שלום לשלום בקלפי

הנטייה להתמקד בקורבנותיה המפלגתיים והפרסונליים של מערכת הבחירות האחרונה דוחקת קמעה לקרן זווית את העובדה שלמערכה הזאת היו גם קורבנות רעיוניים, שלפחות שניים מהם - מדינת הרווחה מבית מדרשה של שלי יחימוביץ' ומחנה השלום - ניגפו בקלפי, גם אם פרשני הממלכה טרם השלימו עם רוע הגזירה ועדיין לא הפיצו את השמועה בחוצות.

בהנחה שבאי מחנה השלום המקומי ניכרים בעיקר בחתירתם התמידית לשלום עם הפלסטינים, בנכונותם לשלם עבורו כמעט כל מחיר, באמונתם השלמה שהדבר הוא בהישג יד, ובגימוד כל נושא אחד לעומתו - ניתן לומר שלסחורה הממוחזרת הזו נמצאו קונים בקלפי עוד פחות מבמערכות הבחירות הקודמות.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

ישראל בחרה כלכלה חופשית / שלומי צדקי

חובת ההוכחה על לפיד / אורי רגב

למרות "רוח השלום" המנשבת תמידית מ"מפלגת התקשורת", ולמרות האזהרות שבהיעדר הסדר או היפרדות חד-צדדית מהפלסטינים תהפוך ישראל למדינה דו-לאומית, וחרף לחץ בינלאומי - הציבור הישראלי מיאן להתרשם. תנועותיהן של שתי נושאות הבשורה העיקריות של רעיון השלום והיתכנותו, ציפי לבני וזהבה גלאון - שאף חתמו ביניהן על הסכמי עודפים - גרפו יחדיו בסך הכול 12 מנדטים.

גם אם זהבה הוחמאה מהכפלת כוחה של מרצ, עדיין מפלגת הגרעין הקשה של השמאל לא מונה יותר מ-5% מבית הנבחרים. לבני מצדה חזרה ודשה בכל המרעין בישין הצפויים לנו אם לא יהיה כאן הסדר עם הפלסטינים, ובכל זאת - רק 5% נוספים לאלה של זהבה כרו לכך את אוזניהם והואילו בטובם לשלשל בקלפי "התנועה בראשות ציפי לבני". שותפיהן לכאורה של ציפי וזהבה לרעיון - יחימוביץ' והעבודה מזה ויאיר לפיד ויש עתיד מזה - עשו כל שרק יכלו לבל ידבק בהם חלילה השם המפורש "שמאל". במילה "שלום" על הטיותיה השונות הם עשו שימוש כמעט רק כשאותגרו ונשאלו מדוע הם כה מתעלמים מקיומה.

מי שהשלום וההסדר היו כאש בעצמותיו לא שלשל בקלפי העבודה, שטרחה עד לעייפה למתג עצמה כמפלגת מרכז, והראשה יחימוביץ' עשתה מאמצים כבירים ששמאלנים שוחרי שלום כמרב מיכאלי ויריב אופנהיימר לא יאיישו מקומות ריאליים ברשימתה לכנסת. שוחרי השלום המושבעים גם לא הצביעו לפיד בקלפי, שהשיק את מצעו באריאל, וששב וציין כי התוכנית של יש עתיד כוללת שמירת גושי ההתיישבות, אי חלוקת ירושלים, ויוק לזכות השיבה. הם בוודאי לא שמו בקלפי ש"ס, יהדות התורה, הליכוד ביתנו או כל מה שמימינו.

יתרה מכך, גם היחלשותה המשמעותית של רשימת הליכוד ביתנו, וירידת גוש הימין-חרדים ל-61 מנדטים לא תרמו כלל להעצמת כוחו של מחנה השלום. רוב הקולות שזלגו מגוש הימין עשו דרכם היישר לרשימת יש עתיד, שרבים ממצביעיה עשו זאת כי הבינו שפתק בעבורה בקלפי הוא כרטיס כמעט בטוח לישיבתו של לפיד בממשלת נתניהו, ולא לאוונטורות שלום מרחיקות לכת או לחבירה ל"מפלגות השלום" למיניהן.

דיאטה מספרית לשמאל

גם אם מקצת מהקולות שניתנו ליש עתיד ולעבודה היו של נאמני שלום מובהקים, ספירת קולותיהם ו"קולות השלום" היהודיים האחרים שבמרצ, בתנועה, בחד"ש ואף בבל"ד מלמדת על עוד דיאטה מספרית שעבר המחנה בקלפי, אך חלילה לא במוקדי השפעה בתקשורת, באקדמיה, בבג"ץ ובשדרות התרבות למיניהן, שבהם קולו עדיין רם ונישא כבעבר.

יותר משהציבור היהודי רואה צורך בהסדר עם הפלסטינים, הוא מבין שהשגתו בעתיד הנראה לעין אינה פחות מחלום באספמיה. משום מה הופך הציבור פחות ופחות קשוב לתכניו של ילקוט הכזבים של השמאל הישראלי, החוזר ומשעתק את "הגילוי" המרעיש כי שלום וקץ הסכסוך הם אפשריים ובלבד שנשלם את התשלום הטריטוריאלי המתבקש.

לבני אמנם חזקה באריתמטיקה, אך נקל לשער שלא לבני, ולא זהבה, ולא שאר המלהטטים בשלום בקרבנו מצוידים באותה אבן החכמים, שאמורה לגרום לפלסטינים להסתפק בפחות ממה שקיבלו בעבר, בעיקר בוועידת אנאפוליס ב-2007, ובכל זאת לחתום על חוזה שלום. בדיוק כפי שנקל להעריך שסיכוייו המזעריים ממילא של ההסדר המיוחל עם הפלסטינים לא יגדלו אם ישראל תציע להם פחות משהציעה להם בעבר, למשל כפי שמציעה כעת יש עתיד. את זה, הפלא ופלא, הבינו יותר ויותר ישראלים, גם בצדה השמאלי של המפה הפוליטית, לפני שעשו את פעמיהם לקלפי.  

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il