"טקסי דרייבר 2": תורידו אותי כאן בבקשה
גם בעונה השנייה שלה "טקסי דרייבר" מתנהלת בעצלתיים, ממש כמו גיבוריה - ומפספסת גם את הפוטנציאל לרגש בחציה הדרמטי, וגם את הסיכוי להצחיק בחציה הקומי
ביקורות טלוויזיה נוספות ב-ynet:
- הביוגרפיה של וויטני יוסטון: סרט ללא ניצוץ
- בוב ספוג: גם למבוגרים אינפנטילים
- "קומיוניטי", עונה 3: מצחיקה, אבל פחות
בעונה הנוכחית אנחנו פוגשים את גברי "טקסי דרייבר" בשלב ב' של חייהם המוטרדים. אלישע נקלע לדיכאון, אכול רגשות אשם מהתאונה שהרגה את המלהקת בעונה הקודמת, ומנסה להתאבד (עם חבילת אקמול). יגאל הביא ילד עם פאני, ובאופן בלתי נמנע התחתן גם עם האחים הקריקטוריים שלה. חרא חולק בית עם אשתו לשעבר ובן הזוג שלה והילד של כולם. אביהו, שנגמל ממשחקי קלפים, התמכר לקריירה של הבן שלו ככדורגלן. והרצל, שהסכים להביא ילד עם אשתו, מבועת מהלידה המתקרבת.
בניגוד לקומדיות דור חדש, "טקסי דרייבר" לא עושה מאמץ להמציא את גלגל ההגה מחדש או לסגל לעצמה סימני היכר מקוריים. היא עומדת במקום, ובמקרה שלה מדובר דווקא בגורם מבדל - אבל זה לא גורם לה להתעלות או להתבלט. ממש כמו הגיבורים שלה, היא מתנהלת בעצלתיים בפרבר לא מוגדר, בזמן לא מוגדר (סוג של שעטנז מעורפל בין הסבנטיז לימינו), מסתפקת בקיום הבועתי המצומצם שלה, נטול ההקשר. זה עבד ב"עקרות בית נואשות", למשל. למה שזה לא יעבוד אצל נהגי מוניות נואשים?
השאלה הזאת נשארה פתוחה עוד מהעונה הראשונה של "טקסי דרייבר", ואני בספק אם העונה השנייה תענה עליה. הבעיות הראשוניות של הסדרה עדיין מונחות על השולחן - הקומדיה סבירה, הדרמה לוקה בחסר. שלושה מתוך חמשת הגברים הפכו לאבות או שהם בדרך להיות כאלה, אבל נדמה שההשפעה היחידה של המהלך הזה היא הפיכתם לאנשים יותר מבואסים, פחות מסופקים, תמיד עצבניים על משהו, לכודים בקיום חסר סיכוי. קו העלילה הדרמטי הקצין, התרחק עוד יותר מהקומדיה, וכרגע התפר ביניהם גס אפילו יותר מבעבר.
"טקסי דרייבר" היתה ונשארה סדרה גברית וילדותית, ומן הסתם זאת האחווה הגברית שתציל את הדמויות שלה מאבדון. אבל ככזאת חסרה בה מורכבות (נשית?), שתחבר את החלקים האלה יחד באופן מעודן יותר. כרגע היא לא דרמה-קומית אלא סדרה שחציה קומדיה וחציה דרמה, ובשני חלקיה לא מנצלת את הפוטנציאל שלה להצחיק או לרגש. גם במקצה הנוכחי שלה לא היתה פסילה, כמו שאומר מאיר איינשטיין, אבל ספק אם היא תביא את המדליה.
