שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: דנה קופל
    "סימנת את בתי מהרגע הראשון"; מכתב למלכת הכיתה
    "אני אמא של דניאלה הממושקפת שלומדת איתך בכיתה ז'3. דניאלה שיושבת עכשיו בחדר שלה ובוכה כי אסרת על הבנות בכיתה להגיע למסיבת הפיג'מות שהיא מארגנת כבר חודשיים". הפסיכולוג גיל ונטורה מספק הצצה נדירה על המתרחש בחיי משפחה שבתם סובלת מחרם
    קרן שלום,

    דבר אחד אני רוצה להבטיח לך - כשהמכתב הזה יגיע לסופו, אני אקפל אותו לשניים ואניח אותו במגירה. אני לא אשלח אותו אליך. לא התכוונתי לשלוח אותו אליך. לא התכוונתי גם להפיץ אותו בעילום שם ברשתות ה"חברתיות" (אגב קרן, כשהייתי בגילך ולמדתי ביולוגיה, מעולם לא חשבתי שלמילה "ויראלי" תהיה משמעות כל כך נחשקת).

     

    סליחה, לא הצגתי את עצמי. גם לי קוראים קרן, ואני אמא של דניאלה. דניאלה הממושקפת. דניאלה שלומדת איתך בכיתה ז'3. דניאלה שיושבת עכשיו בחדר שלה ובוכה, בוכה, בוכה.

     

    כתבות נוספות של גיל ונטורה בערוץ הורים:

    כשאבא מתפקד כמו רובוט: על הדיכאון ההורי

    סביבה עשירה בגירויים? סתם מסחטת כספים

    הילד לא משתלב? כך תעזרו לו להיות חברותי יותר

    התפרצויות זעם? אולי זו בעיה בוויסות החושי

     

    דניאלה שלי בוכה כי אסרת על הבנות בכיתה להגיע למסיבת הפיג'מות שהיא מארגנת כבר חודשיים. זה לא נחת עלינו בהפתעה. השם שלך מוכר לנו כבר מתחילת השנה. אם פרסום ותהילה הם תמצית קיומך, תנוח דעתך - את מאוד מפורסמת בסלון שלנו. דניאלה שלנו נפעמה מנוכחותך כבר מתחילת השנה. היא סיפרה לנו על מלכה יפה ומוכשרת. קרן פה וקרן שם. קרן אמרה ככה, קרן לובשת ככה.

     

    התקווה הראשונית שלה, שתכניסי אותה תחת כנפייך, התחלפה בחשש, ולבסוף הפכה לכאב. דניאלה שלי, תוספת חדשה

    לכיתה שלכם החל מספטמבר, סומנה במהירות וביעילות על ידיך. בחיוך קורן שיסית בה את כל ה"שפוטות" שלך (אני מאייתת נכון את המילה הנוראה הזו?).

     

    דיקטטורים לא זקוקים לסיבות

    מחשבות רבות שרפו את גרוני מאז, אבל מחשבה אחת מעולם לא נכללה בהן: "למה?". אני גאה לומר לך שאפילו פעם אחת לא הרהרתי בשאלה מדוע ולמה דווקא בדניאלה התעמרת. דיקטטורים לא זקוקים לסיבות.

     

    לא, קרן, אל תפני לי גב יודע כל שאומר: "בסדר, בסדר. שמעתי אותך. עכשיו תגידי שאני פויה, ומתעללת בבת שלך, וצריכה להתבייש, ואת תדברי עם ההורים שלי, בלה-בלה-בלה". ממש לא. הדבר הראשון שאני רוצה לומר לך הוא תודה. לגבי הדבר השני - בואי נמתין עד סוף המכתב.

     

    אני רוצה לומר לך, מבעד למסך העצב שנחת עלינו בסוף השבוע, תודה רבה וגדולה. תודה על כך שמבלי דעת את מלמדת את הילדה שלי שיעור חשוב. שיעור שדווקא אני, משום אהבתי אותה, לא יכולתי ללמד. דניאלה תכאב, תתאבל מעט, אבל היא תצא מזה. יש לה את החברות שלה. יש לה אותנו. יש לה תובנת חיים שמתחילה להתיישב בחדרי הבטן - אם אנחנו רוצים שילדינו ידעו להתמודד עם המכות הגדולות, חובה עלינו להניח להם לחטוף את המכות הקטנות.

     

    את משחררת אותה מאשליית מציאות ורודה שהמון סדרות טלוויזיה ואתרי אינטרנט מנסים למכור לה, והיא מגלה שהחיים האלה והאהבה הזו אינם מושלמים, אבל הם בהחלט טובים. טובים מאוד אפילו. היא לא מדאיגה אותי. את דווקא כן.

     

    "איחלתי לך בחפץ לב מיני תועבות שהנייר אינו סובל" 

    אני שומעת את הצחוק המלגלג שלך: "עוד אחת שעושה כאילו היא דואגת לי. בטח הייתה מתה להוציא לי את העיניים". למען האמת, את צודקת בהחלט. לפחות לגבי תגובתי הראשונית. כשראיתי את דניאלה שלי סובלת, דחויה וכואבת ממהלומותיך, איחלתי לך בחפץ לב מיני תועבות שהנייר אינו סובל, ואמא אמפטית לא אמורה להרגיש. נורא הוא זעמה הראשוני של הלביאה. נורא ונפלא כאחד.

     

    אבל אני לא רק קלישאה של לביאה. אני בן אדם. קצת יותר מבוגר ממך. החיים כפו עליי איפוק ואת הכורח להתבונן ברגשותי טרם שאני מציפה אותם. נשמתי, בלעתי, והנה מה שאני חושבת ומרגישה: בטווח הקצר, ידך על העליונה. בטווח הארוך, את נמצאת בסכנה הרבה יותר חמורה מדניאלה שלי. אמרתי "סכנה"? התכוונתי ל"סכנות". שלוש סכנות לפחות.

     

    ראשית, שאלת ה"איך", או בניסוח קצת יותר בוטה - "איך אני בוחרת להילחם על הפוקוס?". יש דרכים שונות ללכוד את תשומת הלב וההערצה של הסביבה. אפשר להתיפייף, אפשר להצטיין,אפשר להצחיק, ואפשר גם - וזו הגרועה שבדרכים - לתבוע את המקום המרכזי באופן ישיר ואלים, מתוקף זכות מלוכה בלתי רשמית.

     

    נערים ונערות הם יצורים נוחים להשפעה, והם כמהים ללכת אחרי מישהו, בייחוד אם המישהו הזה מכריז על ייחודו בצוויחת טווס תובענית. מה מסוכן בזה, את שואלת? ככל שתלכו ותגדלו, תצטרכו לפתח דרכים קצת יותר לגיטימיות וקצת פחות אלימות למשוך יחס תשומת לב. את, יקירתי, עלולה לגלות שהאמצעים הפרימיטיביים של ההווה יותירו אותך משוללת חלופות בעתיד. ידידי הפסיכולוג קורא לזה "להיתקע בדפוס אינפנטילי".

     

    שנית, קרן, חשוב לא רק לבדוק איך אנחנו נלחמות, אלא בעיקר על מה אנחנו נלחמות. את מצויה בשלבי התמכרות מוקדמים לסם שדניאלה וחברותיה חסינות יחסית בפני השפעתו. בתוך עמי אני יושבת, ושבעתי תוכניות ריאליטי עלובות ודלות, ויותר מכך מאסתי בהשלכות שלהן עליכם, בני נוער. בראש ובראשונה אני מכוונת לאותה תאוות פופולאריות חסרת שובע. קרן - את לכודה במעגל קסמים שאת יצרת. התלות שלך במעריציך לא פחותה מתלותם בך.

     

    בדיוק עכשיו, שתי אצבעות בתוך גיל ההתבגרות, כשכולכם מגבשים לעצמכם זהות, כל אחד ואחת מנסים לצייר את הציר המרכזי שעליו תישען אותה זהות. לאחד יהיה זה כוחו הפיזי, לאחרת - כשרונה המוזיקלי. זהותך שלך, המלכה קרן, תלויה בהימצאות מתמדת בעמדת "הפופולרית ביותר". עייני לעומק ברשימת בוגרי "כוכב נולד", בני משפחת "האח הגדול" לדורותיהם, ושורדי "הישרדות" ואולי תביני כמה העמדה הזו שברירית ובת חלוף.

     

    ושלישית, דווקא משום שאני יודעת ובטוחה שאינך מפלצת, אלא פשוט נערה ששיכרון הכוח הלם בה מוקדם מדי, אני מנחשת שיש לך רגעי בדידות, ספק ובטן מתהפכת. תקראי לי נאיבית, אבל אני משוכנעת שגם את אינך חסינה בפני מתקפותיו של המצפון המכרסם בך, חציו שואל, חציו זועק: "קרן, מה את עושה?!".

     

    אני מיושנת, והסגנון שלי מיושן,אבל אני לא רוצה לסיים בלקח חינוכי. גם ככה הכאב שלי דחף אותי להטיף לך בחמישה סנטימטרים יותר מכפי שהייתי רוצה. אני רק רוצה לשאול: זו התוצאה שלה ציפית? האם את שמחה בה?

     

    שלך,

    קרן

     

    קראתם? הפנמתם?

    שמחתי. גילוי נאות: קרן , האמא המיוסרת,היא דמות פיקטיבית. הכאב שלה והתופעה שהיא מתארת - מציאותיות לאללה.

    הרכבתי את המכתב מסיפוריהן של שלוש אימהות. שתיים מאזור המרכז, אחת מהדרום. כולן שרטטו את אותם קווים מיוסרים: מלכת כיתה שהופכת למכת כיתה.

     

    יש משהו סלחני מדי בהתבוננות שלנו בפרץ התוקפנות הזה. אולי משום שהאגרסיביות הזו מופגנת יותר על ידי בנות ופחות על ידי טסטוסטרונים צעירים. מערכת החינוך יודעת היום טוב יותר להגיב בנחרצות על סטירה או סכין, אבל עדיין לא גיבשנו מדיניות ברורה נוכח מקרי התעללות רגשית, חרמות ונידויים שמגובים לא בכוח השרירים, אלא בכוחה של רודנות "המקובלים". יהיו כאלה שיראו בכך אבולוציה טבעית של יחסי אנוש, שאל לנו להתערב בה, ויהיו גם את אלה שישבעו שלא יעזור בית דין - הטרור הרגשי לא יעבור.

     

    אשמח לשמוע את הצד שלכם. אני יודע באיזה צד אני.

     

    גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית. לקורסים, ייעוצים והרצאות של גיל 
     



     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    היא בוכה כי את אסרת על הבנות להגיע למסיבה
    צילום: shutterstock
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים