שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מצחיק טילים: הומור תל אביבי ברשת
    "לקחתי את המכונת אספרסו, טסתי למקלט וקיוויתי שנצליח להציל גם את הילדים" - מדוע התל אביבים צוחקים על עצמם בזמן התקפות הטילים, והאם זה מחליף סולדריות עם תושבי הדרום?

    במהלך סוף השבוע הגיעה כתבת חדשות ערוץ 2 עמליה דואק לבר תל אביבי ודיווחה בתוגה על שולחנות ריקים. "אין מה לחגוג הערב", סיכמה דנה וייס ועברה לאייטם הבא, בזמן שאני ניסיתי להבין מאיזו פלנטה הכתבה משודרת. לאחר שנשמעה האזעקה הראשונה בגוש דן אמנם התמעטו המבלים ברחובות, אבל ברשת פנימה החלה חגיגת הומור-שחור-עצמי משובח.

     

    אבל האם הצחוק הזה הוא תולדה של תרבות דיון בריאה - או שהוא בא במקום משהו טבעי וחיוני הרבה יותר בעיתות חירום, כמו סולידריות קהילתית, פשוטה, לא צינית - מהסוג שקצת קשה למצוא בעיר הגדולה?

     

     

    הכל צחיק

    התל-אביבים העלו בעצם את התל-אביביות על המוקד, ממש כמו הילד השמן שצוחק על עצמו כדי שבני כיתתו לא יספיקו. הקורבן הראשון שלהם היה האספרסו, המשקה שמייצג את התל אביבי הבועתי, זה שמעביר את זמנו בבתי קפה מתחת ללוגמים המתלוננים על סוללת הסמארטפון שלהם בזמן כשבתיהם של תושבי הדרום מופגזים. "לקחתי את המכונת אספרסו, טסתי למקלט וקיוויתי שנצליח להציל גם את הילדים" כתב צפריר בשן. "הרבה יותר מסובך לרוץ למקלט עם כוס אספרסו וספר שירה ביד", הוסיף חברי יפתח חוצב.

     

     

    בטוויטר, ליאור פרידמן הזהיר: "בעקבות הירי על ת״א: ארומה העלתה כוננות. תושבי ירושלים והסביבה נקראים לתרום אספרסו בניידת שהוצבה במרכז העיר", והבלוגרית דודה מלכה סיכמה, "המכה הגדולה האמיתית שנפלה על תל אביב בשעה האחרונה: כולם מצייצים את אותן הבדיחות". חשבתי לעצמי שאם למחלקת השיווק של "נספרסו" היה עניין בלנצל את המומנטום, הם היו דוחפים את ג'ורג' קלוני למקלט ומצלמים אותו לפרסומת שר דיוויד ברוזה, אבל בסוף החלטתי שלא לצייץ את זה.

     

     ‫

    אבל לא לעולם חוסן: אחרי שנרגעו, התל-אביבים חזרו לעשות את מה שהם עושים הכי טוב. שגיא בן צדף צייץ למשל, "בזמן שבתל אביב נופלים טילים, בגבעתיים יושבים אנשים בבתי קפה ושותים אספרסו. סמולנים", ויואב ריבק התוודה שהוא "שונא את כל המפונקים האלה מנתניה שיבואו להעביר שבוע בתל אביב שיראו איך זה". בפייסבוק נפתחה קבוצה בשם "נפילות בתל אביב בין חברים לפני שהן מתפרסמות בהומלס" (עוד פראפזה על שמה של הקבוצה המוכרת "דירות בין חברים לפני שהן מתפרסמות בהומלס"). עמוד חדש בשם "בידור העורף" מספק כמה תובנות קומיות מקומיות.

       

    מאז תחילת המבצע פוליטיקאים, מפורסמים וגולשים העלו בשבוע האחרון סטטוסים בהם הם מביעים תמיכה בתושבי הדרום ומספרים שהם ומחבקים אותם - עד כמה שאפשר לחבק באמצעות מקלדת. תם יראה בכך מחווה ישראלית חמה, אך לא הגולש הסרקסטי. הוא יעשה כל שביכולתו כדי להדגיש את הריקנות של ההצהרות האלו.

     

     

    חבר מערכת ynet מחשבים אביב מזרחי כתב "חבק אותי, היא אמרה, חבק אותי כאילו אני מהדרום", והוסיף אחרי כמה דקות, "חיבוקים שמיבוקים, איתנו תצטרכו לשכב. @dkapchino צייץ: "גם אני רוצה לחבק את תושבי הדרום, אבל הוציאו נגדי צו מניעה כי הייתי מקבל זקפה כל חיבוק". ו-pil_pilon הוסיף "באנו לחבק את תושבות הדרום אבל הן לא רוצות לצאת מהמקלטים". כיפת הברזל נחלה 100% כישלון בהגנה על הפרות הקדושות.

     

     

    לצחוק כדי להיות נורמאלי

    תושבי פייסבוק לא המציאו את הסרקזם: "הומור שחור יכול להקל, לשחרר מתחים והוא מהווה כמובן גם אמצעי לביקורת", אומר ל-ynet ד"ר דן ערב, ראש המסלול לפרסום ותקשורת שכנועית בבית הספר לתקשורת במכללה למנהל, "אם אני מבליט את המגוחך, אז אני בעצם שפוי, והדרך שלי להבליט את האבסורד היא באמצעות הומור". ההבדל בין פייסבוק ובין המקלט השכונתי הוא בעובדה שאת הבדיחות שמשמיעים ברשת - כולם שומעים.

     

     

    תל-אביבים שצוחקים על עצמם בעצם מנסים לשמור על שליטה?

    ערב: "בבדיחות ברשת הללו, התל-אביביים סוף סוף מימשו את התשוקה שלהם להיות בשני מקומות, גם להחזיק בבועתיות ולשאת את נס הניתוק, וגם להרגיש קצת בחיק הקונצנזוס. ובגדול, ההומור ברשת החברתית נשאר בגבולות הקונצנזוס".

     

    ובכל זאת, במקרים כאלו של מוות ופגיעות ברכוש ובגוף. אולי כדאי לחכות קצת לפני שמתחילים לצחוק?

    ערב: "הבום ששומעים בתל אביב הוא במידה מסויימת בום של הקלה, כי המשמעות שלו הוא יירוט. זה לא באמת הומור שמגיע לנוכח הזוועות, אלא מעין אנחת רווחה. הזוועה עצמה מודרת מהשיח מהרשת, בגלל זה קל כל כך להגיב באופן מיידי" .

     

    "מעבר לזה, הומור הוא כלי שמייצר אנטי-סמכותיות וחתרנות", הוא מוסיף. "הנושא הרי נתפס כרציני, אנחנו במצב של חיים או מוות, נעשות החלטות גורליות וכל העיניים נשואות אל הסמכות. במצב כזה, ההומור היא האפשרות היחידה להביע אנטי מרות, להפגין איזשהו חופש".

     

     

    מחיר הסרקאזם

    הרקטות ששוגרו לתל אביב וגרורותיה לא באמת גרמו לנו להבין את החיים של תושבי הדרום, שעבורם אזעקת צבע אדום היא עניין שבשגרה. הם אולי הכניסו אותנו ללחץ אבל לא הפכנו את שגרת חיינו מן הייסוד. בדיחות הרשת הרבות הרחיקו את אשדוד, אשקלון, וקריית מלאכי בעוד כמה קילומטרים. יכול להיות שלסרקאזם ברשת יש מחיר? יכול להיות שהדאחקות מגבילות את היכולת שלנו לחוש ולהביע הזדהות?

      

    ד"ר ערב מאמין שעדיף להגיב בהומור מאשר לא להגיב כלל. "צריך להבין שהתגובות הומוריסטיות הללו לא מוציאות אותך מהמחנה. אנשים מתבטאים באופן אישי, מערערים על הסמכות אבל עדיין נשארים בגבולות הגזרה של השיטה, של הקונצנזוס. אני לא יודע אם יש לזה מחיר, זה פשוט ביטוי של נורמליות".

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים