ילדים טובים ירושלים

לא היינו אמורים להיות מופתעים מהלינץ' האכזרי בכיכר ציון בירושלים ערב עיד אל-פיטר. למרות הזעזוע העמוק, הכתובת הייתה רשומה על הקיר זמן רב. לכן קשה לקבל שלקח למשטרה כמה ימים להודות שבלב ירושלים התבצע לינץ' בנער פלסטיני מול קהל שבחלקו אף עודד את המעשה. ראש עיריית ירושלים אמנם גינה את המעשה, אך עד לרגע זה ראש ממשלת ישראל לא השמיע את דברו. נציגים רשמיים של הרשויות לא ביקרו בבית החולים. נותר רק לדמיין איך היה מגיב ראש הממשלה לו פלסטינים היו פוגעים בישראלים.

האמת חייבת להיאמר, מעשים נפשעים מסוג זה לעולם אינם נעשים בחלל ריק. מי כמונו, היהודים, יודע זאת. הצעירים שביצעו את המעשה הנפשע בכיכר ציון לא פעלו מתוך עצמם בלבד. הם חיים באקלים ציבורי שבו השנאה לזר בכלל ולפלסטיני בפרט מותרת בריש גלי. את האקלים הזה מטפחת ממשלת ישראל בשרשרת של מעשים והתבטאויות מצד אחד ושל העלמת עין מכוונת מצד שני.

שנאה בלב ההוויה הישראלית(צילום: חסן שעלאן)

עוד בערוץ הדעות של ynet:

הישרדות, משטרת נתניה / אורון שוורץ ויוגב נרקיס

קראתם לי זבל. מתבייש שנפצע ועונה לגולשים / הרן יפה

באותו ערב בו התרחש הלינץ' בכיכר ציון, השליכו מתנחלים בקבוק תבערה לעבר מכונית שבה נסעה משפחה פלסטינית ליד ההתנחלות בת עין ופצעו קשה מספר בני משפחה. קו עכור של שנאה ואלימות מחבר בין שני האירועים. אלא שהלינץ' לא התרחש על הגבעות הנידחות והפרועות של הגדה המערבית ואף לא בסמטאות אפילות, אלא בלב בירת ישראל, בכיכר העיר המרכזית והמוארת, בסביבה בה קיימת נוכחות קבועה של כוחות משטרה, משמר הגבול ומרכז קידום נוער של עיריית ירושלים. במקום הזה חולפת לה מדי כמה דקות באור יקרות הרכבת הקלה החדשה והזוהרת של ירושלים. הסיפור הזה התרחש בלב ההוויה הישראלית, לאור זרקורים ועל-ידי מי, שיהיו עוד שיכנו אותם, "ילדים טובים ירושלים".

עוני, הזנחה, נישול והפרדה

עשרות שנים טרחו קברניטי העיר והמדינה לספר לנו שירושלים היא סיפור אחר, באמצעות מצג שווא של עיר מאוחדת. אולם הדרתם של הפלסטינים מהמרחב הציבורי בירושלים ומהשתתפות בחיי העיר בכלל אינה דבר חדש אף שהיא קיבלה פנים מפלצתיות במיוחד בשבוע האחרון. ירושלים, בירת ישראל, היא המקום שבו מופרים ערכי יסוד של החברה הישראלית דבר יום ביומו. למעלה משליש מתושבי העיר הם פלסטינים חסרי מעמד אזרחי שישראל החילה עליהם את חוקיה אבל מעולם לא ראתה בהם חלק ממנה. ישראל בנתה שכונות ענק ישראליות בירושלים המזרחית אך הטילה הגבלות בנייה חמורות על שכונותיה הפלסטיניות והפכה אותן לאיים של עוני והזנחה. האפליה השיטתית של האוכלוסייה הפלסטינית וההתנכלות למנהיגיה ולקהילותיה הפכו לביטוי מעשי ובלתי נמנע של איחוד שהוא למעשה נישול והפרדה.

הצעירים שבצעו את הלינץ' בכיכר ציון ביצעו מעשה נבלה ויש למצות איתם את הדין. אולם טעות לחשוב שמדובר באירוע בודד. שנאת הזר היא כיום מדיניות המכוונת הישר מממשלת ישראל וראשה. בירושלים היא מוצאת קרקע פורייה שכן היא פוגשת מציאות עמוקה של אפליה קשה, מכוונת ומתמשכת. צעירי ירושלים היהודים הורגלו על ידי מדיניות ארוכת שנים לראות בתושבים הפלסטינים של העיר כתושבים סוג ג' שאין להם מקום או זכויות במרחב הציבורי. אין להתפלא שכאשר הם פוגשים אותם בכיכר העיר, יהיו כאלה שיקחו לעצמם את הזכות לפגוע בהם.

ממשלות ישראל ופרנסי ירושלים לדורותיהם הוליכו שולל את החברה הישראלית בהניחם שהיא תוכל לספח את ירושלים המזרחית וגם לשמור על ערכיה כחברה דמוקרטית. ההתפכחות מאשליה זו דורשת אפס סובלנות כלפי גילויי גזענות באשר הם, הכרה בירושלים הפלסטינית על אוכלוסייתה, סמליה ומוסדותיה, וחתירה לקראת הסדר מדיני בירושלים.

יהודית אופנהיימר היא מנכ"לית עמותת עיר עמים הפועלת למען צדק, שוויון ועתיד מדיני מוסכם בירושלים 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il