130 שנות יצירה ישראלית: חוגגים לראשון לציון

ראשון לציון חוגגת השנה 130 שנה להיווסדה בסדרת אירועים שתתפרס על פני כל השנה. ההיסטוריה של העיר שזורה בהיסטוריה של מדינת ישראל ומהווה נדבך מרכזי בהתפתחותה. בראשון-לציון הונחו אבני היסוד לקיום העם בארצו המתחדשת: הדגל, ההמנון הלאומי, חידוש התרבות העברית בשפה ובחינוך, גן הילדים ובית הספר העבריים הראשונים בארץ ישראל, האורסקטרה, התזמורת העברית הראשונה, היקב המודרני הראשון בארץ ישראל, בית העם העברי הראשון, שביתת הפועלים הראשונה בארץ, מתן זכות הבחירה לנשים לראשונה בארץ ישראל וראש העיר האישה הראשונה במדינת ישראל - כל אלה פרי רוחם ויצירתם של ראשוני ראשון-לציון

ראשון לציון היא בכורת מושבות העלייה הראשונה. מקור שמה בפסוק המבטא את שאיפת בוניה לשיבת ציון: "רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, וְלִירוּשָׁלם מְבַשֵׂר אֶתֵּן" ישעיהו מ"א, כז.

ראשון לציון - מעצבים ישראליות

בשנותיה הראשונות הגיעו למושבה ראשון-לציון אנשים בעלי חזון והשכלה שבראייה היסטורית היוו מנהיגות מעצבת בתחום הלאומיות והתרבות העברית בארץ ישראל. רעיונותיהם ויוזמותיהם השפיעו על כלל היישוב היהודי בארץ ובעולם. הם פעלו ליצירת סוג חדש של יהודים בארץ ישראל והניחו תשתית לעיצוב התרבות והלאומיות הישראלית.

דגל כחול לבן ראשון בעולם 1885 - ישראל בלקינד ופאני מאירוביץ' הם אלה אשר יצרו לראשונה בעולם דגל כחול לבן עם מגן דוד. ישראל בלקינד היה מנהיגם של אנשי ביל"ו במושבה ופאני מאירוביץ' הייתה אשת הביל"ויי מנשה מאירוביץ' ובתו של המייסד זאב אברמוביץ'.

הדגל עוצב והונף לראשונה ביום הולדתה השלישי של המושבה ראשון-לציון שחל בט"ו באב תרמ"ה, 27 ביולי 1885. בלקינד תיאר את החגיגה, את יצירת הדגל ואת הנפתו במכתב שכתב לזאב דובנוב כשבועיים וחצי לאחר האירוע. על עיצוב הדגל כתב: "ואני ופני מאירוביץ' היינו טרוחים (כך במקור) בינתיים בעשיית דגל. וזו דמות הדגל, אשר עשינו: יריעת אריג לבנה, שתים-שתים רצועות של תכלת משני קצותיה, דוגמת הטלית שלנו, ומגן דוד של תכלת באמצע". הדגל נישא על ידי יהושע אוסוביצקי, פקיד הברון, בראש תהלוכה של ילדי המושבה ובערב התנוסס מעל ראשי החוגגים באמצע המושבה (כיום, כיכר המייסדים).

פאני מאירוביץ' וישראל בלקינד איחדו בעיצובו ובצבעיו של הדגל את הטלית ומגן הדוד, שני סמלים יהודיים רבי משמעות אשר ייצגו נאמנה ובאופן טבעי את הלאומיות היהודית. שתים עשרה שנים לאחר שנוצר והונף לראשונה בראשון-לציון, קיבל הקונגרס הציוני הראשון את הצעתו של דוד וולפסון וקבע את דגל הכחול לבן עם מגן דוד כדגל התנועה הציונית. לאחר הקמת המדינה נבחר דגל זה כדגלה של מדינת ישראל ומאפייניו עוגנו בחוק הדגל תש"ט, 1949.

בית הספר וגן הילדים העבריים הראשונים 1887/8, 1897 - בית הספר העברי הראשון בעולם (כיום בית הספר "חביב") , נוסד בראשון-לציון בשנת תרמ"ז/ח, 1887/8, על ידי מרדכי לובמן ודוד יודילוביץ'. לובמן, מנהלו הראשון של בית הספר, החל ללמד חלק מן המקצועות בשפה העברית. דוד יודילוביץ' שבטרם הגיעו לראשון לציון שהה בירושלים והיה מבאי ביתו ומחסידי משנתו של אליעזר בן יהודה, נתמנה למורה בבית הספר של ראשון-לציון בשנים תרמ"ז/ח, 1887/8. הוא זה אשר החל ללמד את כל המקצועות בשפה העברית על פי השיטה "עברית בעברית" מבית מדרשו של בן יהודה. מורי בית הספר כתבו ספרי לימוד בעברית, כאשר בן יהודה, ממקום מושבו בירושלים, משמש להם כ"מורה המורים".

על מטרתו הלאומית והתרבותית של בית הספר כתב יודילוביץ': "...בית הספר העברי החדש הוא הגשר לתחית העם, לתחית הארץ ולתחית הרוח: לשון עברית מדוברת בפי הדור החדש."יודילוביץ', שהיה בהמשך למנהל בית הספר, הקים בשנת תרנ"ח, 1897, את גן הילדים העברי הראשון ששכן במרתף בית הכנסת. הגננת העברייה הראשונה הייתה אסתר שפירא, בוגרת בית הספר במושבה שהשתלמה בגן הילדים האנגלי שבבית הספר אוולינה דה רוטשילד בירושלים. "ואסתר ידעה היטב את הסוד של 'עבודת פרבל': לעשות את עצמה קטנה למען יבינוה הקטנים... העברים הפעוטים הראשונים בגן הילדים העברי הראשון בימינו". דוד יודילוביץ', ערך יחד עם אליעזר בן יהודה ויהודה גרזובסקי את עיתון הילדים העברי הראשון "עולם קטן" שיצא לאור לראשונה בשנת תרנ"ג, 1892.

ראשון-לציון ערש הולדת ההמנון הלאומי 1887 - המנון "התקוה" נוצר על ידי נפתלי הרץ אימבר ושמואל כהן, איש ראשון-לציון, ללא כל שיתוף פעולה ביניהם.

אימבר התגורר בראשון-לציון במשך שלושה חודשים בשנת תרמ"ד, 1884, וביקר בה עוד מספר פעמים. על פי עדותו, כתב אימבר את הגרסה הראשונה של השיר "תקוָתינו" ברומניה, בשנת תרל"ח, 1877. השיר על תשעת בתיו, נדפס לראשונה בספר שיריו "ברקאי" שיצא לאור בירושלים בשנת תרמ"ו, 1886.

שמואל כהן, איכר צעיר מראשון-לציון, הוא זה אשר בשנת תרמ"ז, 1887, התאים לשיר "תקוָתינו" מנגינה של שיר עגלונים מולדבי "העגלה והשוורים". מורי בית הספר העברי הראשון, מרדכי לובמן, דוד יודילוביץ' וישראל בלקינד, ערכו תיקונים במילות השיר בהסכמת אימבר. אחריהם, בשנת תרס"ה, 1905, היה זה יהודה לייב מטמן כהן, מנהל בית הספר דאז אשר שינה את הבית השני ("עוד לא אבדה...") לנוסח המוכר לנו כיום.

מילותיו של אימבר: "אני דיברתי את המלים והעם השיב לי בשיר" , מבטאות תהליך שבו בחר העם עצמו בשיר זה אשר שיקף את כמיהת הלב של היהודי באשר הוא. "התקוה" פילס את דרכו אל מעמדו כהמנון הלאומי באופן טבעי וללא כל גושפנקא רשמית. על אף שמאז "קונגרס אוגנדה" בשנת 1903, שרו את "התקוה" בסיום כל קונגרס ציוני, הוכרז השיר כהמנון התנועה הציונית רק בקונגרס ה-18 שנערך בפראג בשנת 1933. בשנת 2004, מאה ושבע עשרה שנים מאז שרו אותו לראשונה בראשון-לציון, קבעה הכנסת בחוק את "התקוה" כהמנון הלאומי.

קרן קיימת הראשונה לציון 1889 - בשנת תרמ"ט, 1889, נוסדה בראשון-לציון אגודה בשם "קרן קימת" שמטרתה רכישת קרקעות עבור יהודים בארץ ישראל. היה זה שתים עשרה שנים לפני ייסוד "קרן קימת לישראל" של ההסתדרות הציונית. את השם "קרן קימת" הציע דב חביב לובמן, כורם ואיש ציבור מראשון-לציון. בתקנות האגודה נרשם בין היתר: "לתת גאולה לארץ אבותינו ולאחד לבות אחינו העובדים על אדמת הק'... הכסף הבא לאוצר הח' קדש הוא כליל למקנה אדמה."

האגודה, שבייסודה לקחו חלק גם אנשים ממושבות הסביבה, הצליחה לאסוף סכום כסף שהופקד בבנק. אולם עקב מות הגזבר, ירד הכסף לטמיון והאגודה פסקה מלהתקיים בסביבות שנת תרנ"ד, 1894.

"האוקרסטרה של ראשון" - תזמורת עברית ראשונה 1895 - בשנת 1895 נוסדה בראשון לציון "האוֹרְקֶסְטְרה של ראשון". המנצח הראשון היה בוריס אוסוביצקי, יינן היקב. האורקסטרה נגנה בבית העם והנעימה מנגינות בקבלות פנים לאישים חשובים בשדרות הדקלים שבגן המושבה ולמרגלות בית הכנסת וקידמה בנגינתה את פניו של תאודור הרצל בביקורו בראשון לציון בשנת 1898. היא הוזמנה לנגן באירועי רשמיות ביפו ובירושלים. שמה היה לאגדה ובשנות ה-60 נכתב על ידי דן אלמגור השיר "האורקסטרה של ראשון", שהולחן והושר על ידי שמעון ישראלי.

היקב - מפעל תעשייה מודרני ראשון בארץ ישראל 1888/9 - עם גיבוש המדיניות החקלאית על הברון רוטשילד ופקידיו וההחלטה על התמקדות בגידול הגפן הוחל בהקמת היקב. היה זה היקב הגדול במזרח התיכון, תשלובת תעשייתית משוכללת שפעלה במיטב הטכנולוגיה של התקופה. ביקב פעלו מנועי קיטור רבי עצמה. תכולתו היקב הגיעה ל-7.3 מיליון ליטר יין בשנה ועובדו בו ענבי המושבות ראשון לציון, פתח-תקוה, נס ציונה, רחובות וגדרה. כבר בשנת 1891 הותקן ביקב מכשיר טלפון אשר קישר אותו עם "בית- הפקידות" ובשנת 1898 הואר היקב בחשמל.

היקב היה מקום העבודה הגדול ביותר בארץ ישראל והועסקו בו עד 150 פועלים בעונת הבציר. ביקב אף נערכה שביתת הפועלים הראשונה בארץ ישראל שבעקבותיה הושגו תנאים מפליגים וזכויות סוציאליות אשר הבטיחו את הפועלים והיוו פריצת דרך עבור מעמד הפועלים בארץ- ישראל. ביקב הועסקו רבים מעולי תימן ואורפה שהתיישבו במושבה וכן רבים מפועלי העלייה השנייה, ביניהם דוד בן גוריון אשר עבד ביקב בעונת הבציר של קיץ 1907.

במתחם היקב הוקמו מספר מפעלים ומתקנים אשר ייצרו בעבורו או השתמשו במשאבים שהפיק לשם ייצור ועיבוד מוצרים שונים:

• המסגרייה, ראשון המפעלים הנלווים שבה עסקו בהתקנת המכונות ובתחזוקתן וכן בייצור מכונות ומכשירים חדשים המותאמים במיוחד לצרכי היקב. במפעל נעשו עבודות ברזל מורכבות ונבנו הקונסטרוקציות שנדרשו להקמת בנייני היקב. מנהל המסגרייה, י.פאפו, מכונאי עברי ראשון מילידי הארץ, פיתח שיטות שונות לשכלול הבנייה והייצור ביקב.
• בית חרושת לקרח: מכונת הקרח הראשונה הותקנה ביקב בשנת 1890. ייצרה מי קרח שהוזרמו בצינורות לאורך חללי היקב ובתוך מכלי התסיסה על מנת לקרר את תהליכי ייצור היין.
• חבתנייה - בית חרושת לחביות - הוקמה בשנת 1891. בשנת 1896 הפכה למפעל ממוכן אשר ייצר 60 חביות יין ליום.
• טחנת קמח הוקמה בשנת 1895. הכח שהופק ממנועי היקב נוצל להנעת ארבעה גלגלי ריחיים ומכונות נוספות. הטחנה שירתה את אנשי ראשון-לציון והסביבה.
• מפעל לעיבוד פסולת היקב הוקם בשנת 1904 ע"י דב קלימקר, בסמוך ליקב. המפעל קנה מן היקב משקעי שמרים ואבן יין והפיק מהם חומרים כימיים שונים.
  

 בית העם העברי הראשון 1898 - בשנת 1898 נחנך בית העם העברי הראשון שנועד לשמש "בית לעדה, ספריה וסוכה לתזמורת". בית העם הוקם ביוזמת איכרי המושבה ומכספם . מעל פתחו הוצב שלט הקדשה לברון ולברונית דה רוטשילד מיטיביה של ראשון-לציון. בבית העם נערכו ערבי קריאה, הרצאות, קונצרטים של האורקסטרה של ראשון,הוצגו מחזות עבריים ראשונים ונערכו נשפים. מעל בימתו נאמו גדולי עם ועולם בתוכם, הרצל, ביאליק ואיינשטיין.

זכות בחירה לנשים לראשונה בארץ ישראל 1919 - נשות המושבה, כמרבית הנשים ברחבי העולם, לא היו שוות זכויות לגברים. אי לכך לא ניתנה להן זכות לבחור ולהיבחר לוועד המושבה. בשנת 1919, לאחר מאבק שבראשו עמדו נחמה פוחצ'בסקי (איכרה, הסופרת העברייה הראשונה ופעילת ציבור) ועדינה כהנסקי (נציגת אנשי העלייה השנייה), קיבלו הנשים זכות בחירה ובבחירות שנערכו בט"ו בכסלו תר"פ, 6 בדצמבר 1919, השתתפו הנשים בבחירות ונבחרו להנהגת המושבה. נחמה פוחצ'בסקי נבחרה ברוב קולות לכהן כיו"ר ועד המושבה ועדינה כהנסקי נבחרה לכהן כסגניתה.

ראש עיר אישה ראשונה במדינת ישראל 1956 - חנה לוין - האישה הראשונה שכיהנה כראש עירייה בישראל. נולדה בפלך פולטבה שבאוקראינה בשנת 1897. כל חייה היו קודש לפעילות ציבורית. כיהנה כו"ר "הסדרות נשים ציוניות" וויצ"ו. בימי מלחמת העולם השנייה הייתה מהראשונות שהתגייסו לחיל העזר לנשים, וכונתה בשם "אם החיילות העבריות" עם הקמת המדינה מונתה לקצינת גיוס ראשית של חיילות לשורות הח"ן (חיל הנשים), ושהשתחררה בדרגת רס"ן. בשנת 1956 נבחרה לכהן כראש עיריית ראשון לציון - האשה הראשונה שכיהנה בתפקיד זה בתולדות המדינה. היא החזיקה בתפקיד עד 1960 .

רגע של היסטוריה, כך הכל התחיל

זלמן דוד ליבונטין, ראש קבוצת מייסדי המושבה, עלה לארץ-ישראל בחודש פברואר 1882 כשליחן של שתי אגודות ליישוב ארץ ישראל מן הערים חרקוב וקרמנצ'וג שבאוקראינה. בכ"ח באדר תרמ"ב, 19 במרס 1882, הקים ביפו, יחד עם יוסף פיינברג, את "ועד חלוצי יסוד המעלה". מטרת הוועד הייתה לסייע לעולים אשר זה מקרוב באו לרכוש אדמה ולהתיישב בארץ ישראל. בספר התקנות של המושבה אשר נכתב ביפו עוד בטרם הוקמה, נרשם: "חברי המושבה מחויבים לעבוד בכל לבבם ובכל נפשם לטובת רעיון ישוב א"י, ולהתהלך לרוח תורתנו ולאום ישראל".

שבעה עשר מייסדי המושבה רכשו את אדמת עיון קרא שמדרום ליפו, כ-3000 דונם של אדמת בור דלה, בלתי מיושבת וללא כל מקור מים חיים. המושבה ראשון לציון הוקמה בט"ו באב תרמ"ב (31 ביולי 1882). המייסדים תקעו יתד בראש גבעה גבוהה ושוממה במרכז נחלת האדמה אשר להם. אוהלים וצריפים ראשונים צצו בראש גבעת המושבה (כיום, כיכר המייסדים), אדמת הבור נחרשה ונזרעה וגם כרמים ראשונים ניטעו בה.

מייסדי המושבה נאלצו להתמודד עם שלטון עות'מאני עוין ותנאי כלכלה כושלים. על אלה נוספו חוסר הידע והניסיון בחקלאות, ואי הוודאות באשר לעניין המים. כחודשיים לאחר הקמתה נרתם לעזרת המושבה הברון אדמונד דה רוטשילד "הנדיב הידוע". סכום הכסף הראשון שהעביר למושבה נועד למען חפירת הבאר ולסיוע למשפחות דלות אמצעים שהיו במושבה. ביוזמת הברון רוטשילד הגיעה למושבה גם קבוצת אנשי ביל"ו על מנת להיות פועלים לתועלת הציבור. שבעה חודשים של ציפייה וצמא חלפו עד אשר עלתה מתחתית באר המושבה הקריאה "מצאנו מים!" (ט"ז אדר א', תרמ"ג, 23 בפברואר 1883) אשר לימים נחקקה לדור דור על גבי סמל העיר ראשון לציון.

המושבה לא קפאה על שמריה, את מקומם של מבני הארעי תפסו עד מהרה בתי אבן מקורים בגגות רעפים אדומים ומוקפים חצרות מוריקות ושוקקות חיים ועמל. בראש גבעת ההתיישבות הוקם בית הכנסת הגדול (1884-1889) ששימש גם כמרכז חיי הציבור של המושבה בשנותיה הראשונות. לצדו קמו מבנים ומתקנים ציבוריים: בית הספר, בית הרפואות, פעמון הביטחון, תחנת הדיליזאנס וצריף הדואר.

על אף הקשיים המרובים ובעזרתו של הברון אדמונד דה רוטשילד, הצליחה המושבה לשרוד ולהתפתח הן מן הבחינה החומרית והן מן הבחינה הרוחנית. שמונה עשרה שנים תמך הברון במושבה ראשון-לציון, סייע בפיתוח החקלאות, הקים בנייני ציבור ובנה את היקב הגדול (1888/9 ), ראשית התעשייה המודרנית בארץ ישראל שהיווה עוגן כלכלי לראשון-לציון ולמושבות הסביבה.

ראשון לציון - ממושבה לעיר

בשנת 1915 קיבלה ראשון-לציון מאת ג'מאל פחה, המושל התורכי, את שטח החולות שממערב לה. בחודש נובמבר 1917 נכבשה המושבה על ידי כוחות אנזא"ק של הצבא הבריטי. עידן חדש הגיע לארץ ישראל ולמושבה. כבר בתום מלחמת העולם הראשונה הוחל בתכנון "העיר בחולות" שהוקמה בסופו של דבר בשלהי המאה ה-20.

ראשון-לציון גדלה והתפתחה, עולים חדשים מקצווי ארץ הגיעו אליה. בשנת 1909 הגיעה למושבה קבוצת ראשונה של עולי תימן שתפסה מקום של כבוד בחיי העבודה והביטחון במושבה, בסמיכות זמן התיישבו בה יהודים מאורפה שבצפון סוריה, מהם עבדו ביקב והיו בין שומרי המושבה. בשנות השלושים הגיעו עולי גרמניה שתרמו לפיתוח התעשייה, הרפואה והתרבות. בשנת 1933 הוקם בצפון המושבה איזור התעשייה הראשון ובו מגוון מפעלים שהביאו עמם תושבים חדשים ופעילות כלכלית. אחת עשרה הכשרות מצאו ביתן בראשון-לציון ויצאו ממנה להקים את קיבוציהם ברחבי הארץ.

במלחמת העצמאות סבלה ראשון-לציון מניתוק מתל אביב ומירי אל שוליה המזרחיים והצפוניים. בני ראשון-לציון לקחו חלק במערכה על הגנת המושבה ונלחמו במסגרת חטיבת גבעתי בחזית הדרום ובמקומות נוספים. ביוני 1948 הפציצו מטוסים מצריים את מרכז המושבה וגרמו לאבידות כבדות. עם קום המדינה הוקמו בשולי המושבה מעברות ושכונות חדשות ובזכות גידול האוכלוסייה הפכה ראשון-לציון בשנת 1950 לעיר.

שנות ה-60 וה-70 הביאו עמן פיתוח מואץ. שדות ופרדסים הפכו לשכונות ולרחובות הומי אדם. בשנות ה-80 קם והיה חזון העיר בחולות. לצד בית הספר ובית העם העבריים הראשונים, נבנו עשרות מוסדות חינוך ותרבות. אזורי תעשיה מסחר ובילוי נבנו ועוד נבנים בשולי העיר. ראשון-לציון המשיכה לקלוט באהבה עשרות אלפי עולים מרוסיה ומאתיופיה.

העיר, המונה כיום כ-250,000 תושבים, מוגדרת כעיר הרביעית בגודלה במדינת ישראל, נושאת פניה אל העתיד, מתגאה ומטפחת את עברה המפואר.

נולדו וגדלו בראשון לציון: ספי ריבלין, הפסל יעקב אגם, אלוף במיל' דורון אלמוג , רון ירון העורך הראשי של "ידיעות אחרונות", הזמר זהר ארגוב ז"ל , הזמרת שושנה דמארי ז"ל (התגוררה בעיר מעלייתה ארצה בגיל שנתיים ועד גיל 13), המלחין שמעון כהן, הזמרת עדנה גורן, איש הטלוויזיה אמנון לוי, איש הטלוויזיה עמנואל רוזן, איש הרדיו שמואל רוזן, המלחין יחזקאל בראון, העיתונאי אורי פורת ז"ל, הסופר אופיר טושה גפלה, איש הטלוויזיה אלי אילדיס, איש העסקים עמיקם כהן (אורנג'), אלוף במיל' דני רוטשילד, אלוף במיל' עמי סגיס, הזמר יגאל בשן, הזמר מוקי (התגורר בעיר עד גיל 8), השחקן אושרי כהן , הדוגמן דודי בלסר, השחקן עוז זהבי , הזמרת רוני דואני, השחקנית יעל דואני, הזמר שי גבסו, הזמרת מייפיינגולד, איש הטלוויזיה ארז בן הרוש, אלוף דוד מימון ז"ל, אלוף שמואל אייל ז"ל, מרדכי ליבין ז"ל- מרבי החובלים הראשונים של מדינת ישראל; פרופ' ארנון סופר- גיאוגרף, אוניברסיטת חיפה; פרופ' אמנון כה- מזרחן, יועץ למשה דיין בענייני ערבים; פרופ' חרמונה שורק- מדעי הטבע, כימיה, בת ונכדה של מנהלי בית ספר "חביב", מכון ויצמן, האוניברסיטה העברית, ארגונים בינלאומיים; פרופ' תמר סוברן- בלשנית, בתו של גרשון מן שהיה ראש עיריית ראשל"צ, אוניברסיטת תל אביב, ארגונים בינלאומיים; פרופ' אלי זמסקי- ביולוג, צאצא למשפחות ראשונות ועוד.

גרים בראשון לציון: הזמר ליאור נרקיס, הזמרת זהבה בן, כוכבת הריאלטי אלין לוי, השחקנית/ דוגמנית דנה פרידר, הזמר יבגני שפובלוב, אלוף השחמט בוריס גלפנד, השר סטסמיסז'ניקוב, ח"כ רוחמה אברהם, ח"כ אנסטסיה מיכאלי, ח"כ בנימין בן אליעזר, ח"כ שלמה מולה, השחקן אריה צ'רנר ואחרים.