"בת של רב": פרק מתוך ספרה של אביגיל גרץ

"בת של רב" הוא רומן חניכה המספור דרך עיניה של אלישבע, בת של רב קונסרבטיבי וסטודנטית לקולנוע המתמודדת עם מות סבתה. מעליה מסתובב זיכרון רחוב מביקור מסתורי של אישה אמריקנית בביתה, בשיאה של תקופה הבגרויות שלה, בעת בה התחבטה הגיבורה בזהותה היהודית-החילונית.

הביקור העשיר אך גם ערער את עולמה של אלישבע ובעיקר חשף את יסודות וסודות הבית הקונסרבטיבי האמריקני, בו גדלה והתעצבה. "בת הרב" היה אחד מהארכיטיפים מהלכי הקסם בספרות העברית. כתבו עליה שאול טשרנחובסקי, יעקב שייטנברג וכמובן דבורה בארון, הסופרת הפמיניסטית, בתו של הרב שבתאי אליעזר בארון מאוזדא שבפלך מינסק.

אביגיל גרץ. "בת של רב", מזווית אחרת(צילום: איתן הרמן)

זהו הרומן הראשון של הסופרת אביגיל גרץ, ילידת 1975, שמתמודד עם שאלות היסוד המשפחתיות-היהודיות, על רקע החברה המערבית בישראל של ימינו.

בואי הביתה

What you want and what you get are two different stories. המוטו של סבתא. זה מה שעבר לי בראש כשהטלפון של אבא עצר אותי בכיכר מילאנו, בדרך לאוניברסיטה. בדיוק כשהדילמה בין שני הרעיונות לתסריט, האחד יכול לחשוף את הזהות היהודית המלווה-חונקת אותי מבית והאחר את הצמא שיש לי לחבר, החלה לשקוט, להתבהר.

הפעם האחרונה ששמעתי אותו אומר "בואי הביתה", בטון כל־כך ברור, הייתה כשרבין נרצח. לפני ארבע שנים. ועכשיו, שוב בקול רועד, בקול בודד, בקול מאוד לא אופייני לו, הוא מבקש ממני לחזור, כי נראה לו שהסוף של סבתא באמת מתקרב. הוא לוקח אותה לבית־חולים. מסתבר שמוות זה דבר מקרב. אבל גם מרחיק. לא ייאמן, אבל זה בדיוק הפְרֵמִיס, התשתית, לאחד הרעיונות שלי. אולי לשניהם.

מזל שהשלמתי איתה שלשום. שוב התלוננה על היעדרי. על חוסר היחס. על אידה המטפלת בה. על הלב שבוגד בה. על זה שההסכם היה שאם אקבל את האוטו במהלך החודשים שאמא לא נמצאת, אוכל לבוא לביקור לעתים יותר קרובות מתל־אביב הרחוקה והמרחיקה. וכמובן, על אי־עמידתי בהסכם שהמציאה. אצל סבתא כל יום היה יום חדש שבו אפשר היה לשוב ולצער, לשוב ולאכזב אותה, והיא רק חיפשה במה תוכל למלא את הפנקס השחור שלה.

הפנקס עושה גלים. משפיע אפילו על אוקיינוסים. כל־כך הרבה פעמים היא ביקשה שאתעד את זיכרונותיה, את סיפוריה, את תובנותיה האירוניות. ביקשה שאצלם אותה. היא חושבת שכל סטודנט לקולנוע הופך מיד לפֶליני. אני לא מוכנה לקבל את זה שפספסתי את המועד ואני מסובבת את האוטו לכיוון דרום. הביתה. כאילו שבסיבוב הקטן הזה יש לי יכולת לעצור את הזמן, להשפיע עליו.

"בואי הביתה". צמד מילים שכל אחת, כל אחד, רוצה לשמוע. בהתחלה מהפה של ההורים, אחר־כך מפיו של מישהו אהוב. המישהו הזה שלי כל־כך מבושש לבוא שזה פשוט מתסכל. והפה שלהם אף פעם לא הפיק את המרגליות שרציתי. סבתא, שתמיד רצתה שאבוא, שעוד מילדות, בביקוריה השנתיים, הייתה יושבת בכורסתה הזהובה, מפנה לי מקום ופותחת לי את ליבה, הסבתא הזאת הולכת למות, לסגור את שערי הבית. ואני, אנה אני באה? מהצער של מי אני בורחת?

את מי אני לא רוצה לצער? אני בכלל לא הבת הבכורה במשפחה, שאמורה להרגיש את האחריות שבפסוק הזה. אולי אני מנסה להיות הבכורה המושלמת? המדרש אומר שראובן, שהיה הבכור, ידע שאביו מצפה ממנו לטרוח, לחפש אחרי אחיו הקטון, יוסף, מסוף העולם ועד סופו. אם היה בבור, לפחות היה מביא אותו מת והיה משיב לאביו בפה שלם: "הנה הוא מת, חיה רעה אכלתהו". אך מכיוון שהתוכנית שונתה, ראובן היה מוטרד אנה ילך. האם מרוחות העולם עליו לבקש אותו?

תמיד חשבתי שכוח אינסופי טמון בסבתא שלי, שהפכה בניגוד לרצונה לאישה זקנה. אישה שתמיד השוותה את עצמה ליוסף המקראי. לדעתה, הוא סבל כל חייו רק כדי להיטיב עם משפחתו. תמיד הייתה אומרת שצריך להקים דת שהדיבר הראשון והיחיד שלה צריך להיות "כבד את אביך ואת אמך". מה מנע ממני לתעד אותה? אולי הביטחון שהיא תשרוד לנצח נצחים? אולי הפחד שאגלה עוד מחולשותיה? תמיד היא מצליחה לתפוס מקום כשאמא איננה. כמו אז.

אם היו לי כוחות, אולי הייתי כותבת את התסריט שיכניס אותי למגמה על "אז". מה שבטוח זה שאני לא צריכה אפשרות שלישית. תמיד נדמה לנו שאנחנו מתלבטים רק בין שני דברים, ואנחנו לא מודעים לכך שקיימת אפשרות שלישית. האפשרות להתלבט, לא להחליט. כמעט תמיד אני בוחרת בה, באפשרות של ההתלבטות, מבלי לראות שאני נתקעת בה. כמו שאמא שלי נתקעה בשירותים של הספרייה באוניברסיטה, כשהייתה בחודש התשיעי להריונה, כשהיא נושאת אותי.

בשלב מסוים לא היה לה כוח לצעוק ולדחוף את הדלת והיא פשוט התיישבה והתחילה לקרוא בספרים שהיו איתה. למזלה ולמזלי, בסוף עבר שם השרת של האוניברסיטה ופרץ את המנעול שנשבר. ובכל זאת תמיד כעסתי עליה על התקיעות ההיא, על חוסר המאמץ ההוא, שהתבטא גם כשכבר יצאתי לאוויר העולם. כעסתי עד שהתגלה לי מה שהתגלה. אז.

אני עוצרת לקנות קפה וביסלי גריל לדרך ומתקשרת לאחותי האהובה, שצריכה ללדת בקרוב. הפעם בת. היא והאחיין האהוב עלי, היחיד בינתיים, אביתר, כבר בדרך לדרום. כנראה שזה באמת הסוף של סבתא.

כמה שהדברים השתנו מאז. ראיתי עולם, והפכתי בעצמי לדודה אוהבת. הבנתי שאפשר להחליף חברי ילדות בחברים שאוהבים אותך מתוך בחירה ובלי "לא נָעימים" מיתולוגיים. לצערי, ראיתי גם כמה אהבה זה דבר לא מובן ולא נגיש לי. וקצת הצלחתי להבין מה זה מוות. כן, אני אלך על התסריט שכבר התחלתי לכתוב. על דייט ראשון ומיוחל שלא מתממש בגלל שיחת טלפון עם בשורת מוות, שהגיעה מבנימין במוצ"ש. הפעם בנימין יהיה בתפקיד החבר הטוב באמת. אני לא יודעת איך אצליח להעביר בפעולות את כל התסבוכת הנפשית שהייתה לי. שעדיין יש לי?

אני שמחה לרדת לאיילון דרום. מרחבי הנסיעה ייתנו לי זמן, אבל בדיוק כשאני חושבת על הטכניקה האהובה עלי של וודי אלן, להשתמש ב-voice over של הגיבורה, אני מבחינה שבמֶחלף עומדת אישה זרה לנוף. הנה עוד דבר שהשתנה מימי התיכון והצבא שלי, אני כבר לא לוקחת טרמפים. למרות זאת, באינסטינקט של מי שגדל ביישוב קטן שקשה לצאת ממנו, אני מאיטה. אולי אני בכל זאת מחפשת עוד סיפור. ופתאום, משהו במבט שלה מבהיל אותי ואני ממלמלת סליחה, סליחה, וממשיכה לנסוע מהר, מפוחדת, מנסה לא לתת למצפון לייסר אותי. המבט שלה מבריח את המחשבות על התסריט ובעל־כורחי ה"אז" מצטרף אלי לנסיעה.

ה"אז", שקצת כמו קללה, אני זוכרת לפרטי פרטים. כשיום אחד בשעות אחר־הצהריים,

כמה ימים לפני חג השבועות, נשמעה בביתנו דפיקה רועמת בדלת. היא מוכרחה הייתה להיות כזו, כי אבא בדיוק הכין פופקורן במכונה האהובה שלו ואני, בהוֹל, בהיתי בציפורני הרגליים שלי ותהיתי איך גזרו אותם בימי התנ"ך. אבא כיבה את המכונה המרעישה והסתכל עלי מתחתית המדרגות בפרצוף שואל, האם אני מחכה למישהו? סימנתי עם הראש שאין לי מושג. מי כמוהו ידע, לי צפצפו בחוץ, גם בערבי שישי, אף שביקשו ממני אלפי פעמים לדאוג שזה לא יקרה שוב. ושוב. ושוב.

הימים היו ימי ספירת העומר, אבל אני ספרתי את הבחינות שעוד נותרו לי עד שיכתירו אותי כבוגרת, ולא רק לגילי, וישחררו אותי לנפשי. בטבלת ייאוש מפוארת מיקמתי את הבחינות, וגם את תאריך ההחלטה הגדולה - לדחות את הצבא ולריב עם אמא ואבא או לכפוף ראש ולהתגייס. בראשון ביוני, היה צריך לחתום סופית על מסמך ההצטרפות לגרעין שיעכב לי את ה"חיים", כלומר את השירות הצבאי, בשנה.

אני זוכרת שלא היה בכוחה של הסקרנות להוריד אותי את שבע־עשרה המדרגות המחזיקות את ביתנו, אבל כן טרחתי לעמוד ולתצפת מלמעלה, מי בא בשעת ערביים זו. בטח קיוויתי, שכמו בסיפור של רפונזל הכלואה במגדל, יגיע ערן שונסקי לחלץ אותי מההגדרה הנוראית שלי: בת רב מגושמת, שסיכוייה להיוותר בתולה, לפחות עד גיל שלושים, הולכים ומתגשמים מדי יום.

"בת של רב", מאת אביגיל גרץ. הוצאת "אבן חושן". 320 עמ'.