שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    עברנו את עמוד ענן, ועכשיו לאן?
    עבורי, האנשים שגרים בעזה, במרחק של חמישה קילומטרים מביתי, הם שכנים. הגנה וביטחון לא יושגו בעוד מבצע צבאי

    החיים בדרום, סמוך מאוד לרצועת עזה, לימדו אותי מספר דברים. בין היתר, הם לימדו אותי את ההבדל שבין תיאוריה לבין התנסות ממשית, בין הידיעה שיש אנשים החיים תחת איום של טילים לבין לגדל שני ילדים קטנים במציאות שכזו.

     

    כבר יותר מעשור שחיי מתנהלים בין "סבב" ל"סבב". שוב ושוב אני חווה את ההתרגלות המיידית והטבעית למצב הרגיעה ואת התדהמה הגמורה עם תחילתו של "סבב" נוסף, ולאחר מכן את הציפייה מורטת העצבים לנקודה השברירית שבה כל אחד מהצדדים ירגיש שידו על העליונה ויכול להסכים לרגיעה נוספת. החיים כאן לימדו אותי שבכל פעם שאני שומעת טרטור של מסוקים או מטוסי קרב מפלחים את השמיים, אני צריכה לצפות להתגברות האלימות ועימה הפחד והחרדה, במקום לחוות תחושת הגנה וביטחון. כי אלימות באמת גוררת אלימות, וכבר היינו באינספור פעולות "מוצלחות" ש"פתרו את הבעיה".

     

    עוד בערוץ הדעות של ynet:

    24 שעות במיון / סטאז'רית לרפואה

    מספחים לבנט, היפסטרים לבל"ד / דור גליק

     

    אין עם מי לדבר בצד השני? החגיגות בעזה לאחר סיום המבצע (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    אין עם מי לדבר בצד השני? החגיגות בעזה לאחר סיום המבצע(צילום: רויטרס)

     

    המסרון ש"זה ירי כוחותינו" לא מרגיע (צילום: Gettyimages) (צילום: Gettyimages)
    המסרון ש"זה ירי כוחותינו" לא מרגיע(צילום: Gettyimages)

     

    אומרים ש"אין עם מי לדבר" ושחמאס הוא "ארגון טרור". אולם אני עוקבת אחר כל אמירה של ממשלת ישראל מכאן וחמאס משם כבר שנים. זה עניין קיומי. איומים במתקפות ובמבצעים "כואבים" כמו גם קריאות לרגיעה. בשנה האחרונה התרבו אמירות מתונות ואף פייסניות של חמאס, כולל הראיון פורץ הדרך של חאלד משעל ל-CNN בחודש שעבר. הן נענות בהתעלמות מוחלטת במקרה הטוב או בתגובה אלימה במקרה הפחות טוב. גם מומחים לפוליטיקה הפלסטינית ולחמאס, דוגמת פרופ' שאול משעל, מתארים שינוי בעמדת הארגון. ישראל, לא רק שאינה מחפשת דרכים להידבר, אלא מחסלת באופן עקבי את הסיכוי לכך ומחסלת פיזית את האנשים שניתן היה להידבר עימם. אחמד ג'עברי, שההתנקשות בחייו הביאה ל"סבב" האחרון, עמד באותו יום ממש לחתום על הסכם הפסקת אש ארוכת טווח.

    פחד באשקלון  (צילום: AP) (צילום: AP)
    פחד באשקלון (צילום: AP)

    ובעזה (צילום: AP) (צילום: AP)
    ובעזה(צילום: AP)

     

    אטימות רגשית, קהות מוסרית

    אולם מעל הכול, החיים כאן לימדו אותי את המשמעות של אטימות רגשית וקהות מוסרית. מיליון ושבע מאות אלף אנשים, שבמשך עשרות שנים התפרנסו מעבודות בתחום הקו הירוק, נתונים כבר 12 שנים בסגר שהתחלף במצור. מצוקה, עוני, אבטלה, תלות בסיוע, היעדר שירותי בריאות מינימליים, הפסקות חשמל ממושכות, מים מזוהמים, והתקפות צבאיות ללא ממ"ד או מקלט. עוד לפני "עופרת יצוקה" שיעור הילדים הסובלים מהפרעות פוסט טראומטיות היה מהגבוהים בעולם. מדינת ישראל, באמצעות מנגנון ביורוקרטי מסועף, מעניקה או לא מעניקה אישורי יציאה וכניסה, מכינה רשימות של מוצרים שמותר ואסור להכניס לרצועה, ומחשבת את מינימום הקלוריות הנחוצות לתושב בעזה (!!).

     

    "הם הרוויחו את זה ביושר", השיבה לי חברת מושב בתגובה לפנייתי לאיסוף בגדים ושמיכות לילדי עזה בעקבות "עופרת יצוקה". "אבל הילדים?", הקשיתי, "גם הילדים", השיבה מבלי להתבלבל. "להגיד לך את האמת? הילדים שלהם לא מעניינים אותי, רק הילדים שלנו", אמרה לי מכרה אחרת. 318 ילדים נהרגו בשלושה שבועות של "עופרת יצוקה" ואלפים נפצעו. אנשים רבים הגיעו מכל רחבי הארץ כדי לצפות מהגבעות המשקיפות על הרצועה בהפצצות של צה"ל. בסרטם של אבנר פיינגלרנט ומכבית אברמזון, "מטאדור המלחמה", ניתן לראותם מצוידים במשקפת, מוחאים כפיים, קוראים קריאות הידד וצוחקים למראה פטריות העשן ולמשמע קולות הנפץ, ובין לבין שותים קפה ומפצחים גרעינים.

     

    עבורי, האנשים שגרים שם, מעבר לגדר, במרחק של חמישה קילומטרים מביתי, הם שכנים. ברפיח מתגורר עובד לשעבר של בעלי, וכן הקבלן שבנה את ביתי וכל צוות עובדיו. בעזה מתגורר ילד חולה לב המטופל בתל השומר ואני מסיעה לעיתים אותו ואת אביו המסור, שאינו עוזב אותו ולו לרגע קט. כאשר נשמע קול נפץ עז ולאחריו מתקבל המסרון "המרגיע" כי זהו "ירי של כוחותינו", אותי הוא אינו מרגיע. לפני חמש שנים הצטרפתי לקבוצת "קול אחר" של תושבים מהאזור, המקיימת קשר רצוף עם אנשים מעזה. היום אנחנו מקיימים אירוע שבו נקרא לעצור את הסבב הבא ולהתחיל סוף סוף לדבר. אמנם כרגע אנחנו נהנים מרגיעה, אולם מודעים היטב לקלות בה רוחות מלחמה חדשה מתחילות לנשב מן האופק, וחיינו יכולים להפוך באיבחה אחת לסיוט.

     

    ד"ר נעמי בן בסט היא פסיכולוגית וחברה בקבוצת "קול אחר" משדרות ויישובי עוטף עזה, הקוראת לפתרון לא אלים של הסכסוך

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חיילים בגבול עזה. מתי יגיע הסבב הבא?
    צילום: EPA
    צילום: ארנון ליפשיץ
    נעמי בן-בסט
    צילום: ארנון ליפשיץ
    מומלצים