קראו להם "גיס חמישי", "סייעני טרור", "תולעת רעילה בבטן של המדינה". אמרו עליהם, בין השאר, שהם אנטי-ישראלים, אנטי-ציונים, מפגע ביטחוני, מפגע תדמיתי, צדקנים, צבועים, מטים את העובדות ו/או פשוט שקרנים. אחרים אמרו עליהם שהם עושים עבודת קודש. שהם המגן והחרב של הדמוקרטיה הישראלית. ב"בצלם", אירגון זכויות האדם הישראלי הפועל בנקודות המגע בין הצבא והמימשל הישראלי עם האוכלוסיה הפלשתינאית, כבר שמעו את הכל. כאן, בארה"ב, מופקד צעיר חדור מוטיבציה ואמונה פוליטית ומוסרית יוקדת על הפצת הממצאים של בצלם בוושינגטון וברחבי ארה"ב. אורי זכי, מנהל משרד בצלם בארה"ב, כבר רגיל לחיים בעין המחלוקת. "כשאני אומר לאנשים כאן מה אני עושה, זה תמיד מעורר תגובה חזקה. בצלם זה לא משהו שישראלים נשארים אדישים כלפיו: או שמאד אוהבים אותנו, או ששונאים אותנו". מבחינת אחוזים, הוא מוסיף, בטח יש הרבה יותר שונאים. הוא לא מתרגש מזה. "תמיד יש את אלו שרוצים להרוג את השליח", הוא מחייך.

ציוני נלהב. אורי זכי עם מגילת העצמאות (צילום: גילי גץ)

אירגון "בצלם" הוקם ב-1989 במטרה "להיאבק נגד הפרות זכויות האדם בשטחים... ולהילחם בתופעת ההדחקה וההכחשה הקיימת בחברה הישראלית", כמצוין באתר שלו. האירגון מתעד מקרים של הפרות זכויות אדם בידי צה"ל ביהודה, שומרון ועזה ומביא אותם לידיעת הציבור הרחב וקובעי המדיניות בארץ ובעולם. "יתכן וקהל הקוראים העוקב אחר 'בצלם' יעדיף לא לעשות דבר, אך בשום מקרה לא יוכל לומר: לא ידעתי", אומר אורי. מאז הקמתו, בצלם פרסם עשרות דו"חות, המכסים את רוב התחומים של הפרת זכויות אדם בשטחים: עינויים, ירי קטלני מצד כוחות הביטחון, אלימות מתנחלים, מעצרים מנהליים, הפקעת קרקעות, אפליה בחוקי תכנון ובנייה, אפליה באופן חלוקת המים, ועוד. ב-2007, בצלם החל לחלק לתושבי השטחים מצלמות וידאו. המקרים המצולמים מועלים לאתר בצלם וליו-טיוב, ולעיתים קרובות מגיעים גם לחדשות הישראליות והבינלאומיות.

מעבר לדו"חות, בצלם מפרסם עדכונים שוטפים על מקרים של הפרת זכויות, שכוללים עדויות, צילומים ונתונים סטטיסטים, לצד תגובות של דובר צה"ל והרשויות המעורבות בכל מקרה. האירגון מעיד כי הוא "מקפיד על מהימנות המידע שנמסר מטעמו, והמידע מתפרסם רק לאחר תחקירי שטח מעמיקים והצלבת נתונים וגרסאות" (הדברים לקוחים מאתר בצלם). הפרקליטות הצבאית, מצ"ח, האו"ם, אירגון אמנסטי ורוב ערוצי התקשרת בעולם – מעיתון "הארץ" ועד ל"ניו-יורק טיימס" וסוכנות רויטרס – מסתמכים על הדיווחים שלו. ברמה העממית, לעומת זאת, אין קונסנזוס של אמון בבצלם: בתור אירגון שמטיל ספק בגרסאות צה"ל ומספק הגנה ובמה לתלונותיהם של פלשתינאים, הוא חשוד כאנטי-ישראלי מעיקרו.

זאת אחת הסיבות שאורי זכי נבחר לעמוד בראש משרדי האירגון בוושינגטון. זכי היה ליכודניק, קצין בצה"ל ומנהיג חברתי. הוא גאה להכריז על עצמו כציוני ואוהב לצטט את הרצל ובגין. האיש יותר ישראלי מפלאפל.

אורי זכי נולד ב-1974, בחיפה. אביו הוא פרופסור לפסיכולוגיה, יהודי-מצרי, שגדל עם אם חד-הורית במעברה. אמו היא עובדת סוציאלית, בת לניצולי שואה.

בגיל בו ילדים אחרים התלהבו מחסמב"ה, זכי התלהב מחברי הליכוד. "אני זוכר את סבתא שלי משוויצה בפני החברות שלה שהנכד שלה, בן הארבע, מכיר את כל חברי הממשלה של בגין בע"פ", הוא מספר. יותר מכולם, מנחם בגין היה האליל שלו. גם אחרי שבגין התפטר מהממשלה ב-1983, זכי המשיך לצטט אותו ולקרוא לדבקות בעיקרון שלמות ארץ ישראל. מתחילת היסודי ועד תום התיכון הוא היה דובר כריזמטי וקולני בזכות מפלגת הליכוד בבית הספר שלו. ב-1992, ביום בו מלאו לו 18, נרשם כחבר המפלגה.

אבל כשזכי שהתגייס לצה"ל והוצב לשירות בשטחים, משהו החל להשתנות. "המגע הישיר הראשון שלי עם הפלשתינים היה כשעשינו שמירות במחסומים באיזור גוש עציון", הוא מספר. "ראיתי שם דברים שהטרידו אותי. לדוגמה, אני זוכר מקרה אחד בו חבר טוב שלי, אדם מקסים שאני אוהב ומעריך, הראה לי שרשרת תפילה מוסלמית. מאיפה זה? שאלתי. 'לקחתי את זה מאיזה ערבי זקן במחסום'. הוא ענה. הקלילות שבה זה נאמר זיעזעה אותי".

לאורך השירות, ככל שראה יותר, כך העמיק הפקפוק שלו ביכולתם של שני הקווים המנחים באידיאולוגיה של בגין להתקיים זה לצד זה: מחוייבות לדמוקרטיה ושמירה על זכויות האדם מצד אחד, ועקרון שלמות ארץ ישראל מצד שני. הסכם אוסלו, שפרץ לעולם כמה חודשים אחרי גיוסו של זכי, העמיק את הספקות. "אני זוכר את הרגע הזה, בדרך לשמירה, כשהצצתי בטלוויזיה של הבסיס וראיתי את רבין לוחץ את היד של עראפת. עברה לי בראש המחשבה: 'וואלה, אולי זה באמת זה. אולי זאת הדרך".

בשנה האחרונה שלו בצה"ל זכי שירת כקצין שלישות בכלא דהרייה בחברון, שם הוחזקו עצורים על עבירות ביטחוניות קלות. "אלו לא היו טרוריסטים, לא רוצחים של נשים וילדים בת"א", זכי מבהיר. "רובם היו אנשי משפחה, שזרקו אבנים או בקבוקי תבערה על החיילים שעמדו להם מחוץ לבית. לא שזה בסדר, אבל... יצא לי לשוחח איתם וראיתי שדווקא אפשר לדבר איתם בהגיון. ראיתי שהם אנשים עם רצונות ומאווים לגיטימיים. הבנתי שאם אני הייתי במקומם, בטח הייתי רוצה את אותם הדברים".

לאט לאט, "כמו שחוזרים בשאלה", הוודאות שלו בעמדותיו הישנות נשחקה. לקראת סוף השירות שלו, הוא כתב למזכירות הליכוד וביקש למחוק את שמו מרשימת חברי המפלגה. "הבנתי שאנחנו בעצם שלטון זר בשטחים, שלטון זר לכל דבר. זה לא היה נראה לי, הדברים ש'מדינת היהודים' צריכה לעשות שם", אומר זכי בקדרות. "לא ככה אני הבנתי את החזון הציוני".

במסלול פוליטי

אחרי השחרור זכי פנה ללימודי משפטים. הוא התקבל ללימודים גם באוניברסיטה העברית בירושלים וגם באוניברסיטת חיפה. "אבא שלי רצה שאשאר קרוב לבית, בחיפה. אני אמרתי שבשביל להיכנס לפוליטיקה, אני צריך להיות להיות קרוב למרכז העצבים, בירושלים. אבא שלי אמר: 'אתה יודע מה? בוא נתייעץ באיש הכי חכם בפוליטיקה הישראלית', והפנה את הסוגיה במכתב לשר יוסי ביילין". "הבן שלך צודק", כתב לו השר בתשובה. "אם הוא רוצה להיכנס לפוליטיקה, כדאי שילמד באוניברסיטה העברית. ואם הוא נרשם ללימודים שם, שיצור איתי קשר".

כך התחילו החיים הפולטיים של זכי. במקביל ללימודים, הוא ההתנדב בלשכת השר ביילין בירושלים והקים קבוצת סטודנטים למען השלום שנקראה "רעש". הקבוצה התפזרה תוך זמן קצר, אחרי הבחירות של 1999. "כי כשברק נבחר, היינו בטוחים שלא צריך כבר תנועת שלום, שאוטוטו כבר יהיה"ֿ. הוא הוסיף לעבוד לצד ביילין בתפקיד עוזר שר המשפטים וב-2001, אחרי שסיים את הלימודים, הפך ליועץ הבכיר של ביילין לנושאי תקשורת. ב-2003 השתתף בשיחות בין יוסי ביילין ויאסר עבד-רבו שהביאו לאמנת ז'נבה, והיה הדובר הראשון של היוזמה.

"אבל אחרי כמה שנים בתור העוזר של ביילין, קודם במפלגת העבודה, ומאוחר יותר במר"צ, הבנתי שאם אני רוצה מקום משלי בכנסת, אני צריך להתחיל לעשות מהלכים עצמאיים", הוא מספר. ב-2005, זכי רץ לתפקיד יו"ר צעירי מר"צ, ולתדהמת כל ותיקי המפלגה נבחר ברוב גדול: שמונים-עשרים. הוא נשאר בתפקיד ארבע שנים והפך את הגוף הצעיר של מר"צ לאחד הכוחות האקטיביים ביותר בישראל. באותה תקופה נבחר גם כסגן נשיא צעירי האינטרנציונל הסוציאליסטי (IUSY), היום אירגון הצעירים הסוציאליסטי הגדול בעולם, תפקיד שהוסיף ממד בינלאומי חשוב לסל הניסיון שלו. ב-2007 התמודד על תפקיד מזכ"ל מפלגת מר"צ, והפסיד בפער קטן של 29 קולות.

בתור "אינסיידר"במערכת, מה ההתרשמות שלך לגבי הפוליטיקה בישראל?

"אני שומע הרבה קיטורים מישראלים לגבי הפוליטיקה בישראל, אבל אני דווקא לא מאלו ששופכים את התינוק עם המים", אומר זכי. "עבדתי לצד פוליטיקאים מכל העולם, ואני יכול להגיד שבכל מסגרת פוליטית יש תככים ומאבקי כוח. ישראל לא יחודית בזה לרעה או לטובה. רק בגלל האופי הישראלי, אנחנו נשמעים לפעמים קצת בוטים. במדינות אחרות זה אותו הדבר, רק עטוף יפה בניר צלופן של נימוסים".

"השיטה הפוליטית בישראל הריבונית דווקא נותנת יצוג דמוקרטי רחב לכל המיעוטים שאזרחים בה. ברוב המדינות הפרלמנטריות האחרות יש הרבה פחות מפלגות, מה שאומר פחות יצוג ישיר לקבוצות מיעוט. בארה"ב יש רק שתי מפלגות, באירופה יש בדר"כ פחות מחמש מפלגות לפרלמנט. בישראל יש כרגע 12 מפלגות. כל קבוצה עם מעל ל-40,000 תומכים יכולה לקבל יצוג בפרלמנט. זו שיטה שנותנת יצוג ישיר לאינטרסים של הרבה קבוצות, מה שאומר שהיא מאד דמוקרטית, אפילו שזה עולה לנו ביציבות".

"חשוב להבדיל בין דה-לגיטמציה של המדינה ודה-לגיטימציה של הכיבוש". זכי בצעדה למען ישראל

כמובן שכמו בכל דמוקרטיה, מוסיף זכי, יש לנו בעיות. הן נובעות מזה שישראל היא מדינה צעירה ומזה שאחוזים ניכרים מהאוכלוסיה לא באו ממסורת דמוקרטית. יש לנו בעיות של אי שווין ואפלייה – גם בחקיקה, כמו בחוקי התכנון והבניה, שמפלים נגד הערבים, וגם בתפישת העולם ובהתנהגות. אבל אלו הן לא בעיות שייחודיות לישראל, זכי מציין, הן נוכחות כמעט בכל דמוקרטיה.

"אבל כשמדברים על דמוקרטיה, חייבים כמובן להבדיל בין ישראל הריבונית לישראל פלוס השטחים הכבושים", מבהיר זכי. "כאן מדובר על משהו אחר לגמר. בשטחים אנחנו שולטים על עם אחר, בשלטון צבאי, מבלי לתת לאנשים שיש לנו השפעה ישירה על החיים שלהם ביטוי פוליטי. זה מצב שאין לו אח ורע בעולם המודרני. זהו עיוות שאולי עבד במאה התשע עשרה, כשמעצמות קולוניאליות ניהלו את העולם, אבל במאה העשרים ואחת הוא פשוט לא יכול לעבור. זאת, בעיניי, הבעיה בדמוקרטיה שלנו בהשוואה למדינות אחרות. זה האיום הגדול ביותר על הזהות הדמוקרטית של ישראל, וזו הסיבה שאני מקדיש את חיי המקצועיים – גם במערכת הפוליטית וגם בבצלם – למלחמה בכיבוש".

לוושינגטון של אובאמה

אחרי הבחירות של 2009, בהן נראה שהשמאל הפוליטי בישראל לא יתאושש בשנים הקרובות, זכי עשה עם עצמו חושבים. "עבר קרוב לעשור מאז שנכנסתי לפוליטיקה, 16 שנים מאז שהסכם אוסלו נקטע. בזמן הזה השתנו כל מיני דברים. לישראל ההסכם פתח דלתות בעולם: היא התחזקה כלכלית, תרבותית. אבל אצל הפלשתינים, ברמת חיי היום יום, המצב בגדול רק הורע. צמחה סביבם חומה, נוספו להם עוד מחסומים, עוד הגבלות, שעשו את החיים שלהם יותר רעים. איך נראים חיי היום יום של אנשים? מה השלטון עושה להם? התחום הזה נקרא 'זכויות אדם'. החלטתי שזה התחום שאני צריך עכשיו להתקדם בו".

באותה התקופה, השלוחה החדשה של בצלם בארה"ב חיפשה נציג שיעמוד בראשה. זכי הציע את מועמדותו ונבחר מיד. "זה היה קצות פחות משנה אחרי הבחירה של אובאמה, נשיא פרוגרסיבי שיכול להביא לשינויים בשטח. אמרתי לעצמי שזה הזמן להיות בוושינגטון: שאולי בתקופה הזו וושיגנטון תהיה יותר משמעותית יותר למצב מירושלים".

המטרה של B'Tselem USA, מסביר זכי, דומה מאד לזו של בצלם הישראלי: להביא את נושא הפרת זכויות האדם בשטחים לידיעת הציבור וקובעי המדיניות ולהבטיח את מקומו באג'נדה. ארה"ב היא הפעילה הראשית למען זכויות האדם והאזרח ברחבי העולם כולו, אבל כשזה מגיע להפרות זכויות האדם בשטחים, בגלל ההשלכות שיש לנושא על הפוליטיקה הפנימית כאן, השיח כולו עובר דרך פריזמה פוליטית. בצלם בא להחזיר את הפוקוס לרמת הפרט. "בצלם הוא לא אירגון פוליטי. הוא לא מתעסק בסיום הכיבוש, למרות שכמובן שהייתי שמח לראות אותו מסתיים", מעיר זכי. "העבודה של בצלם עוסקת במציאות היום-יום של הכיבוש, בהשלכות שיש למדיניות על זכויות האדם בשטחים. המטרה שלנו בוושינגטון היא שגם המימשל והקונגרס האמריקאים, ובעיקר הקהילה היהודית בארה"ב, יהיו חשופים למה שקורה בשטח.

זכי כיו"ר צעירי מרצ במפגש עם יושב ראש המפד"ל זבולון אורלב(צילום: ניב קלדרון)

"אלמלא התמיכה של יהדות ארה"ב בכל מדיניות ישראלית באשר היא, הרבה מהפרות זכויות האדם לא היו קורות", זכי מוסיף. "ואני אגיד משהו אפילו יותר מרחיק לכת: לולא יהדות ארה"ב, לא היה כיבוש. יש להם השפעה עצומה על מה שקורה בארץ, אבל כל ישראלי שיושב כאן יודע עד כמה השיח לגבי ישראל בארה"ב הוא רדוד ושטחי. המטרה שלנו היא שהם ידעו על מה הם מדברים. אם מישהו מודע לזה שהכיבוש מלווה בהפרת זכויות אדם אינהרנטית, ומודע לאיך שזה מתבטא בשטח – אם זה באפלייה במדיניות, אם זה בהריסת בתים, באי החקירה של מקרי-מוות, באפליה בחלוקת המים וכו', ובוחר בכל זאת לתמוך בכיבוש – סחתיין, שיהיה לו לבריאות. שיעשו עם זה מה שהם חושבים, אבל שידעו! שלא יכפו על עצמם איזו בורות בשם 'אהבת ישראל'!"

כדי להפיץ את הבשורה, זכי עובד מול נציגי מימשל, מחוקקים, מעצבי דעת קהל. יש לו קשר אדוק עם כל אירגוני השדולה היהודים שמשפיעים על המדיניות בוושינגטון, החל באייפ"ק מימין וכלה בג'י סטריט משמאל. הוא נמנע מאירגונים התומכים בהטלת חרמים מכל סוג שהוא על ישראל. בקרב אותם אמריקאים שמכירים את בצלם, הוא זוכה לכבוד על עבודת האירגון. בקרב הרוב שלא, הוא עדיין זוכה לאהדה השמורה בארה"ב לכל אירגוני זכויות האדם ואלו הישראלים בפרט. לפעמיים הוא גם זוכה לחוסר אהדה, מאותה הסיבה ממש. תלוי בקהל.

"הנתונים של בצלם מציגים תמונה של מציאות מורכבת, עם הרבה גוונים של אפור, אבל השיח בארה"ב הוא שיח של שחור ולבן", הוא מסביר. "קהלים ימניים חושבים שכל דבר שישראל עושה, לא משנה מה, צריך להגיד עליו 'אמן'. אני מראה להם שזה לא ככה: שישראל היא מקום ולא קונספציה. קהלים מהשמאל, לעומתם, נוטים לראות בישראל את השטן האוליטימטיבי, שכל דבר שהיא עושה הוא פשע נגד האנושות. להם אני מביא את הצד השני, ומראה להם להם את הנקודות שבהם ישראל היא דווקא בסדר".

והישראלים בארה"ב, איך הם מקבלים את בצלם? קורה לא מעט שאנשים ניגשים ומחבקים אותו, בעיקר בניו-יורק. בפעמים אחרות – יש הרצאות כאלה ויש גם ארוחות משפחתיות כאלה – האווירה טעונה. כאמור, אנשים לא נשארים אדישים לבצלם.

"למה רק אנחנו", זכי נאנח. "'למה רק ישראל? למה אתם לא עוקבים אחרי מה שהסורים עושים, אחרי החמאס?' ויסלחו לי השואלים, אבל זו טענה טפשית לחלוטין. ביום שבו הרף של ישראל יהיה הרף של חמאס או סוריה, אפשר יהיה לסגור את הבאסטה".

התלונה השנייה הכי נפוצה היא לגבי הנוכחות של בצלם בארה"ב. "בני בגין פעם שאל אותי פעם: למה אתם מוציאים החוצה את הכביסה המלוכלכת? בישראל מותר להתווכח, אבל למה להלבין את פנינו בפני אומות העולם'? זאת טענה שאני לוקח מאד ברצינות והתשובה שלי אליה יותר מורכבת. ראשית, הסכסוך הישראלי-פלשתיני אינו נושא פנים ישראלי אלא סכסוך בינלאומי פתוח ונושא לתשומת לב עולמית. שנית, לקהילה היהודית בארה"ב אין קול, זולת בצלם, שיביא לה את הנתונים. הקהילה הזו משפיעה מאד על המדיניות בישראל, על החיים של כל מי שגר בישראל. בעיני, אם מישהו משפיע על החיים שלי ושל המשפחה שלי, הם לפחות צריכים לדעת במה בדיוק הם תומכים. ושלישית, אם בצלם הייתה לבד כאן, הייתי שוקל את הטענה הזו ברצינות. אבל נושא זכויות האדם הוא הקול החלוש והצעיר ביותר ברשימת השדולות הפוליטיות, גם מהימין וגם מהשמאל, שכבר פועלות בארה"ב לגבי ישראל, וזה נושא שחשוב שיכירו בו ויתמודדו אותו".

מה לגבי ההאשמה שהאירגון מפרסם נתונים מגמתיים, או לא מדוייקים?

"אפשר להגיד על בצלם שהוא מעצבן, אבל אי אפשר להגיד שהוא משקר. הצוות שלנו בירושלים קנאי לדיוק. לפני שאנחנו מפרסמים מידע בציבור, כל נתון עובר כמה וכמה השוואות ובדיקה מול הרשויות הרלוונטיות, בין עם זה הצבא, משרד המשפטים, דובר צה"ל. כל מילה נבחנת בקפידה. כמובן שאין אדם או אירגון שמסוגלים להגיע למאה אחוז דיוק. ישנם אנשים, כמו יהונתן דחוח-הלוי (חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה), שחיפשו ומצאו כמה אי-דיוקים בדו"חות של בצלם. הוא הצביע עליהם, ואנחנו תיקנו אותם. אבל גם כשלוקחים בחשבון מרווח טעות של 2-5 אחוזים, בצלם הוא עדיין אחד מאירגוני זכויות האדם הכי מדוייקים והכי אובייקטיבים מבחינת אספקת הנתונים מהשטח".

יש הרבה שטוענים שהעבודה של בצלם מחריפה את בעיית הדה-לגיטימציה כלפי מדינת ישראל בעולם.

"דיברתי לאחרונה בכנס משותף של AJC, הקרן האמריקאית היהודית, ומכון "ראות", המכון המוביל במחקר והנעה לפעולה בכל הנושא של דה-לגיטימציה. הוזמנתי לשם לאור המסקנה של "ראות", לפיה דווקא לאירגונים פרוגרסיבים כמו בצלם יש את היכולת לתחום ולמנוע את הדה-לגיטימציה של ישראל. למה הכוונה? כששר החוץ שלנו, אביגדור ליברמן, או דוברי תנועת 'אם תרצו', פונים לאנשי השמאל האמריקאים, זה מחזק את הדמוי הכי גרוע שלהם עלינו. לא סתם ב'ניו-יורק טיימס' נכתב על השחיקה של הדמוקרטיה בישראל. חקיקות כנגד אירגוני זכויות אדם, חקיקות גזעניות, אמירות גזעניות... אלו הדברים שמובילים לדה-לגיטימציה. כשדני דיין כותב ב'ניו-יורק טיימס' מאמר דיעה, בו הוא קורא לישראל לספח את כל השטחים מבלי לתת לפלשתינים זכויות – יש לזה שם, והיה כזה משטר בדרום אפריקה. התבטאות כזו מובילה לדה-לגיטימציה.

"העובדה שאירגון כמו בצלם פעיל בארץ, שיש לו את החופש לפעול ולהתבטא, מראה דווקא את הפנים הכי יפות של ישראל. לבצלם יש את היכולת ליצור אהדה גם אצל קבוצות שלרוב מאד ביקורתיות לגבי ישראל. גם אנשים במשרד החוץ הישראלי, או קונסולים באיזורים בהם מתמודדים עם תופעת הדה-לגיטימציה, כמו סן פרנסיסקו, מכירים ומערכים את היכולת של האירגון – ושלי אישית – להראות את הצד השני של המטבע, את הצד שנלחם למען זכויות האדם והדמוקרטיה. חשוב להבדיל בין דה-לגיטמציה של המדינה ודה-לגיטימציה של הכיבוש. אלו שני דברים מאד שונים. אני רוצה שתהיה דה-לגיטמציה של הכיבוש, כי אני חושב שהכיבוש הוא נגד האינטרס הישראלי הלאומי, והאיום הכי גדול על ישראל כמדינת לאום יהודית וכדמוקרטיה. אבל דה-לגיטמציה של מדינת ישראל? לזה אני לא מוכן. שם אני קובע את הקו האדום".

בדרך לירושלים

ההפסקה שלקח אורי זכי מהפוליטיקה הישראלית עומדת בקרוב להסתיים. הוא מתכנן לחזור לישראל ולרוץ שוב לכנסת, אולי אפילו בבחירות הקרובות. החיים שלו בוושינגטון, והשליחות למען זכויות האדם בשטחים, היו צעד בכיוון הנכון, הוא אומר, אבל השינוי שישראל צריכה, כך הוא מאמין, יכול לבוא רק מבפנים. אז הוא בדרכו להיכנס חזרה פנימה.