שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מירוסלב פנקוב תמיד בולגרי
    מירוסלב פנקוב היה בן שבע שהקומוניזם בבולגריה נפל, וגדל ב"ג'ונגל הקפיטליסטי החדש" עד שהיגר לאמריקה והפך בה לסופר צעיר ומבטיח, שכותב על עברו. "המטרה שלי בכתיבה היא לרמוז לקורא המערבי שהבולגרים הם לא רק זונות וגנבי מכוניות"

    "אחד הדברים שאני אוהב בארצות הברית", אומר הסופר הצעיר ממוצא בולגרי מירוסלב פנקוב, "הוא העובדה שמעט מאוד אנשים יודעים מה זה ואיפה זה בולגריה. וגם אלה שכן יודעים משהו, בשבילם בולגריה היא כמו רוסיה או אוקראינה, פולין או צ'כוסלובקיה, חלק מישות הומוגנית אחת שנקראת מזרח אירופה. כל הרגשות שהיו באמריקה כלפי מזרח אירופה בימי המלחמה הקרה, עוינות, פחד, שנאה, נעלמו. אמריקה ניצחה, ועכשיו הגוש המזרחי נראה לאמריקנים אקזוטי, אבסורדי ואפילו קומי לפעמים".

     

     

    "לגבי מערב אירופה", הוא מוסיף, "אני לא לגמרי בטוח. שם הדימוי השלילי של השכנים ממזרח עדיין חזק מאוד. אחת המטרות שלי בכתיבת הספר היתה לגייס את הקורא המערבי, לגעת בו, לרמוז לו שהבולגרים הם לא רק עם של זונות וגנבי מכוניות".

     

    "לקנות את לנין". הישן עם החדש (עטיפת הספר) (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "לקנות את לנין". הישן עם החדש (עטיפת הספר)

     

    כשהוא אומר הספר, הוא מתכוון לספר הביכורים שלו, "לקנות את לנין", קובץ סיפורים מרענן שפורסם בארצות הברית לפני כשנה וזכה להצלחה רבה. פנקוב נולד ב-1982 בגברובו שבבולגריה, ובילדותו עבר עם משפחתו לסופיה. הוא הגיע לארצות הברית ב-2001, למד באוניברסיטת ארקנסו לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בכתיבה יוצרת. הוא פירסם סיפורים בעיתונים ובכתבי עת נחשבים, בהם "גרנטה" ו"סאנדיי טיימס". היום הוא מלמד כתיבה באוניברסיטת צפון טקסס.

     

    קומוניזם ברוח מערבית

    "לקנות את לנין" (עם עובד, בתרגום סמדר מילוא) כולל כמה סיפורים טרגיים-קומיים שמספרים בעצם את סיפורה של בולגריה במאה השנים האחרונות - מלחמות עולם, קומוניזם, קפיטליזם פרוע. הסיפורים בקובץ מעמתים כמעט תמיד את העבר עם ההווה, את הישן עם החדש, את עולם האמונות הקומוניסטי עם רוח המערב הקפיטליסטי.

     

    הסיפור הראשון בקובץ, "לקנות את לנין", מתאר סבא ונכד שאוהבים

    להקניט זה את זה. הסבא הוא "קומוניסט פתי", כפי שהוא מכנה את עצמו, הנכד צעיר לומד אנגלית בהתלהבות ונוסע ללמוד באמריקה, אבל גם קונה כביכול את גופתו של לנין, למען סבו. עוד בספר: גבר שמוצא מכתבי אהבה ישנים של אשתו, שכתב לה פעם מאהב שמת בינתיים; ילד פלא בעל זיכרון צילומי שהולך ומידרדר בבולגריה הלא-יציבה שאחרי נפילת הקומוניזם, וגונב צלב זהב מכנסייה - או סיפור אהבה מסובך בין שני בני דודים, שנפגשים אחת לכמה שנים על גדת הנהר שחוצה בין סרביה לבולגריה.

     

    "בסיפור 'לקנות את לנין' רציתי לכתוב על שתי סיומות של אותה שושלת", מספר פנקוב בראיון בדואר האלקטרוני, "האחת של אדם זקן שעסוק באובססיביות באידיאלים ובעבר שלו, והשנייה של הנכד שלו, שמבקש להימלט בדיוק מהעבר הזה ובדיוק מהאידיאלים האלה. פוקנר אמר פעם שהעבר הוא אפילו לא עבר, הוא קשור ישירות בהווה. תמיד עיניינה אותי הדרך שבה העבר וההווה משפיעים זה על זה ומעצבים את העתיד".

     

    האם אפשר לראות בקובץ הזה מעין ביוגרפיה לא רשמית של בולגריה?

     

    "אני לא מאמין שהסיפור של בולגריה יכול להידחס לספר אחד. אני אפילו לא מאמין שיש בכלל סיפור אחד של בולגריה. השאיפה שלי לא היתה לכתוב מעין ביוגרפיה לארץ שלמה, אלא יותר להחיות כמה מהסיפורים האלה של בולגריה, שבהם הקולות יהיו חזקים מספיק כדי לחצות שנים ויבשות, ימים ואוקיאנוסים.

     

    "יש בספר סיפורים שמספרים על בולגריה בתקופה העותמאנית, וגם על מלחמת העצמאות מול הטורקים. יש סיפורים שמדברים על מלחמות הבלקן, על עלייתו ונפילתו של הקומוניזם. יש סיפורים שמדברים על מה שקרה לנוצרים ולמוסלמים בבולגריה אחרי שחלוקת המחוזות השתנתה. ולבסוף יש גם סיפורים שמראים מה קורה בבולגריה היום, כשכל כך הרבה צעירים עוזבים אותה לטובת המערב בחיפוש אחר חיים טובים יותר.

     

    "אני רואה בסיפורים האלה פרגמנטים שלא מתכוונים לספר את הסיפור במלואו, אלא רק להאיר כמה פינות על הבד הרחב".

     

    כתבת את הספר באנגלית. עד כמה זו היתה בחירה? מה נשאר לך מהשפה הבולגרית?

     

    "עברתי לארצות הברית ב-2001, עשרה ימים לפני שמלאו לי 19. עד אז כתבתי ופירסמתי אסופת סיפורים בבולגריה, וכשהגעתי לארצות הברית עדיין המשכתי לפרסם סיפורים במולדת. מאוד רציתי לכתוב באנגלית, אבל גם מאוד פחדתי. הרגשתי כאילו מישהו שבר לי את האצבעות ועדיין מכריח אותי לנגן על פסנתר. אבל הזמן עבר, ובעידודם של המורים שלי המשכתי לכתוב ולפתח קול משלי באנגלית.

     

    "אני חושב שהכתיבה שלי באנגלית הלכה והתפתחה. כשכתבתי בבולגרית המשפטים שלי היו ראוותניים מדי, מיופייפים. באנגלית מצאתי את עצמי מוכרח לכתוב משפטים פשוטים, שנוגעים לנקודה. ואחרי שלא יכולתי יותר להתחבא מאחורי השפה, העברתי את מוקד המאמץ לבניית דמויות אמינות".

     

    שיעור מולדת

    בשנה שעברה החליט פנקוב לתרגם את סיפוריו מאנגלית לבולגרית. הפתיע אותו עד כמה המאמץ היה קשה עד בלתי נסבל: "ביליתי את כל הקיץ בעבודה עליו, הקצב היה אטי, לפעמים עמוד לשעה. הדמויות שדיברו אלי כל כך בבהירות באנגלית נשמעו לי פתאום חלודות, שטוחות. הייתי צריך לדמיין אותן מחדש. שנאתי כל רגע מעבודת התרגום, לפעמים לא הצלחתי להירדם בלילות. מצב הרוח שלי היה ירוד. אבל בסוף, כשהכל נגמר, הסיפורים האלה בבולגרית הפכו יותר יקרים וקרובים ללבי. הספר מאוד הצליח בבולגריה, מה שמאוד הפתיע אותי".

     

    איזה יחסים יש לך היום עם המולדת?

     

    "אני משיב לך על השאלות האלה עכשיו מהדירה של ההורים שלי בסופיה. אני משתדל לבוא לכאן כמה שרק אפשר. אני מלמד באוניברסיטה אמריקנית, אז אני יכול לבלות כאן בקיץ וחודש אחד במשך החורף. אבל יש גם אינטרנט, אז אני קורא חדשות מבולגריה, רואה טלוויזיה, מאזין לרדיו הבולגרי, ומדבר עם חברים. במלים אחרות, אני מרגיש מאוד מחובר למולדת".

     

    המעבר הזה מתרבות של קומוניזם לתרבות ניאו-ליברלית, קפיטליסטית, איך הוא השפיע על תפיסת עולמך?

     

    "ב-1989 כשהקומוניזם נפל, הייתי בן שבע, כך שהזיכרונות שלי מאז הם של ילד. התרבות שהשתלטה על בולגריה אחרי כן היתה בהחלט לא קומוניסטית. אנשים מתבדחים היום, כשדמעות בעיניהם, ומתארים את שנות ה-90 בבולגריה כשנים של קפיטליזם פראי. כך שההסתגלות שלי היתה לא כל כך מהקומוניזם לקפיטליזם האמריקני, אלא מג'ונגל קפיטליסטי למה שנראה יותר כמו קפיטליזם מתורבת".

     

    לא חסרה לך לפעמים הצניעות שנובעת מאורח חיים קומוניסטי?

     

    "אני חי בטקסס. אנשי טקסס הם אנשים מאוד גאים. וכך אולי כל האמריקנים.

    אני חייב להודות, לא תמיד אכפת לי מהגאווה ומהביטחון העצמי הזה, אבל גם לא ממש איכפת לי מה'צניעות' שנובעת מערכים קומוניסטיים. לקומוניזם היתה דרך להפשיט את בני האדם מהייחודיות שלהם. אחד הסיפורים בספר מספר על נער בעל זיכרון פנומנלי שדוכא עד כדי כך שתיפקד כמו תוכי מדבר, והסיפור הזה עוסק בדיוק בצניעות הכפויה והלא-כנה הזאת".

     

    האם חירות חייבת תמיד ללכת יד ביד עם רגשות אשמה?

     

    "תלוי איזה סוג של חירות, והכי חשוב - באיזו דרך היא הושגה. אשמה היא קטגוריה מוסרית שמעסיקה בדרך כלל אנשים שהם כבר משוחררים. במובן מסוים אשמה היא לוקסוס של אנשים חופשיים. אבל אנשים שבאמת נאבקים על חירותם, יש בלבם מעט מאוד מקום לאשמה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ניל טומובה
    מירוסלב פנקוב. בולגריה, המזרח הקומי של העולם
    צילום: ניל טומובה
    לאתר ההטבות
    מומלצים