שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "קזבלן" על הבמה: מלודרמה פשטנית ולוחצת
    התאורה מבלטה את הפגמים, הכוריאוגרפיה מיושנת וצעקנית והכוכב הראשי עמוס תמם חסר את היכולות הווקאליות הנדרשות: החידוש של "קזבלן" מציע הרבה נוסטלגיה, ומעט מכל השאר

    נוסטלגיה היא מילה מסוכנת עבור מבקר תיאטרון. מסוכנת בעיקר כיוון שהזיכרון חמקמק ויש בו מן המתעתע. בפריטה על מיתרי הנוסטלגיה טמונים מכשולים וסכנות שרובצים גם לפתחו של התיאטרון עצמו. העלאה מחודשת של הצגה שנצרבה בזיכרון הקולקטיבי, תחסה לנצח בצל המקור וכאילו בזה לא די, לא מן הנמנע שחזרה אל העבר בשם הנוסטלגיה, תצטייר כמניפולציה רגשית זולה.

     

    עמוס תמם ב"קזבלן". השירה - עקב אכילס (צילום: ז'רר אלון) (צילום: ז'רר אלון)
    עמוס תמם ב"קזבלן". השירה - עקב אכילס(צילום: ז'רר אלון)
     

     

    בכל הנוגע למחזמר החדש של תיאטרון הקאמרי, "קזבלן", השימוש בנוסטלגיה הוא רק חלק קטנטן משלל הבעיות בהפקה. הגיע הזמן לומר בקול את הברור מאליו: מחזמר, כשמו כן הוא - שילוב קוהרנטי והומוגני בין מחזה דרמטי לזמר. כדי להפיק מחזמר כדאי, רצוי, הכרחי שיהיו לך ביד שחקנים שיודעים לשיר, לא כמעט ולא בערך.

     

    בישראל, בואו נודה, אין באמת מסורת של מחזות זמר. הפקות של מחזות זמר, גדולות ומושקעות ככל שיהיו, עושות ברוב המקרים הנחה במקור על איכויות שוות ברמתן בין שלושת המרכיבים הבסיסיים של הז'אנר. עם זאת, מי שמגיע לבמת התיאטרון המרכזית כמשתתף בהפקות מוזיקליות, שהן מטיבן מורכבות, ראוי שיהיה שם בזכות ולא בחסד.

     

    כשקהל (במקרה זה המבקרת) עסוק בלהחזיק אצבעות שהעומדים על הבמה יצליחו לטפס במעלה האוקטבות, יש בעיה. זה פחות נורא כשמדובר ב-Chorus, זה בהחלט בעייתי כשמדובר בתפקידים מובילים שנדרשים גם לשיר.

     

    במחזה שעוסק באפליה עדתית, גזענות, דחיקה לשוליים של חלקים נרחבים בחברה, שווים ושווים יותר וגם אהבה שמתממשת כנגד כל הסיכויים, הפוטנציאל הדרמטי גדול אבל לאורך מרבית מההצגה, הדרמה מפנה מקום למלודרמה פשטנית ולוחצת. הסצנות, ברובן פרונטליות, הן יותר העמדה מאשר בימוי.

     

    הזבלן גנב את ההצגה (צילום: ז'רר אלון) (צילום: ז'רר אלון)
    הזבלן גנב את ההצגה(צילום: ז'רר אלון)
     

     

    עמוס תמם בתפקיד קזבלן מרשים מאוד בהיבט הדרמטי. תמם לא מוותר לעצמו לרגע על הבמה, הוא מסתער ונלחם על התפקיד ממש כשם שקזבלן נלחם על מקומו בחברה אשכנזית מתנשאת ומתבדלת. יש משהו שובה לב בצניעות שלו, תכונה נדירה אצל שחקנים ראשיים בהפקות בסדר גודל שכזה. יש משהו מעורר כבוד ברצינות שבה לקח על עצמו את המטלה כשהוא נחוש לצלוח אותה. יכולותיו הווקאליות, עם זאת, הן עקב אכילס.

     

    בשלב כזה או אחר ימצא את עצמו כל מי שיושב באולם מזמזם בהנאה את אחד מלהיטי המחזמר. קל להתרפק על השירים האהובים שהלחין דובי זלצר למילותיהם של דן אלמגור, עמוס אטינגר וחיים חפר, אבל אם המחזמר הזה מציף איזשהו געגוע, הוא טמון דווקא במקום ההתרחשות: השכונה שנעלמה מהנוף, הקהילה שהיתה ואיננה עוד, הערבות ההדדית, החום, התמימות.

     

    בביקורת שפורסמה בעיתון ידיעות אחרונות ב-1954 נכתב: "הבמאי ש. בונים השתדל לשוות להצגה מידה מקסימלית של אותנטיות. השחקנים דברו עברית מרוקנית אותנטית עד כדי כך, שלפעמים אפילו קשה היה להבין הרבה מדבריהם מרוב צעקנות". במידה רבה מה שהיה אז, הוא שמתקיים גם עתה.

     

    מחווה לג'רום רובינס או חיקוי חיוור? (צילום: ז'רר אלון) (צילום: ז'רר אלון)
    מחווה לג'רום רובינס או חיקוי חיוור?(צילום: ז'רר אלון)
     

     

    המילה "אותנטי" במובנה המקורי, משמע - אמין, אמיתי, מקורי, לא מזויף. עם זאת, פעמים רבות "אותנטי", כמו "אקזוטי", הוא שם תואר שניתן מתוך גישה פטרונית. להשתדל לשוות להצגה מידה מקסימלית של אותנטיות, משמע - לזייף, וזיופים יש בהפקה הזו בשפע.

     

    קזבלן או הזבלן?

    בתוך כל ההמולה הרוחשת על הבמה - שבאה לידי ביטוי גם בכוריאוגרפיה מיושנת וצעקנית - יש עוגן מרכזי אחד להיאחז בו. איציק כהן, בתפקיד הזבלן, גונב את ההצגה, ולא בפעם הראשונה. כהן, גנב פוקוס מורשע, הוא הדבר האמיתי שמקיים את הפרדוקס הקסום והבלתי פתור של עולם התיאטרון - שחקן שאינו מעמיד פנים. כהן הוא הציר שבזכותו נפתחת דלת הכניסה להצגה. הוא הלב הפועם. הוא הגעגוע.

     

    הוראות הפעלה של מחלקת המוסר  (צילום: ז'רר אלון) (צילום: ז'רר אלון)
    הוראות הפעלה של מחלקת המוסר (צילום: ז'רר אלון)

     

    עיצוב הבמה של רוני תורן פונקציונלי. בניינים יפואיים ישנים, מרפסות מפורזלות, מדרגות לולייניות, חבלי כביסה, סירים ישנים. בשכונה כמו בשכונה, הכל בחוץ. תורן, אמן תפאורות רב שכבתיות שמתגלות לפניך כמו סוד שמחכה לפענוח, בחר הפעם ובאופן חריג בַּגלוּי וויתר על הנסתר מהעין. התאורה שעיצב עמיר ברנר, כמו מרבית הסצנות בהפקה, פרונטאלית, סטטית, נטולת מעוף או דמיון. התאורה, שאמורה להבליט סצנות, לחדד סיטואציות ולתת עומק לבמה, עושה בדיוק את ההיפך - היא מבליטה את הפגמים ומצניעה את המעלות.

     

    עודד ליאופולד, בתפקיד מפקדו לשעבר של קזבלן, נשמע כמו נהלי הפעלה של מחלקת המוסר ונראה שהוא מתייסר כמו שרק שחקן שכלוא בתוך דמות-פלקטית יכול להיראות. חבורת הרחוב שמנהיג קזבלן נראית ומתנועעת רוב הזמן כמו חיקוי עולץ ומתאמץ מדי של כנופיית הג'טס מתוך "סיפור הפרברים". אם הכוונה היתה לקרוץ לכוריאוגרפיה הנפלאה של ג'רום רובינס, עדיף היה, לטובת כל הצדדים הנוגעים בדבר, לוותר ולנסות למצוא להפקה שפה תנועתית משל עצמה.

     

    תודה לאל על חסדיו גם אם אלו באים במשורה: תודה למיי פיינגולד שהפכה את "רוזה רוזה" לשיר עם ביצים והצילה את המחזמר מנמנום מפוהק. תודה לשרונה אלימלך על הקול הנפלא שפורץ מתוך קריקטורה צעקנית ומגוחכת של אישה מזרחית. תודה לשלמה וישינסקי ואוהד שחר, שני שחקנים נפלאים שנלחמים על כבודה של הדרמה במחזה.

     

    וישינסקי בתפקיד אביה של רחלה, אהובתו האשכנזיה של קזבלן, ושחר בתפקיד הסנדלר הרומני שמאוהב ברחלה, הם ליהוק מושלם. שתי הדמויות - נעבעכים, חשדנים וגזענים - מאפשרות לשניהם להתפרע, במובן הטוב של המילה. תודה גם לתמר שם-אור שמשחקת את דמותה של רחלה, אהובתו של קזבלן שמביאה איתה רוח רעננה של נעורים וקול עדין וחם.

     

    הסוגיות בהן עוסק המחזה נצחיות ובסופו של יום אנחנו נעים ומונעים מגאווה ומדעות קדומות. גם היום הגזענות קיימת וכך גם שנאת האחר, מצוקות הפרנסה, קשיי הקיום והפגנות מחאה שמבקשות לזקוף את ראשן של השכבות החלשות. הכל שם ובכל זאת, עדיף היה להתאפק ולא ללחוץ עד הסוף על כפתור הרלוונטיות. הניסיון לשוות לסיפור שמתרחש ביפו של שנות החמישים עכשוויות מעודכנת מיותר. עדיף היה להשאיר לנו, הקהל, מקום לדמיין.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ירון ברנר
    "קזבלן". לחיצה מיותרת על כפתור הרלוונטיות
    צילום: ירון ברנר
    הטבות למנויים
    מומלצים