מי כאן הכלב?
לפעמים הסיפור שמאחורי הקלעים נשמע עוד יותר מעניין מזה שמועלה על הבמה, ולפעמים השניים מצטלבים. על ההצגה הישראלית "כלבים" העולה בסוף השבוע בפסטיבל תיאטרון הפרינג' של ניו-יורק
"כלבים", הפקה של קבוצת התיאטרון הישראלית "כאן", היא קומדיה נושכנית שבוחנת את הקשר בין גבריות, לאומניות ואלימות. "הסכסוך זה הקפה של הבוקר שלנו, המציאות שלנו, בין אם אנחנו מתעלמים ממנו ובין אם אנחנו חווים אותו ישירות", מסבירים הבמאי שלמה פלסנר והמחזאי עידו בורנשטיין, "מאד סיקרן אותנו לבדוק איך העובדה שגברים מייצרים את המציאות הזו, בפוליטיקה ובשדה הקרב, משפיעה על זה שהסכסוך עדיין נמשך".
שלמה ועידו, יוצרי המחזמר ומייסדי קבוצת "כאן", הם שותפים בעבודה ובחיים. הם מגדלים יחד שני בנים, רועי בן ה-11 ונועם בן השנתיים וחצי, בשיתוף עם שתי האמהות הביולוגיות, כמשפחה אחת גדולה ומורכבת.
שלמה, בן 48, הוא במאי, שחקן, רקדן ומורה לתיאטרון. הוא החל את דרכו בלימודי הנדסת חשמל בטכניון, אבל אחרי שנתיים פרש והחל ללמוד משחק בניסן נתיב. הוא רקד בלהקת המחול של ניר בן גל וליאת דרור, התלבט תקופה מסויימת בין מחול לתיאטרון ובחר בתיאטרון. עידו, בן 42, הוא בוגר החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. הוא היה התסריטאי הראשי של סידרת הטלוויזיה "פלורנטין" בשתי העונות הראשונות שלה וכתב פרקים לסדרות "גירושים נפלאים", "מיכאלה", "רחוב סומסום" ו"עשרים פלוס".
שיתוף הפעולה המקצועי בין בני הזוג התחיל בשנת 2000, עם ההצגה "כינים", אותה הפיקו בכוחות עצמם ("מישהו הלווה לנו 10,000 ש"ח"). אחרי ש"כינים" הוצגה בתיאטרון "תמונע" בת"א וזכתה להצלחה, השניים החלו ליצור במסגרת אנסמבל תמונע ויצרו את ההצגה "רעב" (זוכת פרס "הצגת הפרינג' של השנה" במסגרת פרס התיאטרון הישראלי, 2004), ואחריה את "אלוורה" ו"זריחה". ב-2009 וויתרו על הגב הכלכלי של תמונע והקימו את "כאן", קבוצת תיאטרון עצמאית משלהם.
מה הביא לצעד הזה?
"המחזה 'זריחה' עלה בתיאטרון בית-לסין", מספר שלמה, "ושם חווינו על בשרינו את ההתערבות של התיאטרון הרפרטוארי, קודם בכתיבה, אחרי זה בבימוי. זאת הייתה חוויה נוראית. הבנו מזה שאין לנו מה לחפש שם, שאם אנחנו באמת רוצים לעשות מה שאנחנו מאמינים בו, האופציה היחידה לגדילה וצמיחה היא לפתוח קבוצת תיאטרון משלנו".
הקבוצה, ששורדת כרגע על תקציב שלדי ממשרד התרבות, אינה עוזרת לשניים כלכלית. להיפך. הם לא זוכים לתשלום על היצירות שלהם, וגם לשחקנים לא תמיד מובטח שכר. אבל הם לא מבכים על גורלם. "כל יוצר תיאטרון מפנטז על הרגע בו לא יצטרך להתדפק עוד על דלתות המימסד", אומר עידו. "יש משהו בהבנה שכסף לא יבוא מזה, ושאני לא צריך לחשוב מה יגידו בתיאטרון הרפרטוארי, שנותן לי הרבה חופש".
"כלבים", לדוגמה. כשהציגו את הרעיון למנהל אחד התיאטראות הרפרטוארים הגדולים בישראל, הוא אמר: "גברים יהודים וערבים על אותה הבמה, רוקדים ושרים ביחד? בא לי להקיא מזה".
ניסויים תיאטרלים
חופש משיקולי רווח והפסד איפשר לשניים לפתח את המחזה בצורה לא קונבציונלית. "התחלנו לעבוד עם השחקנים לפני שהיה לנו בכלל מחזה", מספר שלמה. "התסריט צמח מתוך סדנת משחק של חודשיים, ואחריה באו חודשים של עיבוד. בפרינג', כשהשחקנים מקבלים שקל וחצי, ואתה לא מקבל כסף בכלל, אתה יכול להרשות לעצמך להסתכן. בתיאטרון הרפרטוארי אתה לא יכול להעסיק אנשים בלי לדעת מה יקרה".
הסדנה הייתה בעצם מעבדת ניסויים תיאטרלית. עידו ושלמה קיבצו בחדר החזרות חמישה שחקנים (שניים ערבים, שלושה יהודים), העמידו אותם בסידרה של מצבים שונים והתבוננו באינטראקציות.
אז מה קורה כשזורקים קבוצה של ערבים ויהודים יחד?
"על האימפרוביציה הראשונה הם הלכו מכות", שלמה צוחק. עידו משחזר, "באלתור הראשון שלהם יחד, אחד השחקנים היהודים תפס את תפקיד הבוס והתחיל לרדות בשחקן הערבי, להשפיל אותו. הערבי ענה לו במכות. המכות היו חלק מהאילתור, אבל אולי גם קצת ברצינות... בכל מקרה, היהודי נבהל, הרגיש שהערבי עבר את הגבול. הריב פרץ על אמת. השחקנים התפלגו למחנות, התחילו לצעוק אחד על השני, החזרה התפרקה וכולם הלכו הביתה בכעס".
הקאסט הראשון התפרק תוך שלושה שבועות. עידו ושלמה האמינו שהשחקנים, כולם בגילאי הארבעים פלוס ומרקע של תיאטרון יותר מימסדי, היו מבוגרים מידי או מקובעים מידי כדי להיפתח לגישה ה"מעבדתית". הם גייסו קאסט חדש, צעיר יותר. "אחד הקשיים הרציניים ביותר היה למצוא שחקנים ערבים שיסכימו להשתתף בסדנה מהסוג הזה", אומר עידו. שחקן ערבי אחד עזב בעקבות המלחמה בעזה. מועמד אחר איתו דיברו, שחקן תיאטרון ערבי מוכר ומצליח, הסביר את הסירוב שלו במילים הבאות: "אני רוצה שיהודים יכתבו לי תפקידים של יהודים, ואני אשחק יהודי. אני לא רוצה לגעת בערביות שלי. אם אגע בה יתפוצץ בי משהו שאני לא אוכל לסגור שוב".
ספרו לי קצת על הסדנה. מה בדיוק קרה בה?
"פעם אחת ביקשנו מהם לעשות קטע כשהם חבושים בקסדות של אופנוענים. פעם אחרת ביקשנו להסתובב עם בלון מתחת לחולצה", מספר שלמה. "מה קורה כשגבר מצמיד בלון לבטן, ואומרים לו 'עכשיו אתה בהריון'?" שואל עידו. "פתאום הוא זז מתוך התפישה שמשהו גדל בתוכו, שהוא מגן על משהו. ומה קורה אז, כשגבר אחר מתחיל לרדוף אחריו עם סיכה?"
"כדי לבדוק מה זה הווי של גברים, פעם אחת הבאנו שקית גרעינים וביקשנו מהם לפצח ולזרוק על הרצפה. הם ישר התחילו לדבר על סקס", שלמה מגחך. "ואחד מהם סיפר איך הוא מאמן את השרירים במפשעה כדי 'להשהות את הגמירה'", עידו משלים את דבריו, "כל זה נכנס לתסריט. בחיים לא הייתי חושב לכתוב דבר כזה בעצמי".
בתרגיל אחר, השניים ביקשו מהשחקנים להביא לחזרה תמונות שמייצגות אותם. על המחשב של אחד השחקנים הערבים היה צילום סטודיו של עצמו, על הברכיים, כשידיו כפותות מאחורי הגב, סצינה מתוך מחזה שהשתתף בו. "אחרי שהחזרה נגמרה, אמרתי לשלמה: 'תחשוב שבנאדם פותח את המחשב שלו, ותמונת המסך היא של עצמו, אזוק. זאת התמונה שהוא בוחר לייצג את עצמו. מה זה אומר?' זה הוביל אותנו לרעיון שאחד השחקנים הערבים יופיע לאורך כל ההצגה עם הידיים אזוקות מאחורי הגב. לא בגלל שהוא חייב, אלא בגלל שככה הוא בחר להיות, כי זאת התנוחה שהוא מרגיש שהכי מייצגת אותו כאן".
מתוך העבודה בסדנה, השניים נוכחו שמה שקורה להם, כבמאי ומחזאי שמנסים להעלות מחזה עם ועל יהודים וערבים, הוא סיפור בפני עצמו. הרעיון של מחזה בתוך מחזה הפך להיות סיפור המסגרת.
כמו כלבים
גילי, במאי הומו צעיר ואידיאליסטי, מנסה להפיק מחזמר: רומאו ויוליה ישראלי-פלשתיני. בהיעדר אמצעים, הוא מגייס לקאסט אוסף מיקרי של טיפוסים, בלי שום ניסיון קודם במשחק: המאבטח העצבני ניסים; רביע, פועל ערבי שהמאבטח ניסים אזק ברגע של חשדנות, ושמתעקש להשאר אזוק לאורך כל ההצגה; עאבד השיפוצניק, אחיו המגונן של רביע; ושחר האופנוען, שלא מוכן להוריד את הקסדה מהראש. חסרה להם רק יולי, האשה המובילה. גילי מבטיח למצוא את השחקנית הנכספת בכל רגע, ובינתיים הוא ממלא את מקומה. יולי לא מגיעה, הסיכסוך מרים ראש, ורק הריון גברי מפתיע זורק קצת רוך נשי בנוף הגברי הצחיח.
"אחרי הסדנה היו לי ערימות וערימות של דפים, בלוקים צהובים שמילאנו בטקסטים מהחזרות", מספר עידו. "לקח לנו ארבעה חודשים לעבור על החומרים, לעבד אותם ולגבש מהם תסריט. ביום שבו סיימנו, ענת, האמא של הבן השני שלנו, צלצלה שניקח אותה לבית החולים. התסריט נולד ביחד עם הבן הקטן שלנו, נועם". עידו טוען שזה היה הרגע המאושר ביותר, אבל הרגע הקשה ביותר לא איחר לבוא. חודש לתוך החזרות על המחזה הגמור, פרץ לפתע מרד בקרב השחקנים ושלושת המשתתפים היהודים עזבו.
"לאורך הסדנה נוכחתי שבקאסט שכולו גברים יש משהו מאד צייתני ומסור, כמו להקת כלבים", שלמה מתאר. "אבל אחרי שהכל כבר היה במקום, היה רגע שאני ועידו עוד חיפשנו איזה כיוון... רגע כזה של חוסר וודאות. פתאום גיליתי שאם מנהיג הלהקה מראה קצת חוסר ביטחון, אם לרגע אחד לא ברור לו לאן להוביל, הכל מתפרק בבת אחת.
"אחרי שזה קרה, חשבתי שאולי כל הסיפור הזה לא נועד להיות. פעמיים ההצגה התפרקה לנו בידיים. פעמיים היינו צריכים להתחיל מאפס. דבר כזה מעולם לא קרה לנו, בכל הקריירה שלנו. זאת לא ההצגה הראשונה שלנו... אבל ההצגה הזאת הייתה חבית של חומר נפץ".
בסוף, גם בהצגה וגם במציאות, המסך עלה. עידו ושלמה מצאו את הקאסט השלישי (בני אלדר, לביא זיטנר, רמי קשי, חי מאור ומחמוד מורה, ששרד מהקאסט השני). ועכשיו כשהמחזה היה כתוב, העבודה הייתה פשוטה יותר. בקיץ 2010, ההצגה יצאה לדרך. ב-2011 היא עלתה בתיאטרון תמונע.
איך הקהל בישראל הגיב להצגה?
"אחרי כל הצגה הקפדנו לעשות שיחה עם הקהל", מספר עידו, "והתגובות היו 'איזו מציאות קשה זה משקף, איזו מראה קשה להסתכל בה'. אבל מצד שני, הייתה נחמה גדולה בזה שהמפגש הזה היה יכול בכלל להתקיים. הם נאבקים אחד בשני, אוכלים אחד את השני, אבל מתוך זה הם מצליחים להצמיח מחזה. אני באמת חושב שאם ננעל את אבו-מאזן, נתניהו וליברמן באותו חדר, אז כן, הם ילכו מכות; אבל אחרי זה הם ישבו לדבר. בינתיים רק בונים פה חומות על גבי חומות. זה חלק מהתפקיד של התיאטרון, ליצור את המפגשים שלא קורים במציאות".
איך הגעתם כל הדרך מתיאטרון תמונע לפסטיבל הפרינג' בניו-יורק?
"דרך חבר בפייסבוק", אומר שלמה. "הוא הציע שאגיש מועמדות למנהלי הפסטיבל".
לכבוד המעבר לפסטיבל הפרינג' בניו-יורק, המחזה כולו תורגם לאנגלית. רק השירים, שירי מולדת, נשארו בערבית ובעברית. "כשרק התחלנו לעבוד על ההצגה, מחמוד מורה אמר שיש שני דברים שהוא לא יכול לעשות: לשיר ולדבר באנגלית. עכשיו אלה שני הדברים שהוא עושה", שלמה צוחק.
רפי קשי, השחקן היהודי שמשחק את רביע, נאלץ לפתח אנגלית אלטרנטיבית. "את כל המשפטים שלא ידע איך לבטא באנגלית כתב לעצמו באותיות עבריות, ולמד את הצלילים בע"פ. הוא משחק מעולה כי הוא כבר מכיר את התפקיד שלו טוב, אבל מבחינתו הוא מדבר ג'יבריש", מסביר עידו.
תקוות לגבי ההופעה בניו-יורק? חששות?
"מאד מסקרן אותי לראות את התגובות של הקהל בניו-יורק לזה. אני באמת לא יודע למה לצפות", אומר עידו.
"אני מפחד שהקהל האמריקאי לא יבין את המבטא שלנו וזה ינתק אותו לגמרי מהמחזה", שלמה אומר. "אני מפחד שלקהל האמריקאי זה יהיה אלים מידי..."
"רגע, רגע", קוטע אותו עידו, "מה עם הפחדים שלי? אני מפחד שעם כל המיקס המוזר שיש בו, המחזה לא יהיה מובן. או שהקהל האמריקאי לא יקלוט את ההומור הישראלי שלנו ותשרור בחדר איזו אווירת נכאים... אבל מה שמרגיע אותי זה שבשנה שעברה קבוצה של מבקרי תיאטרון אמריקאים ראו את המחזה בישראל, ולמרות שלא הבינו מילה בעברית, מאד התלהבו".
"ככלות הכל זאת ניו-יורק, פסטיבל הפרינג', לא איזה מתנ"ס באוקלוהומה", מוסיף שלמה. "נראה לי שכאן יידעו איך לאכול את זה".
לפרטים נוספים:
