כשנוסעים בברוקלין על פלאטבוש אווניו עד הים מגיעים לבסוף לשתי שכונות יפות, פסטורליות, הפונות אל המפרץ בבל ארבור. אלו הגרים שם נהנים בדרך כלל מהים, מדייג על המפרץ ומאיכות חיים של מגורים קרוב לעיר עם השקט והאוויר הפתוח של שפת הים הקרובה. יותר ממאה משפחות של ישראלים מתגוררות שם כל ימות השנה, ואני עצמי תמיד חלמתי לגור בשכונה היפה הזאת עם ילדיי וליהנות מאיכות החיים של רכיבה חופשית על אופנים ברחובות ללא מכוניות ומהחופים הפרטיים. לשמחתי הרבה הייתי מבלה שם ימים שלמים בקיץ, כי אחיותי עברו לגור שם. המקום היה מעין בית שני עבורי ועבור ילדי הנושאים הרבה זיכרונות של ימי קיץ יפים. אבל ביום שני שעבר באה סנדי והרסה הכל.

השכונה הפכה לעיר רפאים. סמוך לקו החוף בבל ארבור

שבוע אחרי הסופה, ביום שני האחרון, אזרתי אומץ ויצאתי לראות את הנזקים שגרמה הסופה לבתיהם של חברים וקרובי משפחה. כמה ששמעתי וראיתי על הנזק בחדשות – זה לא היה כמו לראות מקרוב. השכונה הפכה לעיר רפאים. הבתים היפים שעל החוף מחוף 122 עד לחוף 146 ניזוקו בצורה קשה או נהרסו הרס מוחלט. כל הבתים בשכונה נפגעו; בכולם הוצף המרתף. בכניסה לשכונה נערמו ערימות של אשפה שנאספו מהשכונה הסמוכה, בריזי פוינט, בה נשרפו כמאה בתים. כואב היה לראות את תושבי השכונה נוברים באשפה ומחפשים את רכושם שנשטף במים. ניתן היה לראות שם רהיטים, מכשירי טלוויזיה, פסנתרים ומעילי פרווה. תושבי השכונה נתבקשו לפני הסופה לפנות את בתיהם ולעזוב את האיזור. כמה מהם החליטו להישאר. ביום שאחרי הסופה, גם מי שנשאר נאלץ לעזוב את ביתו המוצף או ההרוס. חלק מהתושבים התפנו לבתי מלון ואחרים לקרובי משפחה.

מיטל וגיל אלבז הם דיירי השכונה שלא רצו לעזוב את בתיהם בזמן הסופה ושעברו לילה קשה בסופה הנוראית, שבה הם וילדיהם כמעט טבעו. מיטל אלבז מספרת:

"חשבנו שזה יהיה כמו באיירין, בה הבתים לא נפגעו. אנחנו וכמה משפחות אחרות החלטנו להישאר בבית עם הילדים. זאת הייתה החלטה לא נכונה. פשוט לא רציתי לסחוב ארבעה ילדים איתי למקום שהוא לא הבית שלהם. אמא שלי גרה במנהטן ביץ', שגם הוא הוכרז כמקום מסוכן. בצהריים לפני הסערה ראינו שהמים מגיעים עד למדרגה השנייה בבית שלי, ברחוב 136, אבל מי חשב שזה יגיע לשמונה פיט? בשבע בערב ניתקו את החשמל. בתשע שמענו מהבייסמנט את הדלת נפתחת בסערה. בעלי ואני ירדנו לבייסמנט ופרץ של מים עלה ועלה בשתי דקות עד לקומה הראשונה בבית. עלינו למעלה ושמנו את כל הילדים בחדר הכי גבוה בבית. בינתיים הרחנו בחוץ ריח של שריפה. ישבנו על המשמר וחששנו שהשריפה תגיע גם אלינו. חשבנו איך אנחנו יוצאים עם הילדים בתוך המים. אלו היו שעות של אימה, בלי טלפונים, בסכנת חיים. בארבע לפנות בוקר שמענו דפיקות בדלת. בעלי ירד למטה ובפתח עמדו חברים שלנו דליה וג'ו מסקין, שגרים כמה רחובות ממני. על הכתפיים שלהם היו שתי הבנות שלהם. הם הגיעו אלינו על גלשן וסיפרו שהם חושבים שהבית שלהם נשרף. דליה הריחה ריח של שריפה והצליחה להתקשר למכבי האש, שאמרו שאין להם שום דרך להגיע לשם ושהם מצטערים, התושבים התבקשו לעזוב את השכונה. אלינו הם הגיעו מבוהלים וחסרי אונים.

'פרץ של מים עלה ועלה בשתי דקות עד לקומה הראשונה בבית'

"בחמש וחצי בבוקר, כשהמים התחילו לסגת, בעלי וג'ו יצאו לשטח עם פנסים על הראש ואופניים לבדוק מה מצב שאר החברים, שנשארו שם בסופה. שכנה אחת בביץ' 134 טבעה כשירדה לבייסמנט להציל תמונות. זוג אחד נשרף למוות בשכונה הסמוכה. היום אף אחד מהחבר'ה לא גר פה. היא אפשר לגור פה. אנחנו עזבנו לבית הורי. יותר ממאה חברי הקהילה הישראלית עזבו. יש כאלו שיקח להם חצי שנה ואפילו שנה לבנות את הבית מחדש. בינתיים אין חשמל ולא ידליקו את החשמל והגז להרבה זמן. זה מסוכן, מפחדים משריפות. כל תשתיות הבתים הרוסות ומלאות במלח מהים. עכשיו חוששים ממחלות בעקבות אוכל שנרקב וחיידקים שהגיעו עם הביוב. משכונה של אנשים אמידים נהפכנו לשכונה שנראית כמו מחנה של פליטים. בשבוע הבא הייתי צריכה לחתום על קניה של בית על חוף הים, מזל שלא חתמנו כי הבית הזה נהרס. כל החברים בקשר, אחד תומך ודואג לשני. נתגעגע מאוד לחיי הקהילה בשבתות ובחגים היינו מגיעים לבית הכנסת מגן דוד, שנמצא על ביץ' 138. היינו מבלים בקיץ ימים שלמים בים ובבריכות של החברים. הילדים שלי לומדים בפלאטבוש ישיבה. ההורים שם התקשרו לעזור לנו ולתושבי בל ארבור. גילינו הרבה אנשים יפים בעקבות הסופה".

בית הכנסת הישראלי מגן דוד ניזוק. הוא הוקם על ידי משפחת נקש הגרים בשכונה, ורק לפני כמה שבועות הוקמה בו חצר משחקים לילדים, שגם היא נהרסה בעקבות הסופה. רב הקהילה הישראלית של בל ארבור, הרב יזהר עזריאל, עזב את השכונה עם רעייתו טובי וארבעת ילדיהם לפני הסופה. הם גרים כעת אצל הוריה של טובי בשכונת בורו פארק. "בעלי משתדל לעזור לחברי הקהילה כמה שיותר", מספרת טובי, "אם בטלפונים, באי-מיילים, בהפניה לעזרה. לי אישית מאוד קשה כי הילדים שלי לומדים בלונג איילנד ועכשיו אין דלק אז אנחנו לא יכולים לנסוע לבית הספר מבורו פארק. כולנו באותה סירה כרגע, מקווים שהשכונה תשתקם מהר וכולם יחזרו לבתיהם ונחזור לחיי קהילה מלאים ופורים נראה לי שזה יקח כמה חודשים טובים".

מישל ואריק גוטליב עזבו את בל ארבור עם ארבעת ילדיהם ממש לפני הסופה ועברו לבני משפחה במנהטן. השבוע הם הגיעו לביתם בביץ' 140 כדי לקחת בגדים וחפצים וראו את נזקי הסופה.

מישל: "אני המומה! גדלתי בשכונה הזו. אני פה מגיל עשר, כבר כמעט שלושים שנה. מעולם לא חשבנו, שהאיזור מסוכן. ההורים שלי ישראלים והם דאגו שהרבה חברים טובים שלהם יבואו לגור בשכונה. אנחנו קהילה עם חברויות מאוד קרובות, גם בין הילדים שמבלים הרבה ביחד, במיוחד בימות הקיץ, ולומדים בבית הספר ביחד. אני התפניתי לעיר. בת דודתי, ששמעה שאני מסתובבת עם הילדים בין בני משפחה שונים, לקחה יוזמה והתקשרה לבקש מהחברים הישראלים שלה, שגרים במנהטן בחורף ומחזיקים בתים באטלנטיק ביץ' בקיץ, לנדב את בתיהם לחברים מבל ארבור שלא יכולים לחזור לבתיהם. אני ועוד כמה חברים זכינו לעבור לבתים האלה, מבלי שנתבקשנו לשלם שכר דירה, רק את הוצאות התפעול השוטפות. הבתים לא ניזוקו, אבל אנחנו עדיין מחכים לחשמל ולגז. הילדים לא מבינים מה קורה. הם בטראומה".

רחל ומוטי אלוני מתגוררים בסמוך למפרץ על רחוב 134. מוטי נשאר בסופה בביתו עם גיסו שלומי במטרה לנסות ולמזער את הנזקים של המים. הוא שרד את הסופה ובבוקר יצא עם שלומי לנסות ולעזור לחברים.

רחל: "את מגלה אנשים טובים במצבים כאלו. המשפחה והחברים לקחו עלינו חסות. יש לנו חברים שיש להם מסעדה בברוקלין. הם שולחים לנו כל יום אוכל ועוד מכינים בכל יום שלושים סנדוויצ'ים לעוד חברים שלנו. חברים של בעלי שגרים במנהטן קנו לנו גנרטור מתנה כדי שנוכל להתחיל לשפץ. בינתיים אנחנו מתגוררים בחינם בבית של ישראלי שאנחנו אפילו לא מכירים באטלנטיק ביץ' עד שנגמור לשקם את הבית שלנו, שכל הקומה התחתונה נהרסה. אנחנו עוברים ימים קשים בלי הבית והחפצים שלנו, אבל מתוך כל האובדן הזה קמים אנשים יפים ורוצים לעזור: לתת בית לגור בחינם? זה החסד הכי גדול שיש. שלא לדבר על המשפחה התומכת – אחי וגיסתי, שקיבלו אותי לביתם עם הילדים. הישיבה של הילד שלי, בל ארבור ישיבה, הוצפה. אין בית ספר. כל התלמידים נשארו בבית".