שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    העצב שלו: אופרת הסבון של מוטי ביטון
    מוטי ביטון, שחי ביישוב נידח במשפחה קשת יום, מתאר את חייו במחברות צפופות כמעין טלנובלה מתמשכת. בספרו הראשון מצליח קובי עובדיה להשתמש בסטריאוטיפ הסוגה הטלוויזיונית ולהשאיר את הקוראים במתח, תוך נגיעה בעומקי הנפש

    אופרת סבון היא סוגה טלוויזיונית פופולרית בכל העולם. היא מציגה לכאורה העצמה נשית, שכן דמויות הנשים המופיעות בה עשויות להימצא בתפקידי מפתח בחברה ובמשפחה שסביבה נסוב סיפור המסגרת. אולם למעשה אופרות הסבון נשענות במידה רבה על סטריאוטיפים, ואף משמרות אותם. כך גם בספר הביכורים של קובי עובדיה, "העונה האחרונה של מוטי ביטון", מתקיים מהלך מעניין למדי בין ייצוג סטריאוטיפי להצגת המורכבות העומדת מאחוריו - כאשר הפורמט הטלוויזיוני משמש הן כנרטיב הספרותי, והן כתמה מרכזית ברומן.

     

     

    מוטי ביטון מתגורר בירוחם. הוא נמצא בפתחה של כיתה ח', ותכנן להגיע לבית הספר רזה יותר, חתיך, גבר של ממש, כבר לא ילד. אולם דבר לא קורה כפי שהוא מצפה. כבר שנתיים שאמו שרויה בדיכאון עמוק, לאחר שפוטרה ממקום עבודתה כמנקה בחברת הטקסטיל שבבעלותה של סימה לוינסקי, אלילתו של מוטי. אביו "אינו בתמונה" בחצי השנה האחרונה, אחותו הבכורה אתי נתונה גם היא בדיכאון ולא קמה מהספה, ואילו איילת החיילת דואגת לפרנס ולטפל במשפחה.

     

    "העונה האחרונה של מוטי ביטון" (עטיפת ספרו של קובי עובדיה) (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "העונה האחרונה של מוטי ביטון" (עטיפת ספרו של קובי עובדיה)
     

     

    שגרת יום-יום עגומה, מדכדכת ורוויה בצללים מפחידים, בחרדות ובמעשים אסורים - זוהי המציאות בה חי מוטי, מציאות שהוא מבקש לברוח ממנה ובמידה מסוימת להציל עצמו ממנה, באמצעות כתיבת חייו כמעין אופרת סבון, ה"שושלת" של חייו.

     

    העונה החמה על המסך

    מוטי הוא המספר של הרומן. הוא כותב במחברותיו את ההתרחשויות האמיתיות והמומצאות הקורות לו, לסובבים אותו ולדמויות נוספות המקיפות אותו במציאות ובפנטזיה גם יחד. הוא למעשה משדר את חייו לקהל צופים נאמן, אשר בדומה לצופים של אופרות הסבון - מכור לתוכנית. קולם הבדיוני של הצופים משתבר כל העת, שכן מוטי מאפיין את הסיטואציות תוך התייחסות מתמדת לקהל ולעובדה שהוא משדר את התוכנית. בהתאמה, הרומן כתוב כעונות טלוויזיוניות, המתארות את ההווה והעבר בצורה מקורית, מעניינת ובמידה רבה גם ממכרת.

     

    אחת מנקודות החוזקה של הרומן היא קולו המשכנע של הילד המספר, מוטי ביטון. כיוון שהוא אינו רק המספר הספרותי אלא היוצר, הבמאי, התסריטאי, המפיק והמשדר של אופרת הסבון שלו - קולו דומיננטי, ובאותה העת אניגמטי במידה הראויה, חשוף ושברירי, ובעיקר - נוגע ללב ואמין מאוד. לצד ההתמודדות הקשה והסיזיפית עם הדיכאונות של אחותו הבכורה ואמו, הנגיעות האסורות של אמו בו במקלחת, המפגשים עם עזרא - בעל הקיוסק הפדופיל, שהוא גם איש סודו -אנו מתוודעים לקשיים שחווה הנער הרגיש והאמיץ הזה כלפי ההתבגרות שבפתח.

     

    התבגרות זו מביאה איתה ביקורת עצמית נוקבת, הבנת פערים חברתיים, אידיאליזציה של בעלי כוח ויפי מראה, הדחקה והסתרה, וגם פחד. הרבה מאוד פחד. עובדיה מצליח לשרטט דיוקן אנושי וכאוב של תחילת המעבר מילדות לגבריות, ומעורר הזדהות רבה עם דמותו של מוטי.

     

    גמר "האח הגדול". לתת לקוראים רק את מה שמעניין (צילום: ערוץ 2) (צילום: ערוץ 2) (צילום: ערוץ 2)
    גמר "האח הגדול". לתת לקוראים רק את מה שמעניין (צילום: ערוץ 2)

     

    אבל מוטי אינו חושף הכול. הוא ממציא עלילות בדיוניות כמעין בריחה מהמציאות העגומה, והוא נתון כל כולו לתוכנית. אך המציאות אינה מאפשרת לו בריחה אבסולוטית, ולכן, במצבים קשים, הוא פשוט מפנה את הצופים לנרטיב המומצא: "כשפתאום צונח לי כזה לילה כמו שהיה לי עכשיו בבית, אין סיכוי בכלל שאני נותן לצופים לראות את זה, זה גרוע, זה משעמם, זה מכוער, אני לא נותן להם לשתף פעולה עם זה, בכל פעם שנהיה דמעות אצלי בבית, אני מעביר את הצופים אל סימה, שהם ייהנו, העצב שלנו, זה לא בעיה שלהם".

     

    הטקסט שמניח מולנו עובדיה הוא קילוח מילולי ממש, המופרד בפסיקים בלבד והולם את האינטנסיביות והיעדר האחיזה של מוטי בחייו. ואכן, בדומה לאופרות הסבון, הנשענות על מלודרמטיות, ושבהן הדמויות מאבדות את האחיזה שוב ושוב, ולכן קורים להן דברים "גדולים מהחיים", כך גם ברומן של עובדיה ההתרחשויות המומצאות והממשיות טורפות זו את זו, ואינן מספקות מנוחה לרגע. המוח של מוטי עובד כל הזמן, הוא כותב ללא הרף ומדמיין לעצמו מציאות זוהרת, שזוהרה נובע מכך שהיא מתפקדת כמעין אלטרנטיבה לצללים העגומים המרחפים בדירה הקטנה בירוחם.

     

    "תראה אותך, תראה מה קורה לך בבית, ואתה ממשיך לספר לי סדרה כאילו כלום לא קרה, וקרה, אני יודע שקרה, אז למה אני צריך להמשיך לראות דברים שמסתירים לי את מה שקרה, לא רוצה יותר, רוצה לראות מה קרה באמת, כל הצופים רוצים". את הקטע היפה הזה שם עובדיה בפיו של עזרא - דמות שמעוררת אמביוולנטיות שקשה להסדירה. ואכן, למוטי אין ברירה אלא "לשדר" את מה שקרה באמת: את ההידרדרות, האמת שמוסתרת כל העת על ידי מצג שווא של מוטי כלפי הסביבה, הן בהתנהגותו בבית הספר, והן מעצם ניסיונות האחיזה הנואשים בפנטזיה הטלוויזיונית.

     

    בסוף המדבר

    הדמויות המקיפות אותו: שתי אחיותיו ואמו, נחשפות עוד ועוד ככל שהעלילה מתקדמת, ועובדיה מתאר בחוכמה, כתסריטאי מיומן, את הרבדים באישיותן ואת סיפורן הפרטי. כמו באופרות הסבון הטלוויזיוניות, פרטים קטנים אך מהותיים נחשפים במפתיע, ומערערים את היסודות.

     

    במידה רבה נשען עובדיה על ייצוג סטריאוטיפי של משפחה מזרחית, המתגוררת ביישוב נידח שבינו לבאר שבע יש רק מדבר, ו"פשוט שום דבר". תחושת החידלון וחוסר המוצא מובלטת היטב, ומוטי בעצמו מנכיח כל העת את המוצא העדתי, כאשר הוא מבדיל באופן בוטה בינו ובין משפחתו לבין האשכנזים, ואפילו "הדיבור האשכנזי" של אחותו איילת, שלטענו, לא משנה עד כמה תנסה, תמיד תישאר תמיד פרחה שמנה מירוחם. בדומה לאופרות הסבון, השומרות על ייצוג סטריאוטיפי של נשים כנועות או נשים הרסניות וכוחניות, עובדיה משתמש בהבניה החברתית כדי להראות עד כמה הייצוג מקועקע במוחו של הילד, אשר מבלי שיהיה מודע לכך, חושף את העליבות ואכזריות החיים ללא הבדל עדתי.

     

    אמת, סימה לוינסקי האשכנזייה היא דמות מופת עבורו, אך הוא מעניש אותה באופרת הסבון שלו,

    והדחייה שלו מאשכנזיות נתונה כל העת בכמיהה נסתרת להשתייך, להתקבל בחברה. עובדיה אינו מסתפק בהנחת הסטריאוטיפ המזרחי או הצגת ביקורת על דחיקת המזרחים לשולי החברה, אלא משתמש במהלכים נטורליסטיים משהו כדי להצביע על מורכבות היומיום הקשה ולהעצים את תחושת הזרות שחש מוטי על סף התבגרותו.

     

    "העונה האחרונה של מוטי ביטון" הוא רומן חכם ומשכנע, התופס את הקוראים ולא מאפשר להם להשתחרר לרגע מהעלילה המוקרנת לפניו על גבי הדפים. תוך שהוא נשען על הסוגה הטלוויזיונית וממיר אותה לטקסט הכתוב, מבצע עובדיה מהלכים ספרותיים מעניינים ואמיצים. הוא מציג סיפור כן, חזק ולעתים אף מטריד, ועושה זאת בהבנה עמוקה.

     

    "העונה האחרונה של מוטי ביטון", מאת קובי עובדיה. הוצאת "כתר" ו"קסת". 287 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ינאי יחיאל
    קובי עובדיה. חיים זוהרים כחלופה למציאות עגומה
    צילום: ינאי יחיאל
    7 לילות
    מומלצים