"היום, בגיל 101, אני צועדת לתוך העתיד", אומרת לי בל קאופמן בקול צלול. היא שומעת את השאלה שבשתיקה שלי ומוסיפה, כאילו הדברים היו מובנים מאליהם: "באוקטובר יצאו לאור ב-iBook שני הספרים שלי". ובגאווה משמעותית, סנטר מורם באצילות, שקטה ולא מתיימרת, היא ממשיכה: "הייתי מאוד עסוקה. כל חודש ספטמבר הוקדש כדי לגמור לתרגם ולעבור בקפידה על כל אחד מהספרים שיתפרסמו ולא רק באנגלית".

בין הספרים של בל קאופמן, נכדתו של סופר היידיש הדגול, שלום עליכם, כלולים שני רומנים. הידוע שבהם נקראUp The Down Staircase , ובו מסופר על מורה המתמודדת בקושי עם חוקי בית הספר החדש בו היא מלמדת, כולל הדרישה החוזרת של המנהלת שלא לעלות במדרגות המיועדות לירידה בלבד. קאופמן עצמה הייתה מורה, ולמרות שהאהבה להוראה הייתה טבועה בה עמוק, היא ויתרה על המקצוע לטובת הכתיבה, בעיקר כתוצאה מהצלחתו של ספר זה, שיצא לאור ב-1965 וזכה להצלחה משמעותית שהובילה אותה לקריירה נוספת, אותה היא אוהבת באותה מידה ולפעמים נראה שהיא נהנית ממנה עוד יותר – נאומים, הרצאות וקריאה בציבור. היא מאוד טבעית על הבמה ותמיד מתחילה את הפגישה בבדיחה. ספרה השני של בל קאופמן נקרא Love etc. (1979), ובנובמבר האחרון יצאו שני קבצים חדשים פרי עטה: קובץ מאמרים בשם This and That, וקובץ סיפורים קצרים שנקרא The Tigress.

מועדון התרבות והאמנות הנחשב, Players Club, שבגרמארסי פארק, העניק לה בשנה שעברה חברות לכל החיים במסיבת יום ההולדת המאה שלה. "זו הייתה המסיבה הכי נהדרת בחיי", היא אמרה לי, והוסיפה בחיוך: "אבל אמרתי להם שבגילי מגיע לי החזר על חברות לכל החיים".

הכתיבה והקריאה בציבור הם כישרון הזורם בעורקי משפחתה המפוארת של בל קאופמן. "כולם כתבו, גם אמא ואבא, למרות שהוא למד רפואה ועבד כרופא". האב היה זה שדחק בה ללמוד ולסיים את התואר הראשון ב-1934 בהאנטר קולג', שבזמנו היה מבכירי הקולג'ים המיועדים לנשים בלבד בארצות הברית. בשנה שעברה לימדה באותו הקולג' קורס על הומור יהודי. "לא רק סיפרנו בדיחות בקורס זה. התעמקנו להבין כיצד זה שכל כך הרבה קומיקאים הם יהודים ולמה הבדיחות שלהם מופנות כמעט תמיד כלפי עצמם".

את לימודי המאסטר בספרות היא עשתה באוניברסיטת קולומביה ומשם המשיכה להוראת ספרות בבתי הספר התיכון הציבורים. אני מסתכלת על האישה היושבת מולי, אישה מטופחת, שיערה הבהיר אסוף בסטייל שנות השישים, מאופרת, צעיף משי קשור בעדינות סביב צווארה וג'קט לבן מחבק את כתפיה. אני מתכופפת אליה ובחיוך שואלת "האם את עדיין רוקדת?". היא מסתכלת עלי בעיניים חושבות ומניחה כף יד על ידי. נשענת קדימה, היא מישירה מבט אלי ושואלת: "האם את עדיין נושמת?".

ריקוד מלכותי

הצטרפתי לבל לפני כשנה לאחד מערבי הריקודים שלה. בלעדיהם, היא אמרה לי, חיי אינם חיים. מאוד סיקרן אותי לראות אישה בגילה, ובעיקר אותה עצמה, רוקדת באולם ריקודים לא מפואר אך מאוד אלגנטי, בו מתייצבים כעשרה רקדנים מקצועיים אל מול עשרים נשים המשתוקקות לרקוד עם אחד שיודע לרקוד באמת. המוזיקה מתחילה לזרום והרקדנים מזמינים עשר נשים לצלילי טנגו, ואלס ופאסדובלה, מובילים אותן ברגישות בריקוד סוחף. הנשים מחייכות. כעבור עשר דקות מגיע הזמן להתחלף ואלו שצפו במחול עד עכשיו קמות לרקוד. בל, לבושה בקפידה בחליפת מכנסיים בהירה ונעולה נעלי עקב, מתרוממת מכסאה באיטיות מכוונת, כאילו הנסיך זה עתה הושיט לה את ידו והזמינה לריקוד. הרקדנים המקצועיים כולם מכירים אותה ויודעים את גילה. הם מודעים לכך שעליהם לנוע בהתאם לקצב שלה. "הבעיה היחידה", היא אומרת לי מאוחר יותר, "היא שאני בגילי לפעמים מאבדת את שיווי המשקל".

הוא קרא לי בלצ'קה

בל קאופמן נולדה ב-1911 בברלין, שם אביה למד רפואה. כשסיים את לימודיו חזרה המשפחה להתגורר באודסה, בה עבד כרופא משפחה. אמה של בל, בתו של הסופר שלום עליכם, כתבה גם כן, אבל לא באופן מקצועי. היא אהבה במיוחד לכתוב את יומן המשפחה וכך בל למדה הרבה על ההיסטוריה המשפחתית.

"פאפא שלום עליכם היה מאוד משמעותי כבר בילדותי", היא מספרת. "כינינו אותו פאפא. הוא היה צעיר ברוחו ומאוד משעשע. קשה היה לי לחשוב עליו או לקרוא לו סבא". שלום עליכם, שם העט של שלום רבינוביץ', התגורר בניו-יורק בשנותיו האחרונות, מכאן היה שולח מכתבים לנכדתו הקטנה, שעדיין התגוררה באודסה.

"הייתי מצפה בכיליון עיניים למכתבים שהיו מגיעים ממנו אלי לאודסה. הוא כינה אותי בלצ'קה. אני שומרת את המכתבים עד היום. באחד המכתבים הוא כתב: 'אל תאכלי הרבה סוכריות. ותגדלי מהר כדי שתוכלי לכתוב לי מכתבים גם כן'. אמנם גדלתי ולמדתי לכתוב", אומרת בל, "אבל לא מספיק מהר. במאי 1916 הגיע מברק מאמריקה: פאפא מאוד חולה. לא ראיתי אותו יותר. אני זוכרת שהיה מאוד קשה להורי לספר לי את החדשות הרעות".

בל מדברת על רוסיה של לפני המהפכה בנוסטלגיה אוהבת, למרות הכאבים שליוו את ילדותה. היא זוכרת את אודסה כעיר של משוררים, מוזיקאים, יהודים אינטלקטואלים. חשוב לה לציין ששלום עליכם נראה כאינטלקטואל שבא מהעיר הגדולה, לא מהשטעטל! הוא אהב ללבוש חליפות קטיפה ותמיד נראה מטופח כאילו בדרכו לאירוע מיוחד. הוא גם נהג להתכתב עם הסופרים הרוסים הגדולים, לב טולסטוי ומקסים גורקי – כך מציינת בל כשהיא מדגישה את המבטא הרוסי.

"המעריצים של שלום עליכם, שאוהבים לקרוא אותו, אוהבים אותו אהבה עמוקה ומיוחדת, לא בצורה שקוראים אוהבים סופרים אחרים". קשה בדיוק להסביר למה, היא אומרת. "הוא נכנס לתוך נשמתם, הפך להיות חלק בלתי נפרד מחייהם של הקוראים, צמחה והתפתחה בין הקורא לסופר אהבה הדדית מיוחדת". בצוואתו הוא ביקש שיזכרו אותו פעם בשנה בצורה שאהבו לחשוב עליו בחייו, כלומר פעם בשנה הוא ביקש לארגן אירוע בו יתכנסו אוהבי סיפוריו ויקראו מספריו. ואכן, מזה 96 שנה, ביום ראשון השלישי בחודש מאי, מארגת משפחתה של בל יום זיכרון בו קוראים מסיפורי שלום עליכם. גם בחודש מאי האחרון התכנסו עשרות אנשים, רובם מעל גיל 50, לקריאה משותפת בכתבים, כולל בצוואתו של הסופר, שהיא מסמך מעניין ומרגש כשלעצמו. המסמך שנקרא ביידיש ובאנגלית מעיד על הרגישות שלו למשפחתו ועל כך שלא רצה להכביד עליהם בשום צורה בנשיאת האחריות לשימור מורשתו הספרותית לאחר מותו.

איש עצוב, סיפורים מצחיקים

אחד האנשים שהוזמנו להקריא מסיפוריו הוא ג'רי אדלר, ששיחק בעבר בסידרת הטלוויזיה "הסופארנוס" וכן ב-The Good Wife , המשודרת בסי.בי.אס. "אני מאוד אוהב את סיפורי שלום עליכם", אומר אדלר, "ולכן זו השנה השלישית שבה אני מתנדב בשמחה לקרוא בפני הקבוצה המיוחדת הזאת של אוהבי שלום עליכם. רובם בגיל מתקדם, זה נכון, אבל אני ביניהם. אני כבר בן 80 גם כן". בכל שנה, בנה של בל שולח לו אוסף מתוך סיפורי שלום עליכם ואדלר בוחר מתוכם את זה הקרוב ביותר לליבו. "ולא קל לבחור, כי כל סיפור הוא נפלא, מלא חוש הומור ומהול בעצב".

בל ואחיה, בניהם ובנותיהם משתתפים באירוע וגם הנכדים לוקחים חלק במסורת השנתית ובשימור הגחלת. אורחים נוספים מגיעים מקרוב ומרחוק כדי להקשיב לסיפורים. זוג מבוגר, בשנות ה-70 לחייהם, אומר לי בלחש: "אנחנו מגיעים ממרילנד בכל שנה ב-20 השנים האחרונות. זו הנסיעה המיוחדת שלנו, כמו חופשה שנתית בניו-יורק". ועוד יותר בלחש מוסיפה האישה, "אל תשכחי ללכת למטה אחרי הסיפורים, לשתות תה ולאכול רוגאלך". הם חלק מחברה סמויה שפעם בשנה מרגישה כאילו היא אי-שם בשטעטל של שלום עליכם עם טוביה החלבן וכל הריחות והטעמים שמלווים אותו.

"בהתחלה הוא כתב רק ביידיש, שפת המטבח", מספרת בל. "הוא אהב לבנות את הדמויות שלו, אהב את ההומור והצחוק של האנשים עליהם כתב ואותם הוא תיאר עם התוספת השרמנטית שלו. הרופא נתן להם מרשם מיוחד – לצחוק! עד דמעות! צחוק יהודי גדול, מלא ובריא. צחוק שיעזור להתגבר על הצרות בהן איבדו את הכל ובכל זאת המשיכו לצחוק".

בגיל שלוש, היא ציינה באחד הראיונות איתה, עזרה לשלום עליכם לכתוב, "כשהיינו הולכים יחד זה לצד זה ברחוב ואני ילדה בת שלוש מחזיקה בידו הגדולה. הוא היה אומר לי: כמה שיותר חזק תחזיקי את ידי, כך אני אכתוב יותר טוב". הוא כתב יותר מ-400 סיפורים. למרות העובדה שהוא היה מלא חוש הומור והצחיק את כולם, "שלום עליכם היה איש עצוב מאוד", אומרת נכדתו בכאב. "הוא חי חיים קשים, כאילו כל הזמן רדף אחרי מטמון שאותו אף פעם לא השיג. הוא הפסיד בבורסה, חלה במחלות שהציקו לו יום יום".

שלום עליכם נפטר בגיל 57. יותר מ-10,000 איש ליוו אותו בדרכו האחרונה בניו-יורק. עדיין מכנים אותו כ"כוכב הסיפור היהודי בכל הדורות", ורבים זוכרים אותו בעיקר כמחבר סיפורי טוביה החלבן, עליהם מבוסס המחזמר המצליח "כנר על הגג". "פאפאצ'קה לימד אותי לדבר בחרוזים", אומרת נכדתו. "הוא לימד אותי להצחיק אנשים. זה אחד מתענוגות החיים שלי, להצחיק אנשים".

חייה של בל עצמה, כאישה בוגרת, לא החלו באושר, לפחות לא בכל הנוגע לחיי הנישואים שלה. היא מספרת על נישואים לא מאושרים, בהם היא נשארה מכורח הנסיבות וגם בשל תכתיבי החברה של אותם הימים, שהכתיבו כי עדיף להישאר בנישואים שהולכים ונרקבים מאשר להתגרש. אבל בגיל 50 היא תפסה אומץ והחליטה לקום וללכת, כשמספר חפצים מעטים איתה וללא פרוטה בכיסה. מספר שנים מאוחר יותר התפרסם ספרה הראשון בהצלחה כבירה. ואחריו הספר השני,Love Etc. . "אם עלייך להחליט איזה מן הספרים שלי את רוצה לקרוא, אז תתחילי עם Love Etc.”, היא אומרת.

השראה מסבא. בל קאופמן

קאופמן החלה את הקריירה הספרותית שלה עם ההחלטה לשלוח סיפורים פרי עטה לכתב העת "אסקווייר", אבל מכיוון שהמגזין לא פרסם באותן שנים, ראשית שנות ה-40, סיפורים שנכתבו על ידי נשים, היא החליטה לשלוח את הסיפורים תחת השם "בל". זהו שם שיכול להיות גם של גבר, היא חשבה וניסתה את מזלה. הסיפורים התקבלו לפרסום. "אני האישה הראשונה שסיפוריה התפרסמו ב'אסקווייר'", היא אומרת. "בגלל החשיבות ההיסטורית החלטתי לשמור על השם בל".

זכרונות מאודסה

הספר השלישי עליו היא אוהבת לדבר נקרא My Odessa, אודסה שלי, ובו היא מספרת בנוסטלגיה על זכרונותיה מהעיר האוקראינית השוכנת לחוף הים השחור, שבסוף המאה ה-19 הפכה למרכז יהודי-רוחני והבימה הראשית לספרות העברית החדשה. בל זוכרת את אודסה שלפני המהפכה הקומוניסטית של 1917. היא כותבת על השדירות הרחבות וגם על המתים הקפואים ברחובות. היא זוכרת שטיילה עם עגלת אחיה התינוק ברחוב על יד ביתם. שתי נשים ניגשו אליה, הוציאו את אחיה מתוך העגלה, מסרו לה אותו עטוף בשמיכה הקטנה ולקחו ממנה את העגלה. "גם לנו יש תינוקות", הן אמרו לה. היא רצה לביתם בבכי גדול וסיפרה להוריה על מה שקרה. מנקודה זו והלאה המשפחה חיפשה דרכים כדי לא להתבלט, כי בסופו של דבר הם היו יהודים מהמעמד הבורגני כשסביבם גויים עניים חסרי כל.

"גרנו בבית פרטי", היא כותבת בספר, "עם משרתים ודברי ערך ונחשבנו כמובן ה-בורז'ואה, אויבי המהפכנים. יום אחד חיילים התפרצו לביתנו, שוברים דברים, לוקחים דברים, וכל הזמן צועקים. אחד השכנים שכנראה ניסה לברוח מהחיילים נורה בחצר שלנו. אסרו עלי להתבונן דרך החלון, אבל אני כמובן הסתקרנתי והצצתי בכל זאת. ביום הראשון גופתו קפאה כשידו מורמת כאילו זועקת לשמיים. ביום השני המעיל שלו נעלם, ביום השלישי הנעליים נגזלו. וכך לאט לאט הוא נשאר שוכב ערום בשלג. עד שגופתו נעלמה יום אחד גם כן".

גם במהלך הימים הנוראים האלה ניסתה המשפחה להמשיך לחיות את חייה הרגילים, ובימי שישי בערב הם היו מזמינים לביתם חברים, סופרים ואמנים. אחד מהם היה חיים נחמן ביאליק, שבאחד משיריו אף כתב עליה משחקת עם הבובות שלה. הם ישבו מסביב לשולחן ושוחחו בהתרגשות ובמרץ על שירה וספרות, וגם על מחיר העץ לחמם את הבית...

יום אחד בשבוע היה מגיע מורה לעברית הביתה לתת לה שיעורים. "אני זוכרת רק משפט אחד שמעולם לא השתמשתי בו, 'אני רוצה בסוס'. מה שאהבתי הכי הרבה לעשות כילדה היה לדקלם את השירים של פושקין, שבעבר גם הוא התגורר באודסה. גם אהבתי להקשיב לשירים ברוסית ובאידיש על הגרמופון".

סבא שלום עליכם כבר היה באמריקה, בלואר איסט סייד, שם הוא נפטר שנה אחת לפני המהפיכה, ב-1916. בשנים שהתגורר בניו-יורק הוא היה שולח בנוסף למכתבים גם חבילות שכללו שוקולד. בל זוכרת שהם התייחסו לשוקולד כאוצר חשוב ונגסו בו רק מפעם לפעם על מנת שלא ייגמר מהר. "כמו עכברים קטנים התנהגנו, מכרסמים יום יום קצת. הטעם היה נפלא", היא כותבת, "לא כמו השוקולד שאכלתי בשוויץ. רק כשהגענו לאמריקה גילינו שזה היה שוקולד לבישול".

המצב הפוליטי הלך והחמיר והשינאה לבורגנים הלכה וגדלה עד כדי כך שמספר חברים של אביה נאסרו בתואנות שווא. כך נפלה ההכרעה ואמה החליטה להשתמש ביוחסין שלה כבתו של שלום עליכם, שסיפוריו המשיכו להתפרסם באותה התקופה למרות הזמנים הקשים. שר התרבות איפשר להם לעזוב את המדינה כדי לנסוע לבקר באמריקה, ביקור ממנו המשפחה מעולם לא חזרה לברית המועצות. ב-1968 הגיעה בל קאופמן לביקור באודסה, 45 שנים לאחר שעזבה. היא הוזמנה על ידי איגוד הסופרים הסובייטי, אך היא מדווחת על ביקור לא מוצלח במיוחד. "הגעתי הביתה כזרה", היא כתבה.

ברשימה על זכרונותיתה כותבת קאופמן:

"ב-1998 הגעתי לרוסיה כ-VIP כדי לחשוף את הכרזה המכבדת את סבי, שלום עליכם. ברחוב קאנטניה 28, פלקט כתוב באידיש ובאוקראינית ציין: 'בבית זה, בשנים 1893-1891, גר ועבד הסופר היהודי הגדול שלום עליכם (שלום נאומוביץ רבינוביץ, 1916-1859'. המוני אנשים באו לשמוע ולשוחח איתי. מיקרופונים, טלוויזיות, שאלות בלתי פוסקות. הם שפכו עלי את האהבה שהיתה להם כלפי שלום עליכם".

בלי תלונות

היום בל חיה במנהטן עם בעלה סידני גלוק, הצעיר ממנה ב-6 שנים. "הוא אוהב נשים מבוגרות", אומרת בל בציחקוק. יש לה בת, טיה, פסיכולוגית בת 68, ובן, ג'ונתן גולדשטיין, פרופסור למחשבים בן 70. "היום אני חושבת שאני היחידה שיכולה לומר שחייתי לצד שלום עליכם. הפחד הכי גדול שלו היה שלא אזכור אותו. אני זוכרת אותו כיום כאדם שהשפיע על ילדותי וממשיך להשפיע עד יומי האחרון".

איילין ריינהולד, חברתה של בל מזה 30 שנה, מספרת על מסע שערכו השתיים בחודש מאי שעבר לאוניברסיטת וושינגטון, בו נשאה קאופמן הרצאה על כתיבתה בפני הסטודנטים. "בל עמדה שעתיים על נעלי עקב ואחרי ההרצאה נסענו למרכז העיר שם היא פתחה את פסטיבל שלום עליכם", אומרת אליין, שהיא עצמה מוזיקאית ומפיקה המנהלת את קרן "רקוויאם לשואה". "בל באמת נהדרת", היא מוסיפה, "מלאת רוח חיים, אופטימית, מעולם לא שמעתי אותה מתלוננת. אפילו לא קווץ' קטן אחד".