מתמחים בניצול

חשוב שתדעו. מה שמונח כאן על הפרק הוא לא תנאי העבודה של המתמחים. לא כבוד ולא כסף. מונחת כאן על הפרק הבריאות שלכם, ומולה האטימות שלהם. תחושה זחוחה כזו של ממשלת מעבר שחושבת שאפשר לרמוס זכויות של עובדים מסורים, על חשבון הבריאות שלנו. שלכם.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

למען ישראל, עדיף אובמה / רון בן ישי

המתמחים בעיצומה של המחאה. מה הרוויחו? (צילום: גיל יוחנן)

תורנות. היום מתחיל בשש בבוקר במכונית. דמים אני מתחיל לקחת בשבע וחצי. בחמש אחר הצהריים הולכים כל הרופאים מהמחלקה, האחיות התחלפו כבר בשלוש. אני נשאר לבד, עובד ללא הפסקה. מתישהו בסביבות עשר בלילה אחרי תשע קבלות, עשרות בדיקות דם ומלא עירויים שהחדרתי אני מתיישב לכוס קפה ראשונה היום. מסיים להכין אותה - נס קפה אבקה שאספתי באמצעות מקל של בדיקת גרון אל תוך כוסית שתן סטרילית - קוראים לי להחייאה.

עוד שעה חולפת, שתי קבלות מחכות לי בסוף ההחייאה שכוללת החדרת קוצב חיצוני, ייעוץ טיפול נמרץ, קרדיולוג, המון תרופות ועיסויים מתישים. משפחת המטופל שאליה אני יוצא לבשר את הבשורה המרה מתחילה בזעקות ובהשלכת עציצים, עמודי עירויים, וכל דבר הבא ליד, לא כי הם כועסים. זו הבעת אבל, מצוקה ותסכול. אני שותף לתחושות. הקפה קר. זוחל לבצע את אחת הקבלות שמחכות, אבל בדרך מבקשים לדבר איתי שני בני משפחה. ממשיך. ממשיך. ממשיך. מתישהו בין לבין מטלפנים מהבית, הילדים רוצים שאשיר להם. אני עומד באמצע המחלקה ושר "על הקיר טיפס לו עכביש קטן", "ועכשיו תשכב, אני אוהב אותך". "מחר. אני אגיע מחר". אחר כך היה עוד התקף לב במחלקה, ועוד המון פרטים קטנים.

בדרך הביתה, נרדמתי ברמזור

האחיות התחלפו כבר באחת עשרה, מחצות בערך אני כבר לא מסוגל לחייך, וסביב השעה ארבע לפנות בוקר אני מדדה לדרגש שעטפתי בסדין של בית חולים עם ניחוח מוכר בחדר הישיבות של המחלקה, ונופל לתנומה. תוך עשרים דקות מעירים אותי להרכיב עירוי דם, אני חוזר לישון, מעירים אותי למטופל עם בצקת ריאות. כך מגיעה השעה שש, ואני מתחיל לפתוח את היום לקראת הגעת שאר הצוות. בעשר וחצי אני יוצא לחניה, מסתנוור מאור השמש. נוהג הביתה, בדרך נרדמתי. למזלי זה היה ברמזור, בעמידה. הצפצופים של המכוניות מאחוריי לא העירו אותי. עד שהגיע נהג, פתח את הדלת, וניער אותי. נעצרתי בצד ונרדמתי ברכב, לא זוכר איך הגעתי הביתה. זוכרים שהם טענו בהתחלה שתורנות היא לא עבודה?

רכבת. זו התחושה. של רכבת. משא או נוסעים זה לא משנה, ארוכה. מאוד ארוכה. זו היתה הייתה ההרגשה שלי כשהייתי מתעורר בבוקר ליום של תורנות. הרכבת יוצאת מהתחנה בשש וחצי בבוקר כשאני יוצא מהבית לפני שהילדים מתעוררים, ומגיעה אליה בשתים עשרה או ארבע אחר הצהריים ביום אחר כך.

את המחיר אתם תשלמו(צילום: מוטי קמחי)

אני כבר לא עושה תורנויות. כמה שנים. כמתמחה ברפואת משפחה זכיתי לעשות תורנויות במחלקת ילדים, במיונים, במחלקות פנימיות, במחלקה כירורגית ובאורטופדיה. אין הבדל. מעבר לעובדה שהתורנות קשה, עומס התורנויות הופך אותך לצל אדם. עייף. מרוט. פגום. גם אחרי שינה טובה. גם לפניה. היום התורנויות קשות יותר, היום העומס גדול יותר. 

שאלת המדרון החלקלק

תשאלו האם יש חלופות? מתברר שכן. באירופה הורידו את זמן התורנות המקסימלי. בארצות הברית עברו במקומות מסוימים למשמרות, ובמקומות אחרים מקפידים על שעות מנוחה למתמחים. בישראל מכשירים את ההתעללות הזו בהם ובנו בלי לדון בחלופות. השאלה המרכזית שעומדת כאן על הפרק היא האם אנחנו מוכנים שיטפלו בנו ברגעי חולי ומצוקה רופאים מרוטים, עייפים ושבורים? האם נרצה שיטפלו כך בילדינו? בהורינו?

השאלה השנייה שנשאלת היא שאלה של משילות. מילה פופולרית שכזו. אם משמעותה של משילות היא יכולת בלתי מוגבלת של שר או פקיד ציבור לייצר מסמך שגוזל זכויות בסיסיות כמו שעות מנוחה ועבודה, לייצר עבדים בשכר, היכן הדמוקרטיה?

שלט שנתלה במהלך מחאת המתמחים(צילום: מוטי קמחי)

השאלה השלישית היא שאלת המדרון החלקלק. היום הופכים את המתמחים לעבדים. אסור להם להתפטר, אמר בית המשפט לפני שנה, הם חייבים לעבוד 26 שעות ברציפות לא כולל נסיעות פעמיים בשבוע, אומר כבוד השר בממשלת המעבר של היום. עכשיו אלו הרופאים, מחר זה אתם. כשמדינה חומסת זכויות של קבוצה קטנה, מה מונע ממנה לגזול זכויות של קבוצות גדולות?

שאלה רביעית כאן היא שאלת האחריות. נניח ששר או פקיד יקבעו שרופאים יכולים לעבוד 26 שעות. נניח שלהחלטה הזו יהיה מחיר בחיי אדם. מה האחריות שלוקח על עצמו הפוליטיקאי או הפקיד? אפס. האחריות כולה של הרופאים. האם בני משפחה של מטופל שנפגע או חס ושלום נפטר בחשכת הליל ישקלו לבוא חשבון משפטי עם הפקיד במשרד התמ"ת? עם השר לשעבר? האם תוגש תביעת רשלנות פקידותית? אין סיכוי. הרופא, שאמר שוב ושוב שהתורנויות האלה מסוכנות, שנמצא שם בכפייה, יהיה היחידי שישלם את מחיר ההחלטה של המשילות. הרופא והחולים.  

ד"ר אסי סיקורל מומחה ברפואת המשפחה, מטפל באנשים וקהילות בנגב. הטור מבוסס את דברים שפרסם בבלוג שלו.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל opinions@y-i.co.il