לא רואה בעיניים

פעם בשנתיים מתייצב זהר שרון בשדה הקרב הפרטי שלו. הוא לא רואה את האויבים - כמה עשרות שחקני גולף עיוורים מכל העולם - וגם לא את שדות הקרב הפרוסים על קילומטרים ארוכים של דשא מטופח. מה שהוא יודע מסתכם בזה: יש מקל, יש כדור, יש גומה ויש שמשון לוי, הקאדי שלו, שמנסה לכוון אותו כדי שהכדור ייכנס לתוך הגומה בכמה שפחות חבטות. ועוד דבר אחד יודע שרון: הוא חייב לנצח. אין ולעולם לא תהיה אופציה אחרת.

"כן, זו המילה האחרונה בתחום גלאי המתכות"(צילום: נמרוד גליקמן וטל מילר)

לפני שש שנים הוא השתתף לראשונה באליפות העולם בגולף לעיוורים. הוא זכה במקום הראשון ושמר על התואר פעמיים נוספות. בשנתיים האחרונות שרף עם לוי אינספור שעות במגרשי הגולף בקיסריה ובגעש כדי להגיע בשיא לאליפות העולם 2012, שנערכה בחודש שעבר בנובה סקוטיה שבקנדה. והשיא באמת הגיע, רק שהוא נחת על שניהם בהפוכה.

ביום הראשון של האליפות רשם שרון את התוצאה הגרועה ביותר שלו בחמש השנים האחרונות. אמנם התחרות נמשכת יומיים, ולא חסרים תקדימים של מהפכים ביום השני, אבל הוא היה משוכנע שהעסק גמור עוד לפני שידע איך עבר היום על המתחרים העיקריים שלו. "קח אותי מפה. רק לא להישאר במגרש הזה", אמר ללוי רגע אחרי שהכניס לגומה את הכדור האחרון. אלא שלוי הלך ללחוץ את ידי המתחרים, ושרון שלא ידע את זה, עמד על הדשא בזרועות מונפות וגישש באוויר בניסיון למצוא מישהו שיסייע לו להסתלק משם.

הוא שאל אם אני מצלם. אמרתי שכן ושאלתי אם הוא רוצה שאפסיק. "מה פתאום להפסיק? תראה מה זה, סופסוף יש לך סרט דוקומנטרי. אתה תופס לא רק את העלייה של האלוף אלא גם את הנפילה שלו. אין מה לעשות, אי אפשר כל הזמן לנצח. כולם מפסידים בסוף. רוצה לשמוע את האמת? אני שמח שהפסדתי. זה בית הספר הכי טוב. רק ככה אני אלמד מה לעשות אחרת בפעם הבאה".

אולי תחכה קצת, אמרתי. הרי יש עוד יום שלם של תחרות ואנחנו אפילו לא יודעים מה עשו האחרים.

"עזוב אותך. עם תוצאה כזאת צריך לשלוח אותי לישון בלי ארוחת ערב. וזה בסדר, נשבע לך. הדבר היחיד שקשה לי זה שאני מפסיד למנוול האיטלקי, לאחיין של מוסליני. הוא בטח פתח עלי פור של לפחות 20 חבטות".

האחיין של מוסוליני הוא אנדריאה קלקטרה, הנמסיס שעוד נגיע אליו. בינתיים חזר לוי עם בשורות: יריב אחד, בריאן מקדייל הקנדי, פרש מהתחרות בגלל פציעה. קלקטרה עקף את שרון, אבל רק בארבע חבטות, הרבה פחות מתרחיש האימה שכבר עבר לו בראש. "אז הכל פתוח. מחר אני קורע אותו", אמר שרון. "שמשון, לך תביא 50 כדורים, הולכים למגרש האימונים. איזה קטע זה. בנאדם כבר בקבר ופתאום פותחים לו את השיש".

רגע, לא אמרת שטוב להפסיד? שזה בית הספר הכי טוב?

"בית ספר בתחת שלי, בסדר? אל תגיד שאתה באמת מקשיב לשטויות שיוצאות לי מהפה. חוץ מזה, עכשיו לא הזמן ללימודים. עכשיו הזמן לעשות מהפשיסט האיטלקי מקרוני ולאכול אותו בלי מלח".

זה שאיבדת את מאור עיניך לא אומר שאתה מיומן בלהפסיד.

זהר בדשא

יותר משנה וחצי אני מצלם סרט דוקומנטרי על זהר שרון, אדם שהפך את היציאה מהקבר לעבודה מועדפת. במהלך שירותו הצבאי, בתחילת שנות ה-70, הוא נשלח למשימת אבטחה במרכז הגרעיני בנחל שורק, וחומר כימי מסוכן פגע בעיניו. באותו יום הוא אפילו לא ידע שנפגע, אבל מאז החל לאבד בהדרגה את ראייתו. בין הפגיעה לעיוורון הוא עשה קורס קצינים והתקדם בתפקידי שדה, וכשפרצה מלחמת יום הכיפורים כבר נותרה לו רק עין אחת. הוא ראה בה דברים שעדיין לא נותנים לו מנוח.

במלחמה נפגעה גם השמיעה של שרון. באמצע שנות ה-20 לחייו, לאחר שהתעוור לחלוטין, העולם שלו הצטמצם לטווח מישוש. הוא החליט למצוא דרך להסתגל לזה, למרות ש"לא תאמין כמה נוח לשקוע בייאוש שלך, להתמסטל מהסירחון של עצמך. אבל אני החלטתי לא לתת לשום אויב שלי את התענוג לראות אותי נשבר. מאז שהתעוורתי החלטתי שכל מה שאדם רואה יכול לעשות, אני אעשה. תן לי משימה שאני יכול לעשות - שזה בערך הכל, חוץ מלנהוג בכביש ולהטיס מטוס - ואני אעשה".

"חולה על הטרנינג שלו"(צילום: נמרוד גליקמן וטל מילר)

נאמן להחלטה הזאת המשיך שרון לצייר כפי שעשה כאדם רואה, וגם הציג שורה של תערוכות בארץ ובעולם. הוא החל לרוץ 20 קילומטר ביום, הצטרף כשוער לנבחרת הכדור-שער של ישראל והגיע איתה למשחקים הפראלימפיים, ובדרך התחתן, הביא לעולם שני ילדים, התגרש והתחתן שוב, התגרש שוב והתחתן בפעם השלישית. וכל הזמן הוא חיפש את הדבר הגדול באמת, המשימה הבכל-זאת-אפשרית שלו. לבסוף היא הגיעה מכיוון לא צפוי: עורך הדין של גרושתו השנייה.

"הגולף היה מתנת הגירושים שלי", אומר שרון. "בדרך כל נותנים מתנות בחתונה, אבל אני קיבלתי פרס דווקא כשהתגרשתי, באחת התקופות הקשות בחיי. הגיע העורך דין להחתים אותי על מסמכים, ובמקום לצעוק אחד על השני ולקלל, נהיינו חברים. בשלב מסוים הוא שאל אם שיחקתי גולף. אמרתי שבחיים לא, אז הוא לקח קופסת נעליים, עשה בה חור והביא מהרכב שלו מקל וכדור. זאת הייתה הפעם הראשונה שהחזקתי מקל גולף, וכל כדור שחבטתי נכנס פנימה. אז אמרתי לעצמי: טוב, אולי צריך לנסות את זה".

הקאדי שמשון לוי זוכר מצוין את המעבר מהקופסה בסלון למגרש הגדול של קיסריה. "במשך שלושה חודשים הוא פגע בעיקר בדשא. הגננים של קיסריה עוברים עם מכסחות כדי להבריק את המגרש, ואנחנו היינו באים כל יום ומחרבים להם. אם זהר כבר פגע בכדור, הוא ישר הלך החוצה. ביליתי ימים שלמים בלחפש כדורים, ובסוף הצעתי לו לוותר ולחפש ספורט אחר. הוא לא הסכים. הלך יום אחרי יום אחרי יום, וכל פעם התבאס וחזר למחרת. עד שהתחלנו לראות שיפור יצאה הנשמה שלי פעמיים".

"אנשים חשבו שאנחנו עב"מים", אומר שרון, "שני תימנים במגרש של העשירים, אחד אומר לשני איך להכות למרות שהוא לא ידע מה זה גולף עד לפני שתי דקות, והשני מקשיב למה שהוא אומר ואז מפוצץ את הדשא עם המקל. תודֶה שזה נשמע כמו התחלה של בדיחה מטומטמת. ובהתחלה באמת היינו בדיחה, עד שכבר לא. אבל האמת, עוד כשחזרנו כל יום מתוסכלים אחרי 10 שעות מחורבנות, אמרתי לשמשון: 'תן לי 10 שנים של אימונים ואני אלוף עולם'. בסוף זה קרה תוך פחות מחצי מהזמן שהקצבתי".

עם הזמן פיתחו השניים שיטת עבודה שמסייעת לשרון לדייק במכות שלו: כשהכדור קרוב לגומה, הם משלבים ידיים וצועדים יחד לאמוד את המרחק. לוי שולף בכל פעם את המקל המתאים, מכוון את הכדור ומשמיע הוראות לתיקון כשהוא רואה שהתנועה לא נכונה. ככה מכה אחרי מכה, 10 שעות ביום, כבר יותר מ-10 שנים. "הנוירולוג שלי אומר שהעבודה עם שמשון היא כמו מחשב שיש לו הארד דיסק חיצוני", מספר שרון. "החיבור בינינו חייב להיות אבסולוטי, כי זאת עבודה בשני מוחות".

החיבור הזה נצרב במאות אלפי שעות משותפות, במגרשי הגולף וגם מחוץ להם. עוד לפני שהיו שחקן ומאמן הם היו עיוור ועוזר עם סבלנות לא נגמרת. עוזר שלא משתגע גם כששרון מתווכח איתו שעות אם הוא כיבה לו את הסיגריה או גם מעך אותה ולכן אי אפשר להדליק אותה מחדש. "זאת הזוגיות הכי מופרעת שיכולה להתפתח בין שני גברים", אומר שרון. "אנחנו בול כמו זוג נשוי רק בלי סקס". אחרי כמה שניות הוא מוסיף: "שמשון רוצה, אבל אני לא מסכים".

כמה זה אישה בכבשים

עד לאליפות הנוכחית צבר שרון שלוש קערות קריסטל של אליפות עולם בתנאים אופטימליים. הודות לתמיכה שהוא מקבל - קרן ארגון נכי צה"ל מכסה את כל העלויות הכרוכות בתחרויות, ומשרד הביטחון מממן את שכרו של לוי - הוא נהנה מהשקט הכלכלי והנפשי הנחוץ לכל ספורטאי תחרותי. אלא שהפעם לא היה בתנאים שום דבר אופטימלי. כאדם עיוור וכבד שמיעה, שסובל מחבילה שלמה של בעיות נוירולוגיות ושיחגוג החודש יום הולדת 60, הרופאים רמזו לו בצורה די מפורשת שהטיסה לקנדה מסוכנת לו. בסוף הם נתנו אור ירוק, אבל התנו אותו בבריכת כדורים ומשככי כאבים שארז בתיק.

"קלוט, מכה אחת וזה בפנים"(צילום: נמרוד גליקמן וטל מילר)

הבעיות לא הסתכמו רק בתחום הבריאותי. מאז התחרות הראשונה של שרון הצטרפו לאגודה הבינלאומית של הגולף לעיוורים (IBGA) כמה שחקנים מקצוענים לשעבר שאיבדו את ראייתם, ואלה הופכים את הזכייה בקריסטל לאתגר גדול בהרבה משהיה. בין התחזקות המתחרים להיחלשותו שלו, שרון הרגיש את הלחץ לקראת התחרות. הוא החל לחשוש ברצינות לגורל התואר שלו.

לפני שהחלה אליפות העולם נערכה אליפות קנדה הפתוחה, מין גביע טוטו שאפשר להתרשם בו מהכושר של השחקנים. שם גיליתי ששרון נחשב לחריג אפילו בתוך הקהילה הלא מאוד קונבנציונלית של הגולפאים העיוורים: מארוחות הערב החגיגיות הוא כמעט תמיד הבריז. כשכבר הגיע העדיף להאזין למוזיקה באוזניות מלשוחח עם המתחרים - זה לא רק עניין של אופי מתבודד ושמיעה דפוקה, אלא גם של אנגלית מזעזעת - וכשהוא כן מחליט לדבר, רוב האנשים מתקשים להכיל את ההומור שלו.

"אתה נשוי?", שאלה אותו אחת ממארגנות התחרות בארוחת הערב החגיגית הראשונה.

"כן", ענה שרון באנגלית מרוסקת, "ת'רד טיים. ת'רד טיים אייסקרים". עכשיו התעניינה ההיא בחיי האישות בישראל, ושאלה אם הוא ממש בחר את אשתו. תירגמתי את השאלה, ושרון עשה מאמץ עילאי שלא להתפקע מצחוק. "תגיד לה שאני יכולתי לבחור, אבל אשתי לא. קניתי אותה מאבא שלה בשני תרנגולים ובכבש, אבל קיבלתי מחיר כזה רק בגלל שהיא רזה. על הנשים הקודמות שלי הייתי צריך לשלם בפרות".

תירגמתי. האישה חייכה, הינהנה ועברה לשולחן אחר.

החריגות של שרון באה לידי ביטוי בעיקר במגרש. הגולפאים נוהגים להיות מנומסים זה לזה, גם בזמן תחרות: מתחילים בלחיצת יד ובאיחולי הצלחה, מפרגנים על חבטה מוצלחת במחיאות כפיים ובקריאות "נייס שוט". שרון לא מדבר בשפה הזאת, תרתי משמע. כשקלקטרה האיטלקי ומקדייל הקנדי ניגשו אליו ואיחלו לו בהצלחה, הוא התעקש לענות להם בעברית. כשחבטו הוא דיבר בקול רם במיוחד עם לוי, למרות בקשותיהם החוזרות ונשנות שיהיה בשקט. הפעם היחידה במשחק שאמר "נייס שוט" הייתה כשהאיטלקי חבט את הכדור ישר למים.

ההתנהגות הזאת רק חיזקה את הציר הקנדי-איטלקי. הקאדים של המתחרים התלוננו שוב ושוב בפני השופטת שלוי מיישר את מסלול הכדור בניגוד לחוקים, מה שעלה לשרון בנקודות יקרות. הוא נכנס ללחץ והמשחק עמד לברוח. בשלב הזה, כשהיה מדורג שני ולא רחוק מאוד מהמקום השלישי, הוא התעלף ואיבד את הכרתו לכמה שניות.

כל הנוכחים היו משוכנעים שיפרוש, אבל שרון קם מהדשא, שפך על עצמו חצי ליטר מים, והחבטה שאחרי ההתעלפות הייתה מהטובות שלו במשחק. מאותו רגע הוא כמעט לא עשה טעויות. שתי גומות לאחר מכן הוא השלים את המהפך, ובגומה ה-17, האחת לפני האחרונה, הבטיח לעצמו את הניצחון. "זאת רק ההקדמה למנה העיקרית", אמר באותו ערב. "הסיפור האמיתי הוא אליפות העולם. אם שם אני לא זוכה, אפשר לזרוק את הגביע הזה לעזאזל".

לאליפות העולם הגיעו השנה יותר מתחרים מאי פעם: קרוב ל-100 גולפאים מ-15 מדינות. על-פי הכללים הם נחלקו לשלוש קטגוריות של דרגות העיוורון. שרון מתחרה בקבוצת 1B - עיוורים שלא רואים דבר ומשחקים במשקפיים שחורים - לצד הקנדי והאיטלקי. שרון עוד מסתדר איכשהו עם הראשון, אבל את קלקטרה הוא ממש לא סובל. יש שמועות שהתפלקו לאיטלקי אמירות עם ניחוח אנטישמי, וחוץ מזה יש תאוריית הקשר שתמיד נרקמת בין ספורטאים עיוורים כשהם לא סובלים מישהו: יש דיבור שקלקטרה בעצם יכול לראות. שרון משוכנע שהכל הצגה, ואין מסמך רפואי שישנה את זה.

כך או כך, תחילת היום הראשון של התחרות הייתה הכי גרועה שיכולה להיות מבחינת הצוות הישראלי. שני הכדורים הראשונים נעלמו מחוץ לגבולות המגרש, שיחקו מחבואים עם לוי ועלו בהפחתת נקודות. בהמשך התאושש שרון, אבל אחרי הפסקת הצהריים שוב הלכו הכדורים למים. שרון האשים את לוי שהוא לא מכוון אותו כמו שצריך, והאחרון שמר על שפיות רק בזכות האזנה אדוקה למזמורי תהילים ולשירים בתימנית. הכל נראה עגום עד שהגיע לוי עם הבשורות על הקנדי והאיטלקי, ואלה הפכו את התחזיות.

באותו לילה נשמעה אזעקת שרפה בבית המלון. לא ראיתם תמונה מוזרה עד שלא נכנסתם למלון מלא בעיוורים בתחתונים שהעירו אותם באמצע הלילה כדי להימלט מאש שמישהו הדליק בטעות. שרון מצידו החליט לראות בסיפור הזה עוד סימן לכך שמחר זה היום שלו.

לא תולה ולא נעליים

היום השני של האליפות היה שונה לגמרי. שרון רכב על גלי המומנטום, והציג יכולת מרשימה וסימביוזה מושלמת עם לוי. כשחבט מ-10 מטרים לתוך הגומה בחבטה אחת, הוא צעק: "לא מאמין לך! תסביר לי איך הדבר הזה קורה!". אחר כך הסביר לי ש"עד היום מפתיע אותי שאני פוגע בכדור. כשאני מחטיא אין פלא, אבל כשאני שומע את הכניסה של הכדור לתוך החור ומצליח להתאושש מהצ'פחה ששמשון דופק לי בגב, ברור לי שזה הצליל של אושר. לא יכול להיות משהו מרגש יותר מזה".

את תשע הגומות הראשונות הוא סיים במצב מצוין, אבל בתשע האחרונות חזר לגמגם. גם הסחרחורות חזרו. "אתה רוצה שנעצור את המשחק?", שאלה השופטת כשהקיא על הדשא בפעם השנייה תוך יומיים. כנראה שהיא פשוט לא קלטה עם מי יש לה עסק: שרון שוב קם, שוב שפך על עצמו מים, ושוב חבט ישר פנימה.

בסיום המשחק הוא עמד בהבטחה שלו מהיום הקודם וסיים את המסלול ב-20 חבטות פחות מבמחצית הראשונה של התחרות. אז את שלו הוא עשה, אבל לא היה לו מושג איך הסתיים היום השני של קלקטרה שנוא נפשו. ובאליפות העולם לגולף לעיוורים אין עדכונים חיים מהשטח: צריך פשוט לסיים ולגשת ללוח התוצאות, או במקרה שלנו, לחכות ליד המגרש שבו שיחק האיטלקי, להמתין עד שהוא ובנו יעברו על ידנו עם הרכב, לבדוק איתם כמה נגמר המשחק שלהם ולספר להם כמה עשינו אנחנו. ואז להצטער מכל הלב ששרון לא רואה את הפרצוף של האיטלקי ברגע המדויק שבו הוא מבין שגם הפעם הפסיד למוזר ההוא מישראל.

ברגע הבא הצעתי לשרון ללחוץ את היד של קלקטרה. להפתעתי הוא הסכים וניגש אליו, ואני שילבתי את ידיהם. אלא ששרון, אדם מכור לחיבוקים, סירב להסתפק בלחיצת יד וניסה לשים את יד על הכתף של האיטלקי. במקום בכתף הוא פגע בפרצוף, וקלקטרה פרץ במטח קללות ודרש ששרון לא ייגע בו. טוב, גם הפסד וגם כאפה. אפשר לומר שהמאזן הסופי לא נתן לאיטלקי הרבה סיבות לגלות סובלנות.

לאחר התקרית הדיפלומטית בא חיבוק אדיר מלוי, שניצל את ההזדמנות כדי לנזוף בשרון על התקף הלב שגרם לו עם היכולת האיומה של היום הראשון. אחר כך התכנסנו מול המצלמה שלי כדי לראות בלוּפִּ את התגובה של קלקטרה להפסד ולכפכוף. זה שאתה לא מסוגל להפסיד לא אומר שכולך פאסון כשאתה מנצח.

בערב נערך טקס הסיום. "אלוף העולם ממושב אביאל שבישראל, זהר שרון", הכריז מארגן התחרות. בדרך לקריסטל חלף האלוף החדש-ישן על פני קלקטרה, והם התעלמו זה מזה באלגנטיות. אני מניח שאם יש יתרון אחד בלהיות עיוור, זה שלא צריך להיזהר מהחלפות מבטים מביכות.

"טוב", סיכם שרון כשהגביע הרביעי שלו נח על ברכיו ליד דגל ישראל, "סיימנו כאן. עכשיו אפשר ללכת לחגוג במקום האמיתי". המקום האמיתי הוא המסעדה האמריקאית האהובה עליו. היא נקראת סאבוויי. ככה נגמר היום הדרמטי הזה: שני גברים תימנים ואשכנזי עם מצלמת וידאו נכנסים למסעדת ג'אנק פוד אמריקאית ומזמינים סנדוויצ'ים עם עוף טריאקי. אני חושב שזאת בדיחה אפילו פחות מוצלחת מהקודמת.

"האמת היא שאני אדם מאוד בודד", התוודה פתאום שרון רגע לפני האוכל. "הגולף הוא תרופה לבדידות, אבל לא פחות מזה הוא מחלה. עוד מחלה אחת. רק סיימתי את האליפות הזאת, כמה דקות של כיף וטלפונים הביתה, וכבר מתחיל הלחץ לקראת האליפות הבאה. אני פשוט יודע מה הולך להיות: אני חוזר לארץ, מטפל קצת בבריאות שלי וחוזר להתאמן.

זה כבר הרבה יותר גדול מתחרותיות. זאת הישרדות. הניצחון והגביע הם לא העיקר, רק אורגזמה של חמש דקות שמפרידה בין חושך אחד לחושך אחר. אבל הדרך לזכייה היא הכל. אני יודע שהמחיר כבד, אבל האמת היא שאני פשוט לא יכול אחרת. פשוט לא יכול".

סרטו של טל מילר על זהר שרון, "במגרש של הבריאים" (עלמה הפקות), מצולם בימים אלה והפקתו צפויה להסתיים בתחילת 2013