בחור זהב
ההישג האדיר של נועם גרשוני מסמל את ניצחון הגוף ואת הניצחון על הגוף. קרן לייבוביץ', זוכת 7 מדליות פראלימפיות, מבקשת לזכור את הגאווה שחשנו היום גם בפעם הבאה שנתקלים באדם בעל מוגבלות. לזכור שגם הוא שווה זהב
ההתרגשות לראות את הדגל העולה, לשמוע את התקווה מתנגנת, לראות ספורטאי מתרגש עד דמעות, בוכה ממיצוי ההבטחה, מנפילת מתח, מהצלחה.
אל תחמיצו את התקצירים ב-ynet ספורט:
- תקצירי הליגה האנגלית: ואן פרסי כובש שלושער, ארסנל שוברת בצורת
- צפו בשערים של ליגת העל. חדש: גם בסמארטפון ובאייפד
- תקצירי הליגה הבלגית: השערים של רפאלוב ודודו ביטון
אנחנו לא רגילים לזה. הפעם האחרונה שאנחנו הישראלים זכינו להתרגשות הזאת הייתה לפני שמונה שנים באולימפיאדת אתונה. אני גאה להיות מזוכי הזהב המעטים הללו ולברך את נעם גרשוני על הצטרפותו למועדון המובחר של היודעים למצות את היכולת, להתגבר על הקושי, לעמוד בציפיות הענקיות של כולם ולנצח.
ספורט תחרותי דורש הקרבה, נחישות ודבקות במטרה. הוא דורש הבנה שבשנים הקרובות אחד החברים הטובים ביותר שלך הוא הכאב - מהשרירים הבוערים, מחוסר חמצן, מכישלונות בדרך להצלחה.
היום הגדול של המשלחת הפראלימפית בלונדון:
- הטניסאי נועם גרשוני ניצח את המדורג 1 בעולם וזכה בזהב
- גרשוני: "אני על גג העולם"
- ענבל פיזרו זכתה במדליית ארד שלישית במשחקים
למדליסט אולימפי דרושים כל אלה ועוד קצת, כיוון שעל מנת לזכות במדליה אולימפית צריך להיות קצת אחר, לדעת להגיע עד הקצה ולא לפחד ממנו. כדי להיות מדליסט זהב אולימפי צריך הקצנה אפילו משמעותית יותר. צריך לא לפחד מהכישלון, להפוך את עצמך לחסין פחד, להבין שכישלון הוא אבן דרך, נקודת לימוד שאפשר לקבל ממנה את ההבנה מה לא לעשות בפעם הבאה, וזה המון.
משחק הגמר ששודר היום הוא הישג ענקי של ניצחון הגוף. של הניצחון על הגוף. הדיכוטומיה
הזאת היא מהות ההישג בספורט הנכים. להפוך את הכלי השבור לכלי שמאפשר הוא הזהב האמיתי שמרוויחים משנים של הקרבה והתמודדות כספורטאי תחרותי נכה.
אבל בכל ספורט, גם בספורט הנכים, ההישג הזה אינו מספיק, כי הניצחון הוא משמעותי ביותר. לפרוש בדרך אינה דרכו של הספורטאי, בטח שלא של ספורטאי מנצח, ודאי שלא של אדם מנצח. הידיעה והיכולת ללכת עד הסוף, למצות את השניות האחרונות, לגעת ראשון בקיר אם את שחיינית כמוני, או למצות את הנקודה עד תומה אם אתה שחקן טניס כמו נועם גרשוני. ההתעקשות עד הסוף היא היא החומר ממנו בנויים מנצחים.
בנימה אישית אני מרגישה שיש לי חלק גדול בהכרה שלכם בגודל ההישג. השידור הישיר של המשחק, כמו של משחים נוספים שהתרחשו במהלך האולימפיאדה הנוכחית לנכים, מפיחים בי תקווה שהמאבק
שהתחלתי בו לפני 12 שנים עם זכייתי בשלוש המדליות האולימפיות הראשונות שלי בסידני, מתחיל לשאת פרי.
גם מאבק זה, להכרה בהישגים של נכים וכפועל יוצא ביכולותיהם של אנשים עם מוגבלויות למצוינות ולמיצוי עצמי, הוא הישג משמעותי נוסף, אם לא משמעותי אף יותר בדרך להפוך אותנו לחברה ראויה יותר, חברה שרואה את האחר ומסתכלת עליו בחמלה שהחיים הקשים בארץ הזאת גורמים לנו לאבד פעמים רבות.
נועם גרשוני זכה בזהב אולימפי, הכבוד וההצלחה הם שלו. אנחנו יכולים להסתכל עליו ולהרגיש גאווה. אנחנו יכולים גם לנסות לזכור את הגאווה הזאת בפעם הבאה שנתקלים באדם שיש לו מוגבלות פיזית או נפשית או אחרת. לזכור שגם הוא שווה זהב.
לפנייה לכתב/ת 
