מוקדשת להסתגלות ורק כעבור שנתיים נופל האסימון ומתחילים להיכנס לראש האירגוני האמריקאי״.
מהם ההבדלים העיקריים בין תרבות העבודה בישראל לבין תרבות העבודה בקורפורייט אמריקה?
״אני יכולה לסכם את זה במשפט: באמריקה הכול מותר למעט מה שאסור. באירופה הרוב אסור, למעט מה שמותר ובמזרח התיכון מה שאסור גם הוא מותר. השוני בא לידי ביטוי גם בסגנון הדיבור שלנו. כשאדם אחר מדבר אנחנו לרוב קוטעים את דבריו: 'גם לי קרה משהו ממש דומה...' או 'זה מזכיר לי ש...'. בישראל זה אולי מעיד על עניין בנושא ובדובר. אמריקאי רואה בזה גסות וחוצפה. מה שקורה הוא שבהרבה מקרים עסקאות פוטנציאליות לא מתממשות בגלל קצרים בתקשורת, או בגלל שהשיחה הופנתה למקום אחר ולא נדע מה הצד השני התכוון לומר. בגדול, אמריקאים יותר מקובעים, שומרים על פוליטיקלי-קורקט ומנומסים בהשוואה לעובד ישראלי. בסדנאות שאני מעבירה בשיתוף עם מדריכה אמריקאית, יש לי סימולציות למשפטים שאמריקאים נוהגים לומר ואני מבקשת מהמשתתפים לפרש לי אותם. לדוגמה משפט כמו 'lets talk, sounds interesting'– יהיו שיפרשו את זה כסיכום מוצלח לשיחה בעוד שרוב האמריקאים התכוונו לנפנף את אותו אדם. בד״כ אם אין סגירה של תאריך, 'נדבר על הנושא ביום הזה והזה', או 'אשלח לך אי-מייל בהמשך לשיחתנו' ואין ציון זמן ספציפי, חבל על הזמן. שום דבר חיובי לא יצא מהפגישה. אני גם רואה קושי רב אצל חברות שקנו או נקנו על ידי חברה ממדינה אחרת. לחיצות הידיים, החיוכים והכספים מועברים בדרגים הגבוהים של האירגון ושאר העובדים נשארים להתמודד בשטח ולא תמיד יש לעובדים את הכלים המתאימים. בהרצאה אני נותנת כמה דוגמאות לחברות ענק שנכשלו, משום שהן לא השכילו להפנים את הבדלי התרבות. סטארבאקס, למשל, ניסתה לשווק לישראלים קפה מהיר וסטנדרטי שלא ערב לחיך המקומי שמצטיין בשתיית קפה איכותי. וול-מארט נכשלה בגרמניה כשהציעה מחסני מזון זולים הממוקמים מחוץ למרכזי הערים. האירופאים רגילים לרכוש מוצרי יסוד במכולת שכונתית מתחת לבית והקונספט של תרבות הקניה הזו פשוט לא עבד. 'בסט ביי' סגרה את תשעת סניפיה בסין לפני כשנה משום ששם נהוג לקנות איפה שזול ולא איפה שנוח. רשת מקדונלד׳ס, לעומת זה, מצליחה בכל המדינות בהן היא פועלת משום שיש לה יועצים מקומיים שחיים ומבינים את השוק. בישראל יש מק-פלאפל וסלט קצוץ ובגרמניה יש המבורגר בציפוי בירה. בסין הם הוסיפו לתפריט מרק עם נתחי המבורגר. כל איש עסקים שרוצה להצליח גלובלית חייב לדעת לקרוא נכון את המפה ולהכיר את התרבות האחרת״.
מה מאפיין את ה"סמול טוק" באמריקה?
״כאן יש ממש חוקים של עשה ואל תעשה. מותר לדבר על מזג האוויר. בהנחה שלדוברים יש ילדים גם זה נושא לגיטימי. אוכל הוא נושא פופולארי. סרטים, כלכלה עולמית, רשתות חברתיות, חידושים טכנולוגים וכמובן הנושא שמפשיר כל קרח: ספורט. לא מומלץ לדבר על פוליטיקה, דת וכסף״.
איזה שינוי תפישתי על עובד ישראלי לעבור כשהוא מגיע לעבוד כאן?
״לישראלים יש נטיה להשמיע דברים בנימה שלילית. האמריקאים יודעים לייפות ולהנעים את המסר. חשוב לדעת לשתוק כשצריך ולהקשיב ולא תמיד לתת בראש ולהשמיע קול. ?תלמדו להאזין, 'לאט זה המהר החדש' בכל מה שקשור לעבודה בין-תרבותית. יש לרכך את סגנון הדיבור ואת הטון ולנסות ליצוק תוכן, אתגר ומהות לתפקיד ולא לרדוף אחר טייטל או תואר. בישראל, כולם מנהלים ויזמים. חבר׳ה, תרגיעו. תשאירו את האגו בבית. בישראל אפשר להגזים ולנפח קורות חיים בעוד כאן לפני ראיון הקבלה יש מבדקי רקע ואימות נתונים. לא כולם נולדו מנהלים ויש שלבים שצריך לעבור בדרך״.
מצאו את ההבדלים
עבור ארז, מנהל בכיר במוסד פיננסי בינלאומי, ואייל, המשמש כמנהל צוות בתאגיד טכנולוגיה אמריקאי, המעבר לסביבת עבודה בארה״ב היה אמנם טבעי וקל אבל דרש הסתגלות. ״העבודה פה מסודרת לפי נהלים. ממש בדומה למתמטיקה. בישראל מה שמעניין זה התוצאה. כאן שמים דגש על הדרך והתהליך וניתנת תשומת לב לכל שלב במהלך העבודה, בעוד שבישראל רצים ישר למטרה בלי תכנון. יש כאן דקויות ואג׳נדה מסודרת״, מסביר ארז.
אייל: ״כאן יש לי הזדמנויות להיות אחראי על תקציבים של מאות מיליוני דולרים לפרויקט בעוד שבישראל התקציב השנתי של כל הסניף עמד על שני מיליון דולר. כל שלב מתוקצב לחוד וזה מצריך תכנון והכנה מראש ולא מדיניות של כיבוי שריפות, או בשם העממי יותר: חפיף, תרבות הסמוך והקומבינה. זהו ההבדל העיקרי שאליו הייתי צריך להתרגל עם המעבר שלי במסגרת הרילוקיישן מטעם החברה. לשינוי הזה, אגב, קל מאד להתרגל. כשאני בא במגע עם העובדים בסניף הישראלי, שמתי לב שכל בעיה בה הם נתקלים הם מייד דורשים להפוך סדרי עולם, כאילו זה הצורך הכי דחוף בסדר היום של החברה. מה לעשות שישראל היא לא מרכז העולם והשוק שם הוא טיפונת קטנה בים. הרבה ישראלים בטוחים שהם יודעים טוב יותר ויכולים להטיף לאמריקאים. אני לא אשכח שבאחת משיחות הועידה הבוס שלי לשעבר התפרץ וצעק: The situation is on the face! החבר׳ה האמריקאים לא הבינו למה התכוון המשורר וזה היה רגע מביך״.
ארז: ״בישראל כשאתה מקבל פרויקט, אתה לוקח אותו בלי לחשוב פעמיים ומסתער על היעד. המטרה היא לזכות בכל מחיר, ואז כשמשהו מתפקשש בדרך זה שואב את כל עובדי האירגון ומכניס את המערכת לסחרור וטירוף מערכות״.
מה בכל זאת הייתם מאמצים מתרבות העבודה בישראל?
ארז: ״את היכולת לקחת אחריות ולקבל החלטות. שמתי לב שכאן יש הססנות גדולה ואינספור ישיבות ושיחות לפני קבלת החלטה, אנחנו מעזים יותר. אולי כי חונכנו שאתה לא יודע מה יהיה מחר? המנטליות הישראלית היא להיות 'ראש גדול'. אין פחד לקבל עליך עוד אחריות כל עוד אתה לא יוצא פראייר, או כמו שהיינו אומרים בשפה צבאית: 'אין בעיה לצאת למארב כל עוד לא נשארים שבת'".
אייל: ״ברור שיכולת האילתור והחשיבה מחוץ לקופסה היא יתרון. יכול להיות שהשירות הצבאי הנחיל לנו כמה נורמות עבודה מבורכות. שרתתי כקצין שפיקד על 200 חיילים עוד לפני שמלאו לי 21. האחריות והסדר, אלה תכונות הכרחיות לניהול. אני זוכר שהתפרסמה בזמנו כתבה ב'ניו-יורק טיימס', שקושרת בין קצינים בצה״ל והצלחתם כמנהלים בחברות היי טק. הכותרת הייתה:? "I got my MBA in the Israeli army".
איפה עובדים קשה יותר?
ארז:״ בישראל אנשים עובדים שעות ארוכות כי הם מבזבזים מחצית מהזמן על בולשיט. חלק גדול מיום העבודה מוקדש לדיבורים על כדורגל וקיטורים על מס הכנסה. פינת העישון היא המקום הכי תוסס במשרד. כאן מקום עבודה הוא מקום שאתה מגיע אליו למטרות פרנסה ובארץ מקום העבודה הוא בית שני ופחות מורגשת ההפרדה שבין חיים אישיים ועבודה. כולם יודעים הכל על כולם וזה לא בהכרח טוב. יש מיילים באמצע הלילה וצריך מייד לענות, הבוס מכיר את הבן דוד שלך ואתה מכיר את השכן שלו. כאן המינגלינג והנטוורקינג חשובים מאד אבל זה לרוב אחרי שעות העבודה בדרינק קצר בבאר שנמצא ליד המשרד. אני זוכר שהייתי יושב בישיבות ושלושים חבר׳ה מסביב היו עסוקים בסלולרים שלהם. כאן זה לא קיים ויש איסור על שימוש בסלולרי במהלך פגישות או ישיבות. אני מפוקס לגמרי בתוכן ובדינמיקה של הצוות ויש לי את הפנאי להקשיב״.
אייל: ״בישראל, לא מקובל לעבוד מהבית. לא סומכים על העובד וצריך להגיע פיזית למשרד ולהחתים כרטיס. נהוג לדבר פנים מול פנים. בהרבה מהחברות האמריקאיות השכילו כבר מזמן להבין שעבודה ממשרד וירטואלי יעילה יותר וחסכונית לחברה. את רוב הישיבות שלי אני מנהל בשיחות ועידה כשבמקביל מתקשרים עם העובדים באינסטנט מסג׳ינג. זה לא בא ממניעים של אנטי-סוציאליות אלא מהצורך לתעד כל פעולה. על המסך רואים חליפה ועניבה ומתחת, טרנינג ונעלי בית. אין בזבוז זמן על נסיעות ופקקים ובזבוז משאבים על שכירות של משרדים מפוארים. העולם הוא כבר מזמן כפר גלובלי אחד, אתה מתקשר לשירות לקוחות באריזונה ומגיע למרכזיה בניו דלהי, כשנותני השירות עוברים הכשרה בוירג׳יניה. בארה"ב כל גלגל שיניים מבצע את העבודה שלו ובישראל כל גלגל חושב שהוא הגלגל המרכזי. כולם יודעים לעשות הכל כשכאן כל מומחיות היא מאד ספציפית ונדרשת הבנה עמוקה לפרטי פרטים. שבוע עבודה של שישה ימים הוא שוחק יותר וסופ״ש ארוך מוקדש בד״כ למנוחה ולזמן איכות עם המשפחה וגם זה פלוס גדול כשמשווים בין תרבויות העבודה. כאן תרבות הפנאי היא ערך עליון. במפגש עסקי עם לקוח יש קודים מאד ברורים, לרוב עשר הדקות הראשונות יוקדשו להיכרות, 45 דקות לביזנס וחמש דקות אחרונות לסיכום. לחיצת יד, חיוך ויציאה לדרך״.
אתם זוכים ליחס מיוחד כעובדים שהגיעו מישראל או שהפכתם לחלק בלתי נפרד מהחברה?
ארז: ״אני מודה שכישראלי אני נחשב לאליטה בתחום שלי שהוא 'אבטחת מידע'. אנחנו צוות של חמישה עובדים ישראלים מתוך מחלקה של שלושים איש. נותנים לנו תחושה של סיירת מובחרת בזכות אותן תכונות שחיוניות לביצוע התפקיד״.
אייל: ״בחברה האמריקאית הקודמת שעבדתי בה הייתי טופ טאלנט, משכו אותי ממצבת כוח האדם בישראל וביקשו ספציפית שאעבור לסניף החברה בניו-יורק. הבוס הישיר שלי היה יהודי שמאד קשור לארץ ולמרות שהיחסים בינינו היו מקצועיים לחלוטין יכול להיות שהעובדה שהוא לקח אותי תחת חסותו וטיפח אותי בחברה הייתה קשורה בזה. לפני כשנה עברתי לחברה אחרת מובילה בתחום בו התמחיתי ומה שנתפס בחברה הקודמת כהנהגה יצירתית ומקוריות מתפרש לפעמים בחברה הנוכחית כאי קבלת מרות. בשיחות משוב בתחילת התפקיד, נמתחה עלי ביקורת וביקשו שאמתן את הישירות שלי ואהיה יותר קונפורמיסט. ההטרוגניות מאד גדולה ויש בצוות שלי עובדים מהודו, דרום אמריקה, פלשתין, קנדה... אין הערכה מיוחדת לישראלים״.
