שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "זוג או ילד": יותר מסתם מרגש
    השאלות והבעיות סביב סוגיית הילודה ותעשיית ההפרייה בישראל שעלו בסרט "זוג או ילד", מצדיקות את מחיר החשיפה האינטימית כל כך של אורלי וילנאי וגיא מרוז. עכשיו רק צריך לקוות שיעשו עוד סרט, פחות חושפני ויותר עקרוני

    הוא בן 51, היא בת 40. לו יש זרע מדולדל, לה יש פרופיל הורמונלי תקין. אלה נישואיהם השניים. ביחד יש להם ארבעה ילדים מסיבובים קודמים, אבל ככל הנראה הם חייבים לחגוג את אהבתם בצאצא ביולוגי משותף. סיפור בנאלי? לא כשזה נוגע לאורלי וגיא.

     

    ""זוג או ילד". אי אפשר להפסיק לצפות  ()
    ""זוג או ילד". אי אפשר להפסיק לצפות
     

    האינטימיות של השמות הפרטיים, של העבודה המשותפת, של שיתוף הציבור בתהליך ההפרייה של וילנאי מזה חודשים ארוכים, הולידו בסופו של דבר סרט. אי אפשר להישאר אדיש אליו, אבל אי אפשר להתייחס אליו רק במישור הריגשי והמציצני. לא אחת, לאורכו של הסרט, יצא לי להזיל דמעה - ואני דווקא לא אישה שבוכה בקלות - אבל קשה היה לעצור את הרגש המתפרץ כשרואים את וילנאי סופגת זריקה אחר זריקה של הורמונים כואבים ומטלטלים ישר לבטן, כשהיא הופכת לכלי בידיהם של גניקולוגים, מומחי הפרייה, מעבדות משוכללות, אחיות טובות לב עם מחטים, ובעצם של האתוס החברתי הישראלי המקדש כל כך את ההולדה הביולוגית.

     

    ישראל מובילה ברשימת המדינות המממנות לאזרחיהן הפריות חוץ גופיות חינם אין כסף עד שנולדים להם שני ילדים. אתם יכולים לתאר לעצמכם למה זה: חרדה מפני הבעיה הדמוגרפית, קיום מצוות פרו ורבו, ילדים זה שמחה. אלא שאצלנו שמחה מיתרגמת בעיקר להורות ביולוגית. הכל הולך: הפריות מכאיבות ומיותרות, פונדקאות יקרה תוך כדי ניצול רחמן של נשים אחרות, קניית ביציות, קניית זרע. בסופו של דבר, אם צפיתם בסרט הזה מבעד לדמעות והתחלתם גם לחשוב אחר כך, מעצמן עולות השאלות על נכונותו של האתוס הזה.

     

    שאלה של התבוננות בגופה של האישה ()
    שאלה של התבוננות בגופה של האישה

     

    בעריכה קיצבית ודינמית, בצילומים הנעים בין ניכור ביורוקרטי לבין לבטי הזוגיות ובין ייסורי הגוף והנפש של וילנאי, מובילים אתכם אורלי וגיא דרך סיפור שוודאי ריתק אתכם אל המסך. אי אפשר היה להפסיק לצפות בזה משום שהסיפור מצטלם כל כך טוב: יש בו דרמה אישית, זוגית, משפחתית, רפואית – ויש גם מה שבני הזוג בחרו לגרור אל המסך: סיטואציות מבויימות עם פסיכולוגית טלוויזיונית ותיקה, איריס רייצס, שעזרה להם לדבר על חרדה, אשם, תחושת כישלון, ציפיות זה מזה, ועוד דברים הנהוגים בעדות הטלוויזיה למיניהן.

     

    איפה המדינה?

    בסופו של דבר, כפי שיודעים העוקבים אחרי עלילת ההפרייה של וילנאי, זה נגמר רע מאוד. אחרי שני טיפולים, שסוף סוף יש הריון יש הריון, העובר מת ברחמה. לב של אבן יכול להישבר ברגעים של הקלוז אפ על פניה. שבועיים אחרי הגרידה היא חוטפת אירוע לב אחד. חודש אחר כך, עוד ארוע לב: רק אחרי זה מתברר לבני הזוג עד כמה היו אידיוטים ונפלו בפח של תעשיית ההפרייה המאורגנת. התברר כי הגניקולוגים ששלחו את וילנאי למסע ייסורים מסוכן, לא טרחו ליידע את מרוז שאולי הבעיה היא בכלל שלו והיא יכולה להיפתר בניתוח פשוט וקטן, עניין של אישפוז יום.

     

    מרגש עד לרגע האחרון ()
    מרגש עד לרגע האחרון
     

    הכשל הזה, כשל רפואי וחברתי כאחד, הוא הערך המוסף המוגש כאן כשירות לציבור ומצדיק את מחיר החשיפה האינטימית כל כך. רופאים פשוט לא מיידעים את בני זוגן של המועמדות להפרייה שאולי הבעיה היא אצלם, ולכן הם גם אלה שזקוקים לפיתרון. מאחורי אטימות הלב והטמטום הרפואי המסוכן, יש כאן שאלה של התבוננות בגופה של האישה, תעשיית ההפרייה וחלקים גדולים בחברה הישראלית, רואים בו רק כלי קיבול ליצירת חיים חדשים. כמה נשים ניזוקו על הדרך? כמה נשים ישלמו עוד בבריאותן? אף אחד לא יודע.

     

    כן, זה ממשיך לרגש עד לרגע האחרון, ומבחינה זו הסרט הוא הצלחה גדולה של הצמד אורלי וגיא. אחרי שגומרים חצי חבילת טישו, נזכרים פתאום בשאלות שהחליפו השניים. "כמה עולה לאמץ?", שואל גיא. "כמה עולה להתגרש?", עונה אורלי מיד. באשר לשאלה הראשונה, במקרה אני יודעת את התשובה. כיוון שבני הזוג מבוגרים מדי, על פי כללי השירות למען הילד העוסק באימוץ תינוקות בישראל, הדרך הפתוחה בפניהם היא לפנות למסלול ארוך, מתיש מבחינה נפשית ויקר – 50 אלף דולר בערך, פלוס מינוס - של אימוץ בחו"ל. המדינה, ששמחה כל כך לשלם סכומי עתק על זריקות הורמונים, שאיבת ביציות, החזרת ביציות, רופאים, אחיות וציוד רפואי מהמשוכללים בעולם, לא עוזרת להורים מאמצים מחו"ל אפילו באגורה אחת. זה אי שיוויון משווע בחלוקה של עוגת הפיריון הממשלתית. ככל הידוע לי עם זאת, באימוץ לא קיימת סכנה גופנית חמורה כל כך לאישה. 

     

    הסרט לא עוסק בזה, משום שהוא עוסק רק ברצון להולדה ביולוגית. אפשר להיות הורים נפלאים לילד משותף ואהוב גם אם לא נולד מזרע וביצית של בני זוג, ואפשר גם לסכם כמו אורלי וגיא בסרט: היא בג'לביה סגולה, הוא בחולצה סגולה, שניהם מטיילים בפארק עם כלבלב על רקע שיר הסיום "זה יבוא" - המשך מובטח, כי אורלי וגיא הפכו את פרשת ההולדה שלהם לעניין ציבורי, וכי לא כל הקצוות נסגרו כאן, במיוחד לא אלה שמתייחסים לאחריות של הממסד הרפואי לגופן של נשים.

     

    "מוקדש באהבה לילדינו שכן נולדו", כתוב בכתוביות הסיום. משם למדתי שיש ארבעה כאלה. מי ייתן ווילנאי ומרוז ימשיכו לשמוח בהם וישמרו על עצמם מפני בורותם ואטימותם של רופאים, מי ייתן ויצליחו, מי ייתן ויעשו עוד סרט, פחות חושפני ויותר עקרוני, על אי השיוויון החברתי בין אלו שיכולים ליצור תינוק ביולוגי לבין אלה שלא.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים