שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רוצים שינוי: למה צריך הדרכת הורים לכולם - בחינם
    החברה הופכת אלימה יותר, הילדים מפונקים יותר וחינוך הפך למילה גסה. וההורים? הם כבר מזמן איבדו את הדרך. איך יוצאים מזה? אלי זוהר ניב מקווה שנבחרי הציבור שלנו ירימו את הכפפה - ויכוננו סדנאות הורים חינמיות ל-כ-ו-ל-ם

    כבר זמן רב ש"יושב" לי משהו על הלב, ועם השנים הוא הופך להיות יותר ויותר כבד ומטריד. בימים אלו של טרום בחירות אני מרגישה צורך לעצור הכל ולשתף אתכם בתחושות שלי. אתכם ואת מי שינהיג בסופו של דבר את המדינה הזו, כשיסתיים הריאליטי ה"מירוץ לכיסא".

     

    כתבות קודמות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים:

    "אבל למה את בוכה?"; 8 דרכים להתמודד עם בכי

    6 שינויים שיהפכו את ההורות שלכם לקלה יותר

    בן ה-9 רוצה לראות "האח הגדול". לאפשר לו?

    "אבל אבא אמר שכן"; מה עושים כשלא מסכימים?

     

    אני בטח לא אחדש לכם דבר אם אגיד שמשהו רע מאוד קורה פה. משנה לשנה (וזה תופס תאוצה מפחידה ממש) החברה בה אנו חיים הופכת לאלימה ביותר. אלימות בבית הספר, אלימות בבית, אלימות בתוך המשפחה - וכולנו קורבנות. אנו שומעים כדרך שגרה על ילדים החווים אלימות פיזית ורגשית, הזנחה, פגיעה מינית מהקרובים להם, בביתם שלהם. על נערות שעברו אונס קבוצתי, לא פעם במהלך חודשים רבים, וחיו עם זה לגמרי לבד, שמרו בסוד, כי לא ידעו איך ולמי אפשר לספר. על מתבגרים שעברו התעללות והשפלות איומות על בסיס יומי בבית הספר. על ילדים שלא יכלו יותר להכיל את כל זה ושמו נפשם בכפם. ועל הורים, אומללים ושבורים, שלא מצליחים להבין איך קרה כל זה מתחת לאפם ממש, והם לא ידעו דבר.

     

    וזה הולך ומסלים, הולך ומתעצם.

     

    הכל מתחיל מהבית

    במשך שנים אנו שומעים אמירות חוזרות ונשנות בנוסח "הכל מתחיל בחינוך". כולם מסבירים ש"צריך להשקיע בחינוך", וכבר היו לנו רפורמות על גבי רפורמות בבתי הספר, שלא באמת הועילו (ויש הטוענים בלהט שהן רק החריפו את הבעיה).

     

    ואני אומרת הכל מתחיל מהבית. זה קצה החוט שלנו ומשם צריך לבנות את השינוי.

     

    במסגרת עבודתי אני פוגשת בכל יום הורים שרוצים בכל מאודם להיות הורים טובים יותר. הם רוצים לעשות תיקון לחוויה שלהם כילדים, לספק את צרכיהם של היקרים להם מכל, לדבר איתם, להיות הכתובת שלהם, המענה, העוגן. אלא שבפועל קורה משהו אחר לגמרי. אין להם מושג איך עושים את זה. ואיך יהיה? מישהו לימד אותם? הדריך אותם? ליווה אותם במשעולים הפתלתלים של ההורות?

     

    הנה משהו תמוה עד הזוי. את המקצוע החשוב ביותר, המשמעותי ביותר, המורכב ביותר של חיינו - אף אחד לא לומד. מצפים מאיתנו ללמוד את זה "על הדרך", כשהפעוט שלנו כבר שם, פצפון חסר ישע שכל קיומו תלוי רק בנו. שנתמודד. 

     

    אך בשלב הזה כבר אין לנו רגע אחד בו נוכל ללכת הצידה, להפנים את גודל העניין, ללמוד קצת מה עושים, איך עושים, איך בכלל מבינים את הדבר הזה שקורה לנו. למי יש זמן וכוח? לילות ללא שינה, ים של רגשות סוערים המציפים אותנו, והיי, צריך גם להתפרנס, לא?

     

    הורים מוצאים עצמם מלהטטים בהרבה יותר מדי כדורים בו-זמנית, ללא תמיכה וליווי משמעותיים, יום-יום, 24 שעות ביממה, כשכל פעם הילדים נכנסים ל"תקופה" חדשה ומביאים איתם חומרים חדשים ומאתגרים. אז פלא שנופלים לנו כדורים בג'אגלינג הבלתי אפשרי הזה?

     

    זאטוטים מנהלים את חיי הוריהם

    אני נדהמת לגלות, בכל פעם מחדש, עד כמה קל להתבלבל, לאבד לגמרי את הדרך. אני רואה יותר ויותר מקרים בהם זאטוטים פצפוניים בני שלוש וארבע מנהלים את חייהם של הוריהם ביד רמה בהתאם לרצונות ולגחמות שלהם. ההורים ישנים איתם במיטתם (כי אחרת אין להם לילה), קונים להם (כמעט) כל מה שהם מבקשים (בניסיון להימנע מעוד ויכוח וסצנות מתישות), מתקשים לומר "לא מתאים לי" או "אני לא מרשה" (מתוך אשמה גדולה על שעות עבודה רבות) ונמצאים בתוך בלבול שמקורו בחוסר ידע - מה מותר ומה אסור, מה נכון ומה לא.

     

    לא מעט הורים שפגשתי ממש פוחדים מהילדים שלהם. הם פוחדים ממה שהם יבקשו עכשיו, מהאתגר הבא שהם יציבו בפניהם, מהאמת המרה שהם מתייצבים בפניה לעיתים קרובות מדי. הם לא יודעים מה לעשות.

     

    ובגילאים בוגרים יותר - זה הופך להיות קשה יותר. האלם ההורי מתעצם. תהום נפערת בינם ובין ילדיהם. הם לא יודעים איך להגיע אליהם, איך לדבר איתם, איך לתמוך בהם, איך לא לאבד אותם. חלקם מפתחים תפיסה הגורסת שילדיהם המתבגרים בעצם לא צריכים אותם, חלקם מחכים עד יעבור זעם. ובינתיים - ילדים מתבגרים לבד. ללא הורה נוכח ומשמעותי.

     

    גדל כאן דור של הורים שרוצים לעשות טוב יותר מהוריהם, אבל בינתיים עובדים מחוץ לבית המון שעות, מתמודדים עם יוקר מחיה גבוה, חברה תחרותית והישגית ומדדים דרקוניים להצלחה בחיים. הם רואים את ילדיהם הרבה פחות ולא תמיד שותפים ליום-יום שלהם.

     

    במקביל, הילדים היום הרבה יותר חכמים ומפותחים, שכלית וורבלית (בדוק מחקרית!), נבלעים בבועת הטכנולוגיות החדשות והמתקדמות, מה שגם מעמיק את הפער והניתוק וגורם ללא מעט הורים לתחושת נחיתות של ממש. המקום הטבעי והברור מאליו של ההורה של פעם - לא ברור בכלל היום. צריך לבנות אותו מחדש, ואת זה קשה (עד בלתי אפשרי) לעשות לבד.

     

    הורות זה עניינה של הממשלה

    היום, יותר מתמיד, הורים צרכים הכוונה. הם צריכים ללמוד הורות. לא נולדים עם הידע הזה ואינטואיציה לא תמיד מספיקה. איך הורה אמור לדעת מה ילד בן שלוש רוצה וצריך? איך הוא אמור לדעת מה עובר לו בראש ומה בדיוק עושים כשהוא מתעקש לא לחלוק בצעצועים עם חברים? מה עושים כשהוא לא מוכן להכין שעורי בית והוא ילד כזה חכם? איך אנחנו אמורים לדעת איך לדובב אותו שידבר איתנו שיספר לנו מה הוא עובר, מה הוא מרגיש? או איך בדיוק מנהלים שיחה עם ילד סביב בעיה או קושי מבלי להגיע לפיצוץ ומריבות?

     

    אבל אני אומרת הרבה יותר מזה: הורות זה עניינה של הממשלה. על זה יקום וייפול דבר. כל עוד הבסיס לא יציב, היסודות לא איתנים, המגדל שאנו רוצים לבנות כאן לא יצליח להחזיק את עצמו. ואנחנו רואים את זה כבר עכשיו.

     

    נושא ההורות צריך להיות במרכז האג'נדה לשינוי. חייב לקום כאן גוף ממלכתי, שייקח על עצמו את הנושא ויחשוב איך ניתן להגיע לכלל ההורים ולספק להם את הידע והתמיכה שהם צריכים. שהורה יקבל, כחלק מהיותו אזרח משלם מיסים, תשתית תומכת ומלמדת. שהורים לא ישבו בבתיהם ויחשבו שרק להם קשה - כי זה קשה לכולם. שלא יתביישו בעובדה שהם לא מצליחים להתמודד בכוחות עצמם, תמיד, בכל מקרה. גם את זה אני שומעת מהורים.

     

    ויש מה לעשות. רוב הסוגיות שהורים מתמודדים איתם ביום-יום פתירות, בוודאי כשמדובר בילדים צעירים שהם באמת כחומר ביד היוצר. אין סיבה לחיות בתוך קושי כל כך גדול.

     

    החזון: לתגמל הורים על למידת הורות

    בחזוני הורים יתוגמלו אחת לכמה שנים על השתתפות בקבוצת הורים. זה יהיה חלק מהברור מאליו, לא רק משהו שעושים כשמתעוררות הבעיות הנוראיות. קבוצות מניעה ותמיכה, לכל הורה באשר הוא,

    בכל חתך חברתי וסוציו-אקונומי. כי הקשיים נמצאים באמת אצל כולם.

     

    אין לי ספק שזה מה שיחולל את השינוי הגדול בחברה שלנו. אני רואה בכל יום ניסים בעבודה שלי עם הורים. איך משפחות מחזירות לעצמן את השיחה ואת השמחה, את הקשר ואת הנעימות. איך מתבגרים מתחילים לצאת מהחדר שלהם כי יש להם לְמה. איך פתאום יש שיתוף פעולה גדול יותר בין כולם ואווירה יותר נינוחה ורגועה בבית. איך ילדים רוצים, ממש רוצים, לדבר עם ההורים שלהם. הייתם מאמינים?

     

    זה לא בשמיים. זה אפשרי וזה כבר פה, אך לצערי זה עדיין לא מגיע לכולם. וזה ה-תפקיד של הנבחר/ת הבא/ה שלנו. בואו נעשה שזה יקרה, כל אחד כמיטב יכולתו, כולם למען כולנו.

     

    שלכם באהבה,

    אלי

     

    הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן 





     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכל מתחיל בבית
    צילום: shutterstock
    אלי זוהר ניב
    צילום: עדי ארד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים