בין לונדון לבלומפילד

הימים בפארק האולימפי גורמים לי לפלאשבקים לא נעימים. נזכרתי שפעם אחת ירדתי לפרקט באולם באשקלון, ושמעתי צעקה מאחור: "וואו, וואו! לאן אתה חושב שאתה הולך?!". האירוע מעורפל במוחי, אבל אני זוכר בבירור שהסברתי ברוגע לאן מועדות פניי. "לא מעניין אותי אחי, עוף מפה".

• לונדון 2012 - העמוד האולימפי של ynet ספורט
  

נזכרתי במקרה אחר בבלומפילד, בו קיבלתי דחיפונת קלה ממאבטח, לאחר שהבוס הורה לו - "תוציא, תוציא אותו". כמובן שאחר כך התברר לכולם שזו הייתה טעות.

יבקשו מהצופים להזיז ידיים, הם יזיזו ידיים. הכל בשביל החוויה(צילום: AP)

אז למה נזכרתי בבלומפילד כשאני בכלל קרוב לוומבלי? כי כשהגעתי למקום מסוים בקומפלקס הכדורסל שאסור היה לי להיכנס אליו (קורה לי יותר מדי, לא?), אישה חביבה עם חיוך רחב ניגשה ואמרה: "אני מצטערת, אדוני (אדוני?! הייתי בטוח שקוראים לי "אחי"), אתה לא יכול להיות כאן". הסברתי לה ברוגע, היא השיבה לי ברוגע. דסקסנו בשלווה, הסוגיה נפתרה בשלווה. תענוג.

חגיגה אולימפית ב-ynet ספורט:

• הסנפיר שטרף את הכריש / פלפס וההיסטוריה
• הדרים טים לא ריחמו על טוניסיה
• אורי עור / על שידורי ערוץ 1
  

זו ההרגשה החמימה שתיפול עליך מהרגע שתניח את רגלך בבידוק הקפדני בכניסה לשערי הפארק, ועד שתחזור לבית המלון. חיוך, זה כל הסיפור. מהחייל הקשוח, ועד הבחורה שמחלקת עלונים. הכל באדיבות. המון סטראוטיפים יש על הקרירות האנגלית, אבל לא כאן. לא בעולם המקביל והנפלא שנקרא אולימפיאדה.

ובמרחק אלפי קילומטרים מלונדון. אצטדיון בלומפילד(צילום: יובל חן)

לא תראו פה מאבטח משבית שמחות. אוהדים אוסטרים חוגגים עם שחקן כדורעף חופים(צילום: AP)