בדיוק בשבוע שבו התפוצצה פרשת של רוכב האופניים האולימפי, לאנס ארמסטרונג, שנמצא אשם בשימוש בסמים ממריצים, הגיע רוכב האופניים הישראלי תום פלד לקו הגמר במסע האופניים הפרטי שלו, מסע שהחל לפני שלושה חודשים בלוס אנג'לס והסתיים בראשית השבוע בטיימס סקוור.

פלד, 25, ישראלי ממושב גת רימון וסטודנט לתואר ראשון במרכז הבינתחומי בהרצליה, החליט לצאת למסע המאתגר לאחר מות אביו, רמי פלד, ממחלת הסרטן. מה שהחל כהתמודדות פיזית עם אובדן ושכול הפך למיזם הנצחה חובק עולם. הוא יצא למסע התרמה על שני גלגלים שמטרתו לגייס מודעות וכספים למאבק במחלה באמצעות מחקר: “בשנת 2003 התגלה אצל אבא שלי סרטן בקרום הבטן. אחרי עשרות ניתוחים, אישפוזים, טיפולים והקרנות הגידול נסוג וחזר, נסוג ושוב חזר. כך במשך שמונה שנים עד למותו של אבי בינואר 2011. אין כיום תרופה לסוג הסרטן הספציפי הזה שנקרא בשפה המקצועית: PMP. את אבא שלי לא ניתן להחזיר אבל אני מקווה שבעתיד ימצא פיתרון לסוג הסרטן שבו אבי לקה ושיזכרו את הסרטן כמו שזוכרים את מחלת הפוליו שעברה מן העולם", הסביר פלד.

סיום המסע מחוף לחוף. טיימס סקוור

איך נולד הרעיון לצאת דוקא למסע אופניים?

“המוות של אבא שלי היה טראומה מאד קשה עבורי. נכנסתי לדיכאון של כמה חודשים, הרגשתי מועקה מאד כבדה. הרגשתי באיזשהו שלב שאני צולל לתהום ואם לא אעשה איזשהו סוויץ' בראש, הלך עלי. תמיד היה לי חלום לעשות מסע אופניים לבד. באיזשהו שלב בתהליך האבל, פתאום הכל התחבר לי והחלטתי שזהו. ננעלתי על הרעיון ותוך זמן קצר התארגנתי וטסתי לאירופה עם כרטיס בכיוון אחד. נחתתי בברלין, בלי ציוד ובלי תכנון מוקדם. זה היה בסוף חודש יולי 2011. התקיימתי מתקציב של 20 דולר ליום, ופשוט התחלתי להתגלגל. ישנתי לפעמים בשטח בקמפינג ולפעמים הוזמנתי להתארח אצל מכרים שפגשתי בדרך. אם עברתי בשדה תירס קטפתי לי תירס טרי ובישלתי אותו, מין סוג של 'הישרדות' מבחירה. שמתי לב שכשאני פוגש אנשים ונפתח בפניהם ומספר להם על אבא שלי ועל המסע שהתחלתי, התגובות מאד מרגשות וחמות. פשוט שיחררתי. העליתי לפייסבוק תמונות שצילמתי במהלך המסע והיו לי פתאום המון עוקבים. היו כאלה שהגיעו במיוחד לפגוש אותי ולרכוב ביחד. לאט לאט קיבלתי את החיים שלי בחזרה. במהלך הרכיבה, כשאני לבד עם המחשבות, יש לי השראה ואז נרקמים הרעיונות הכי טובים. הגעתי לצוק שנקרא 'סוף העולם', מקום שנחשב לנקודה הכי מערבית באירופה ובעבר חשבו ששם נגמר העולם, לפני שהבינו שכדור הארץ עגול. זה היה הרגע שבו החלטתי לחזור לארץ ולתכנן מסע ארוך באמריקה ולקדם מטרה שתנציח את זכרו של אבא שלי. זו לא היתה הארה או חזון, אלא פשוט רעיון שהתגבש במהלך כל המסע באירופה. הבנתי איזו טראומה עברתי ולאן הגעתי בעבודה האישית עם עצמי, וידעתי שהפעילות הזו עושה לי רק טוב ושאני צריך למנף את זה. כל חלקי הפאזל התחברו לי יחד. את הקונספט של לרכוב מחוף לחוף ידעתי שאוכל לבצע כאתגר פיזי. חזרתי לארץ וחיפשתי עמותה שאוכל לחבור אליה".

פלד בחר לשתף פעולה עם ארגון ICRF, Israel Cancer Research Fund, אירגון שהוקם בסוף שנות השבעים בארה"ב במטרה לתמוך כלכלית בחוקרי סרטן ישראלים. עד כה הושקעו ע"י האירגון כחמישים מיליוני דולרים באלפיים מחקרים שונים שהתבצעו בישראל. שליש מהמדענים והחוקרים בארץ נתמכים ע"י האירגון, ושניים מהם, פרופ' אהרון צ'חנובר ופרופ' אברהם הרשקו, אף זכו בפרס נובל.

“אמנם יש את האגודה למלחמה בסרטן וגופים אחרים המוכרים יותר, אבל התחברתי במיוחד לאירגון הזה. אני מאד מאמין במה שהם עושים ושלם עם המטרה", הוסיף פלד.

רכבת באופן מקצועי לפני כן?

“רכבתי בעיקר להנאתי. בצבא שירתתי כלוחם ביחידת מורן ולאחר השיחרור אני וחבר נוסף רכבנו לאורך שביל ישראל, מסלול כולל של שבועיים וחצי. זה לא מתקרב לחמשת אלפים הקילומטרים שרכבתי באירופה ועכשיו בארה"ב”.

השיבה לאמריקה

למסע בארה"ב יצא פלד ב-29 ביולי 2012, כשהוא מצוייד בתוכנית כלכלית, חברים תומכים, תוכנת ג'י.פי.אס מתוחכמת, יעדים מדוייקים, כושר פיזי מעולה, מטרה נעלה והרבה כוונות טובות ומצה-מצה-מצב רוח טוב.

כמה זמן תכננת את המסע באמריקה?

“התכנון ארך כתשעה חודשים, כשהתחנה הראשונה במסע הייתה לוס אנג'לס. טסתי ביום של הבחינה האחרונה ללימודי שנה א'. כל מי שהצטרף אלי עשה זאת בלי שאיפות חומריות או משכורת, הכל בהתנדבות. חבר אלי ערן, חבר ילדות שלי שגם הוא איבד את אביו לאחרונה. הוא בחר להצטרף למסע ולשמש כמנהל בפועל שלו. שותף נוסף למסע הוא רועי פלג, ששירת כקצין ביחידת 669 ומונה להיות אחראי על הניווט, בניית המסלול ומערך האבטחה והרפואה. לשלושתינו הצטרפה צלע נשית, לוצה סרז, שעלתה לישראל לפני שנתיים מהונגריה. נפגשנו במסגרת הלימודים במרכז הבינתחומי, ולאחר שסיפרתי לה על הכוונה שלי לצאת למסע היא התנדבה לתעד את המסע ולשמש כבמאית וצלמת. היא לא רכבה אלא נסעה ברכב בסמוך אלינו אבל בכל זאת לא קל להיות בחורה מוקפת שלושה גברים בתנאי שדה במדינה זרה.

על אופניים דרך 12 מדינות. תום פלד וחבריו למסע

"אחרי שבחרנו את המטרה, גייסנו ספונסרים כמו 'מייקרוסופט ישראל', שתיכננו אפליקציה מיוחדת עבור תורמים המעוניינים לעקוב אחרי התקדמות המסע, אירגון 'מכבי' העולמי, רשת שופרסל BIG ועוד. בחרנו מסלול שיעבור במרכזי חב"ד ובקהילות ישראליות ויהודיות כדי לחשוף בפניהם את הסיפור שמאחורי המסע. תכננו לישון במוטלים, בקמפוסים ובקמפינג בשטח. בעיני רוחנו ראינו את הקונספט של המסע קצת בדומה לסצינת הריצה בסרט 'פורסט גאמפ', שבו מצטרפים אלינו רוכבים שונים לאורך נקודות שונות במסע. וכך באמת היה. רכבנו בממוצע כחמש-שש שעות ביום שהם כ-70-60 מייל".

הראיון עם פלד מתקיים בקרסקיל, ניו-ג'רזי, ביום הרכיבה האחרון. צוות המדוושים, נציגי משפחותיהם, חלק מהספונסרים והתורמים הגיעו לחגוג יחד את סיום המסע בן חמשת אלפים המיילים. היו שם חיבוקים, צילומים למזכרת, העלאת חוויות ובעיקר תחושה של פורקן ונפילת מתח. רגע אחרי לחיצת היד בינינו, פלד העניק לי צמיד גומי כחול עליו מוטבע המשפט: Bike For the Fight, ובקיצור: BFF. הצמיד הפך לסמלו של המסע, בדומה לצמיד הצהוב המזוהה עם גדול רוכבי האופניים שנושל מכל תאריו, ארמסטרונג, אליו נגיע בהמשך. “חיפשנו שם קליט לאירגון ובחרנו בכזה שיהיה לו גם כפל משמעות, גם Best Friends Forever וגם 'רוכבים למען המאבק'".

תמר, אמו של תום, הפתיעה אותו וטסה לניו-יורק על מנת לקבל את פניו בטקס הסיום.

תמר: “התקשורת בינינו במהלך המסע לא הייתה יומיומית והתקיימה בעיקר באמצעות אפליקצית 'ווטס אפ' משפחתית באייפון. אחרי השיחה האחרונה שלנו ניתקתי ואמרתי לעצמי שלא יכול להיות שאחרי שרצתי אחריו בסוף הטירונות לא אתמוך בו ברגע השיא בניו-יורק. החלק של רמי ז"ל במשפחה היה מאד דומיננטי והמסע הזה החזיר אותו למודעות של כולנו. תום רוכב כשאבא שלו ברקע ומאות אנשים שלא הכירו אותו שמעו את הסיפור האישי. כל המשפחה מעודדת אותו ותומכת בו".

רמי ותמר שירתו שניהם בצבא קבע במשך שנים. כשתום היה בן שבע עברה המשפחה לעיירה Ocean Township בניו-ג'רזי במסגרת שליחות צבאית.

פלד: “גרנו בג'רזי כשלוש שנים. היה לי מאד חשוב לעבור שם במסגרת המסע הנוכחי כי יש לי המון זכרונות משם עם אבא שלי. כמות החוויות שלנו במסע אדירה. בן אדם ממוצע לא חווה אותן בכל חייו. כשכבר חשבתי שאין משהו שיוכל לרגש אותי יותר הגיעה אמא שלי ופגשה אותי בבית בו התגוררנו אז”.

מה למדת במהלך המסע על הטבע האנושי?

“אנשים בבסיסם טובים. נקודה. לא נתקלנו במצבים לא נעימים. כשאתה מגיע ממקום טהור אתה כנראה מקיף את עצמך בבועה של אנרגיה טובה. לא אמרו לנו 'לא' ובכל פעם שחשפנו את המטרה של המסע אנשים נרתמו לעזור ושיתפו פעולה. פגשנו במהלך המסע אנשים מדהימים, למשל אחד מבעלי המוטל שבו התאכסנו סיפר לנו שיש לו סרטן מפושט שמקורו בלשון, במקרה אחר מלצר באיזשהו מקום נידח התייצב בשש בבוקר בפתח החדר שלנו עם מאה דולר תרומה וסיפר לנו על אביו החולה. הסרטן פוגע בלי להבחין, רפובליקאים, דמוקרטים, שחורים, לבנים, עניים, עשירים... אחד המקרים המרגשים ביותר קרה לנו כחודש אחרי תחילת המסע. קיבלתי מייל מזוג ישראלים, דרור וטלי, ששניהם חלו בסרטן. היא בסרטן שד והוא בגידול נדיר במוח. אחרי שבישראל הובהר להם שאין טיפול עבור דרור, הם מצאו מנתח באוהיו שהסכים לטפל בו. הם כתבו לנו שהם נרגשים מהסיפור של המסע והם לבד בבית החולים באוהיו וישמחו אם נעבור דרכם. שינינו את המסלול שהיה מתוכנן לפי ימים ושעות ופגשנו אותם, זה היה זמן קצר אחרי שדרור נותח בהצלחה והעברנו שם יחד ערב מטורף. הם אמרו לנו שעשה להם טוב על הלב לראות שיש צעירים ישראליים חדורי מטרה וכוונות טובות ושעוררנו בהם השראה. המפגש נתן לכולנו כוח להמשיך ולהילחם. אנחנו בשלב של לעכל ולהכיל את כל הסיפורים”.

“ברור שלא הכל היה ורוד במסע. היו כמובן קשיים פיזיים וגם חברתיים. היינו צוות קבוע של ארבעה אנשים שנמצאים 24 שעות יחד, אחד בתחת של השני. כשאתה מסיים יום רכיבה של 100 קילומטר ואז מחכה לך הרצאה בפני מאות אנשים, זה לא פשוט. היו מתחים והיה מאד אינטנסיבי. היינו כמה פעמים על סף פיצוץ ואז הזכרנו לעצמנו למה בעצם אנחנו עושים את זה. מבחינת מזג האוויר, בחרנו לקיים את המסע בחודשי הקיץ כך שמראש נמנענו מקור מקפיא או שלג כבד אבל בהחלט היו ימים גשומים שבהם פשוט עברנו לנוהל רכיבה בגשם ושלפנו את הציוד המתאים. בלאס וגאס רכבנו בחום של חמישים מעלות. טורנדו והוריקנים, למזלנו, לא היו לנו בדרך".

“כל מדינה שונה לחלוטין בנופים שלה ובנוף האנושי. עברנו דרך 12 מדינות: קליפורניה, נבדה, אריזונה, יוטה, קולורדו, נברסקה, איווה, אילינוי, אוהיו, פנסילבניה, וושינגטון די.סי, ניו-ג'רזי וניו-יורק. אני יכול לומר שיוטה מהממת בנופים שלה ובולדר, קולורדו, הוא המקום המרשים ביותר שביקרנו בו. כל ההיפים משנות השישים מגיעים לשם להזדקן. זה סוג של בועה מוקפת טבע פראי. בנברסקה האנשים מאד פתוחים ומקבלים".

"היינו צוות קבוע של ארבעה אנשים שנמצאים 24 שעות יחד, אחד בתחת של השני"

באילו תגובות נתקלתם כשהצגתם את עצמכם כישראלים?

“עברנו בין קהילות יהודיות, כך שרוב הקהל שבו נתקלנו היה די שבוי ואוהד, אבל יצא לנו לפגוש אנשים שלא הכירו מעולם ישראלים, כך שהפכנו לסוג של שגרירים. גם כשהגענו לחורים נידחים לא פגשנו אנטישמים או קו קלוקס קלן, ממש לא. אני חושב שבסה"כ עשינו שירות די טוב לתדמית של ישראל".

“גייסנו מאה אלף דולר במהלך המסע. מדובר בכסף שיממן ארבע מלגות למחקרים שיתבצעו במעבדות בישראל”.

“אני מאמין בצירופי מקרים. זה מאד סמלי שהפרשה התפוצצה השבוע, בדיוק כשהגענו לקו הגמר. יש לנו המון רעיונות איך להתפתח ולגדול אבל יחד עם זאת, עם החשיפה מגיעים גם פיתויים. בכל מקרה, ארמסטרונג מעד וטייח, אבל התרומה שלו לחקר הסרטן מדהימה. הוא הצליח לגייס כחצי מיליארד באמצעות קרן 'ליבסטרונג'. כל כך חבל להרוס את המפעל היפה הזה בגלל טעות אחת. אני מזכיר לעצמי להישאר נקי וטהור ולא להתפתות לשטויות ותמיד לזכור את המטרה שלשמה הקמנו את האירגון".

“כל כך הרבה אנשים התחברו למסע שלנו, עקבו ותרמו. סיכמנו בינינו שאין מצב שהכל יפסק כשנחזור לארץ. זו רק ההתחלה. נקיים מסע חוזר בשנה הבאה, כשהמסלול יעבור דרך מדינות אחרות ויהיה פתוח לקהל הרחב. כל מי שנאבק למען משהו או שמבקש להתמודד עם קושי או אובדן באמצעות אתגר פיזי מוזמן להצטרף.

"כנראה שנתחיל בקנדה ונמשיך דרומה לאורך החוף המזרחי עד למיאמי. המטרה הפעם תהיה לצרף כמה שיותר אנשים לרכיבה, ושיהיו בכל רגע נתון כעשרים רוכבים כקבוצה. ביום ראשון הקרוב, אחרי התאוששות מהירה מהג'ט לג אני אחזור לספסל הלימודים כסטודנט שנה ב' בחוג למימשל ופוליטיקה ומייד נתחיל לתכנן את הפרויקט הבא".