שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    בטח לא פראיירים בבריכה
    "שילמתי 50 שקל כניסה, תראי איך אני דופק אותם בקטשופ". "דורש פיצוי, שכל הבריכה תדע כמה אתם חארות". ולמה לזרוק זבל בפח? דולב רביד עובד בבריכה ומתבייש שככה אנחנו נראים

    כבר עונה שנייה שאני עובד בבריכה מקסימה במרכז הארץ. מקום שנראה כמו פנינת גן עדן קטנה בלב מושב נידח שאלמלא הבריכה, סביר להניח שכלל לא הייתם מכירים. במהלך שתי העונות האחרונות אני עובד במזנון של הבריכה, שם יצא לי להכיר את כל הטיפוסים הישראלים שרק ניתן לדמיין: מילדים קטנים שמנסים את הסבלנות שלך ועד חבר'ה גדולים יותר שחושבים שמותר להם הכול.

     

    לרוב, בשעות הצהריים יש שעה כזאת שבמהלכה כולם יוצאים מהמים רעבים מאוד. בשנייה אחת מגיעה אליך כמות אנשים שלא תבייש סניף עמוס של מקדונלד'ס. בשעה הזאת שכולם מזמינים את האוכל אתה לומד להכיר טוב-טוב את הישראלי המכוער - זה שלא אכפת לו מנימוסים, זה שחושב שבכסף ששילם עבור הארוחה שלו רכש למעשה את כל המזנון כולל העובדים בו.

     

    עוד בערוץ הדעות של ynet:

    משאל עם על הפצצת איראן / יחיעם ויץ

    שר החינוך חצה את הקו האדום באזרחות / ריקי טסלר

     

    בשבת שעברה נתקלתי במקרה שפשוט גרם לי לתהות עד כמה חזירים יכולים להיות אנשים: עובר בחור אחד, אולי בן 30 וקצת, ואומר לאשתו בהפגנתיות "יאללה, שילמתי 50 שקל כניסה, בואי תראי איך אני דופק אותם". לא עוברת שנייה והוא קורא לי: "שומע, תביא לי עשר קטשופ וחמש כוסות", כמובן הוא גם מנסה להסביר לי את הבקשה באמצעות תנועות ידיים. אני מביא לו כמה שקיות קטשופ וכמה כוסות שהיו בהישג יד ואז הוא עובר ללשון ציווי "עוד קטשופ!" שאלתי אותו אם גם כשהוא נכנס למסעדה הוא בא עם אוכל מהבית ולוקח להם את הרטבים. הוא גיחך, הסתובב והלך.

      

    אחרי שהלך מגיע לו אדם אחר, נראה בגיל של אבא שלי ומזמין צ'יפס גדול "לחבר'ה" - אני מוציא לו את המנה והוא צורח לעברי: "שילמתי 20 שקל! שילמתי על צ'יפס גדול! מה, אתה מחפש לדפוק אותי?! אני דורש עוד! אני דורש פיצוי". אני מנסה תחילה להסביר לו שהמידות ספורות ושהוא קיבל את מה שהזמין במדויק. הוא כמובן צורח, מנבל את הפה שלו. תוך כדי שאני מדבר איתו בזמן שהוא צועק עליי, אני מבקש ממנו שינמיך את הקול.

     

    הוא חייך לעברי וצרח עוד יותר חזק: "לא אפסיק לצעוק, אעשה לכם בושות!" אמרתי לו שזה בכלל לא מכבד אותו, אבל לפני שהספקתי לסיים את המשפט, הוא כבר פלט לעברי "שכל הבריכה תדע כמה אתם חארות! אמשיך לעשות לכם בושות!" ואז, כשראה שאני לא לוקח אותו קשה מדי הוא כבר התחיל לנסות לרדת לפסים אישיים, וכל זה בשביל עוד קצת צ'יפס. הרי אם אתם יושבים חמישה אנשים בוגרים, למה לא להזמין מנה אחת, שאמורה להתאים לאדם אחד בלבד? אותו אדם כנראה חשב שאם יצעק הוא יצליח להוציא עוד קצת וזה ודאי יחסוך לו לקנות עוד ארוחת צ'יפס.

     

    איזה קטע, מישהו צריך לנקות בשבילכם

    לקראת סוף היום אני יוצא לרוב מהמזנון ועושה סיבוב בשטח הבריכה, במטרה להתחיל ניקיונות. בבריכה שלנו יש פח בערך כל חמישה מטרים. יש המון פחים. באמת שלא צריך להתאמץ יותר מדי על מנת לשמור על המקום נקי. אתה רואה קבוצות של אנשים יושבים ומפצחים גרעינים, ובצמוד אליהם פח, אבל הם בכל זאת בוחרים לזרוק את זה על הדשא. הם כנראה לא מבינים דבר פשוט: על מנת שהמקום ימשיך להיות נקי גם מחר, איזה קטע, צריך שיהיה מי שינקה את זה. וככה אנחנו מוצאים את עצמנו אוספים שעות על גבי שעות קליפות גרעינים מהדשא. והאמינו לי, זה לא נעים. החלטתי לפני תקופה לעשות מעשה - הסתובבתי במהלך היום בתוך שטח הבריכה, איתרתי קבוצות של מפצחים ושמתי על ידם פח, ממש במרחק נגיעה. הקליפות? היו מסביב לפח.

     

    ובאמת שאני עוד לא מספר לכם על כל המקרים שהיו, והיו, תאמינו לי. למשל יש את ההורים האלה ששולחים את הילד שלהם לרכוש משהו במזנון. הם מצפים שאיך שהילד שלהם יגיע למזנון אעזוב הכול - את העבודה עם הלקוחות האחרים, ואפנה אליו. מה שהם שוכחים זה שיש תור ושהבן שלהם הוא שווה בין שווים. ואז אתה מוצא את עצמך אחרי פחות מדקה מתווכח עם איזו אימא אובססיבית שבוחרת להציג את זה כאילו אתה מזניח ילדים קטנים או מפלה אותם לרעה.

     

    אז תראו מה זה, ככה אנחנו נראים, וזה פשוט מביש. אנשים מלכלכים, מטנפים ומדברים בצורה זוועתית למי שמשרת אותם. וכל זה בשביל מה? בשביל עוד קצת צ'יפס, בשביל לשבת עוד חמש דקות לאחר הסגירה, בשביל להתעצל לקום מהמקום או להביא אליך את הפח. כל זה בשביל לא לצאת פראיירים - כי שילמתי מספיק כסף ועכשיו אני הולך להרוס ת'מקום הזה, לנצל כל שקל ששמתי פה.

     

    אני, שמגדיר את עצמי כמאוד ציוני - כזה שאוהב מאוד את המדינה ואת התושבים שלה - אני מרגיש בושה שככה העם שאני חי בו נראה. מרגיש בושה שאני חי עם אנשים חסרי תרבות שמרשים לעצמם לכער כל מקום עם הברבריות שלהם. ואני יודע שזה לא כולם, ואני יודע באמת שמי שיקרא את זה הוא משתייך לאותה אוכלוסייה איכותית יותר. אבל עדיין, ככה אנחנו נראים באתרי הבילוי בארץ.

     

    אני לא רוצה לחשוב מה ודאי חושב עלינו מי שמשרת את האוכלוסייה הישראלית בחו"ל. כי מה זה משנה איך אנחנו נראים? למי אכפת? מה זה משנה איזה רושם אנחנו משאירים אחרינו? נמשיך להרוס, נמשיך לחשוב בקטע של רווח-הפסד, והכי חשוב - נמשיך להגיד לעצמנו שאנחנו לא פראיירים.

     

    דולב רביד, בן 21 , בלוגר וסטודנט לפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה.

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חושבים שמותר להם הכול. אילוסטרציה
    צילום: AP
    אנשים חסרי תרבות. דולב רביד
    מומלצים