שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: shutterstock

    "לא רוצים לשחק איתך!"; ללמד ילדים לשתף אחרים

    ילדים לא לומדים להסתדר בחברה מעצמם: אם לא נעניק להם את הכלים הנכונים, כל ניסיון להשתלב במשחק של אחרים עלול להסתיים באלימות פיזית ומילולית ובתחושת דחייה קשה. למדו אותם את 5 הכללים הבאים לקבלת ילד נוסף לפעילות

    כולנו יצורים חברתיים? בניגוד למה שחושבים, מעטים הילדים שנולדים עם כישורים חברתיים, ואצל רובם מדובר במיומנויות הנרכשות בתהליך שבהחלט אפשר להשפיע עליו ולהקל אותו.

      

    פיתוח כישורים חברתיים הוא עניין חשוב ביותר שאין להקל בו ראש. לא אחת אני רואה מקרים קיצוניים של ילדים אלימים, ילדים בלי חברים או כאלו המתמודדים עם חרם. בשיחה עם ההורים ניתן לראות שהסימנים נראו כבר בגן, אבל הם חשבו ש"ככה זה בנים" או ש"היא תסתדר", "זה יעבור" ואפילו "מה שלא הורג מחשל".

     

    עוד כתבות של ליאת קרן :

     

    צריך להבין שבמקרים אלו הזמן העובר ללא התייחסות לסימנים אינו תורם לילד, אלא להפך. הילד יתויג על ידי הילדים האחרים כ"בעייתי" והריחוק רק יגדל, שלא לדבר על הפגיעה בביטחונו העצמי והחברתי. הוא אמנם יתחשל ויגדל לומר משפטים כמו "אני לא צריך אף אחד", אבל האמת היא שהאדם הוא יצור חברתי מטבעו וכולנו צריכים זה את זה.

      

    אם לא מתעלמים מסימני המצוקה הראשוניים, ניתן להשתמש בהם כדי ללמוד את הקושי שאיתו מתמודדים הילדים ולתת לכך מענה בכלים פשוטים שישרתו אותם כל החיים.

      

    ברוב הפעמים, אלימות בין ילדים היא תוצאה של תסכול חברתי, שיכול להימנע בהתייחסות מוקדמת מתאימה. הנה כמה דוגמאות אופייניות לסיטואציות מוכרות בין ילדי הגן. אינטראקציות ראשוניות אלו הן בדיוק המקום הנכון לתת לילדים כלים חברתיים שישרתו אותם גם בהמשך:

     

    איך מגיבים לאלימות?

    יש המלמדים את ילדיהם שכשמרביצים להם יברחו ויבקשו עזרה ממבוגר, יש המטיפים להחזיר מכה ואחרים דוגלים בשיטת "תגיד לו שזה לא נעים לך".

     

    אני רוצה להציע כלל פשוט: "בעיקרון אסור להרביץ, אלא אם כן אתה בסכנה". אין ספק שילד שמשכו לו צעצוע בכוח כועס ומתוסכל, אך הוא אינו בסכנה. מניסיוני, גם ילדים אימפולסיבים עם תגובות אלימות הצליחו למתן אותן עם מתן ההנחיה הזו - פתאום לא כל מכה מאיימת ודורשת תגובה חריפה.

     

    ילד שנדחף על ידי ילד אחר תוך כדי ריצה לא תמיד ידע להבחין אם הדבר נעשה בכוונה או בטעות, אבל הוא בהחלט ידע שהוא לא היה בסכנה ולכן יכול היה להגיב אחרת, בדרך שאינה אלימה.

     

    באותו אופן, חשוב לא פחות ללמד את מי שדחף בטעות תוך כדי ריצה לומר מיד  "סליחה, זה לא היה בכוונה", ואף לעצור את הריצה ולהושיט יד לעזרת הנופל.

     

    אלימות בין ילדים היא תוצאה של תסכול חברתי (צילום: shutterstock ) (צילום: shutterstock )
    אלימות בין ילדים היא תוצאה של תסכול חברתי(צילום: shutterstock )

      

    איך גורמים לילדים לשתף במשחק?

    טל, אריאל ואופיר משחקים בקוביות. רועי מסתכל מהצד, ניגש ומוסיף גם הוא קובייה, אבל הילדים צועקים עליו "למה אתה שם פה קובייה? אתה לא משחק איתנו!". רועי נפגע ופוגע - בועט במבנה הקוביות והורס את מה שבנו בשקידה. הילדים מתוסכלים וכועסים: "רועי בעט לנו במגדל והרס אותו!".

     

    התגובה שלנו בדרך כלל לא תאחר לבוא, והתוצאה תהיה עונש לרועי, "כדי שילמד שלא הורסים משהו שמישהו אחר בנה". אמנם ההתנהגות שלו הייתה אגרסיבית ואנו לא רוצים שתחזור על עצמה, אבל בהרחקה שלו מהמקום הוא ילמד משהו? ואם נוסיף ונאמר "תחשוב על מה שעשית", האם הוא ידע לנתח את הסיטואציה ולהגיע לתובנה שתמנע את חזרת המקרה בעתיד?

     

    אתם כבר מבינים לבד שזה לא הגיוני. לכן, אם אנו באמת רוצים ללמד את רועי משהו, עלינו לתת לו כלים שיסייעו לו להשתלב במשחק. איך עושים זאת?

     

    ראשית, ניגשים לקבוצת הילדים ומנסים להבין מה קרה. כעת התמונה תתבהר: רועי רצה לשחק איתם, אבל הדרך שבה עשה זאת פגעה בהם ובו בסופו של דבר.

     

    תנו להם אפשרויות נוספות שיקלו את קבלת התוצאה הרצויה. הכלי הראשון והחשוב מכל הוא לבקש. "רועי, אם אתה רוצה לשחק איתם בקוביות פשוט תבקש להצטרף", אמרו לו. וגם את טל, אריאל ואופיר צריך לתדרך: "רועי רצה לשחק אתכם. במקום לצעוק עליו שהוא לא שם את הקוביה במקום הנכון, אמרו לו איפה הוא יכול לשים אותה. תסבירו לו מה אתם בונים ואיך הוא יכול להשתתף ולעזור".

     

    אני מאמינה שאם ילד רוצה לשחק לבד לא צריך לחייב אותו לצרף חבר למשחק, זו בחירה שלו. גם אם שני ילדים מרוכזים במשחק, לא הייתי מחייבת אותם לצרף ילד שלישי. בשני המקרים הייתי משאירה זאת לבחירת הילדים המשחקים ורק מבקשת מהם לתקשר זאת לילד שרצה להצטרף: "אני רוצה לשחק לבד עכשיו" (עכשיו היא מילה חשובה, המצביעה על הרצון בזמן נתון ומשאירה פתח למשחק משותף בזמן אחר).

     

    באופן דומה, גם זוג צריכים לתקשר זאת: "נועם ואני רוצים לשחק לבד עכשיו". זה הרבה פחות מעליב כששומעים שהם רוצים לשחק לבד מאשר אם דוחים אותך ואתה מסיק שלא רוצים לשחק איתך. כך קל יותר לקבל זאת ולשחק עם משהו או עם מישהו אחר.

      

    עם זאת, מעבר לשני ילדים מדובר כבר בקבוצה, וקבוצה לא יכולה להחליט שהיא משחקת לבד מבלי לשתף ילד שרוצה להצטרף. הרי מה הם יגידו? "אני רוצה לשחק רק עם דנה, אורי, טל, אופיר ומיכל עכשיו?". הרי משתמע כאן בפירוש ש"אני רוצה לשחק עם כולם חוץ ממך!".

     

    יוצא מן הכלל הוא אם הקבוצה מגדרית, "זה משחק רק לבנות", ואז בן יבין שהוא אינו יכול להצטרף למשחק מעצם היותו בן. גם כאן אין דחייה אישית. שימו לב שבידול מגדרי במשחק קורה בסביבות גיל ארבע, ולכן אם בנות שלוש משחקות ב"משפחה" היזהרו מלהסיק שזו קבוצת בנות ולשים מילים בפיהן כשאופיר רוצה להצטרף למשחק. אל תדאגו, אם זו תהיה הסיבה הן יאמרו זאת מיד, אבל בגיל שלוש רוב הסיכויים שמדובר בעניין נסיבתי ואין סיבה לא לצרף חבר - צריך רק לחשוב ביחד באיזה תפקיד יוכל להשתלב.

      

    אם כן, כדי למנוע עוגמת נפש יש ללמד את הילדים כללי שיתוף:

     

    • על ילד הרוצה להצטרף למשחק לבקש לעשות זאת.

     

    • הקבוצה תסביר לו את המשחק וכיצד הוא יכול להשתלב בו. רצוי לתת לפחות שתי אפשרויות: "אנחנו משחקים במשפחה. אתה יכול להיות האח הגדול או השכן שבא לשחק איתנו".

     

    • הילד יוכל לבחור אם הוא רוצה להצטרף בתנאים האלה, ורשאי גם להציע רעיון משלו: "אולי אני אהיה שליח הפיצה שמביא פיצה לכולם?".

     

    • הקבוצה יכולה להסכים לרעיון או שלא. אם הסכימה - המשחק מתחיל. אם לא מסכימים, הוא יכול להציע רעיון אחר או להצטרף לפי הצעת המשחק של הקבוצה.

     

    • אם הילד מצטרף, עליו להבין שהוא משתלב במשחק קיים עם הכללים שבהם הקבוצה משחקת. הוא יכול להציע שינוי, אך לא לקבוע עבורם.

     

    קבוצה לא יכולה להחליט שהיא משחקת לבד מבלי לשתף (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    קבוצה לא יכולה להחליט שהיא משחקת לבד מבלי לשתף(צילום: shutterstock)

     

    איך לעודד פתיחות לשונה?

    ללמוד לשתף ילדים אחרים במשחק זה התחלה של קבלת השונה. כל אחד מאיתנו שונה, ויש לנו אהבות ורצונות שהם בחלקם דומים ובחלקם שונים משל אחרים. חשוב שהילדים יבינו שזה לא הופך אותנו לטובים יותר או פחות - רק לשונים זה מזה.

      

    שונות, בכל גיל, נתפסת פעמים רבות כמאיימת והתגובה אליה היא ריחוק או גרוע מזה: הצקות ואלימות. לכן, כבר בגיל צעיר אפשר ומומלץ ללמד את הילדים שגם השונה הוא יצור עם רגשות ואפשר לבטל את האיום שבלא-מוכר פשוט באמצעות היכרות. למשל, ניתן לעודד לימוד על תרבויות שונות, דתות, נכויות, תחביבים, כישורים ועוד.

     

    הורים וגננות עם מודעות  לנושא מעבירים זאת פעמים רבות באמצעות סיפורים. זו התחלה מצוינת, אך אם לא נחבר אותה למציאות של הילדים הם לא בהכרח יקשרו בין הסקרנות לקרוא על ילד מסין, למשל, לעובדה שגם אצלם בגן יש ילד שהגיע השנה מסין ויש להם הזדמנות להכיר אותו מקרוב. עזרו להם בגיל צעיר לעשות את ההקשרים, כיוון שרק מתוך היכרות וקרבה יוכלו למצוא את הדומה וללמוד מהשונה.

      

    לסיכום, אם נותנים בידי הילדים כבר בראשית הדרך כלים לפתרון קשיים חברתיים, קלים ככל שיהיו, ועם ההתמודדות הראשונה שלהם במפגש עם ילדים אחרים, ניתן יהיה למנוע בעיות חברתיות חמורות הרבה יותר בהמשך. אין זה אומר שהם לא ייתקלו בקשיים, אך יהיו בידיהם כלים להתמודד עמם.

     

    הכותבת היא פסיכותרפיסטית לילדים ונוער ומטפלת משפחתית מוסמכת - ליצירת קשר לחצו כאן . לעמוד הפייסבוק שלה לחצו כאן

     


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    "אסור להרביץ, אלא אם כן אתה בסכנה"
    צילום: shutterstock
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים