שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בית ספר למוזיקה: יותר טוב מהעונה הראשונה
    העונה השנייה של "בית ספר למוזיקה", מציגה ילדים בוגרים ומנוסים יותר, תמהיל נכון של סגנונות, ושמירה על רגשותיהם של הלבבות הקטנים. זה הופך את השופטים למעושים ומלאכותיים, ולא לגמרי מונע את אובדן התמימות של המתמודדים

    הם היו מתוקים, אבל לא מתוקים מקצועיים. ללא ספק, הם מוכשרים בהרבה מעמיתיהם מן האודישנים בעונה הראשונה. הם עומדים לגנוב לבבות בשבועות הקרובים ולחלץ מהיושבים בציון ועל הכורסה יותר מדי "תראו-תראו איזה מאמי", בטון משתפך שנראה לנו מתאים לדיבור עם ועל ילדים. הם גיבורי התרבות החדשים של בית הספר היסודי וחייהם ישתנו מן הקצה אל הקצה החל מאמש, כשפגשנו אותם לראשונה בעונה השנייה של "בית ספר למוזיקה". הפתעה: ערב האודישנים הראשון, הגם שהוא סובל מהתמרחות ארוכה מדי ועוד בעיות שיפורטו בהמשך, היה טוב מזה של העונה הראשונה.

      

    ביקורות נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:

    סיכום "אופוריה": זה נוער זה?

    פסטיבל הזמר: לא רע לתפארת, סתם רע

    "בוס בהסוואה": גם המסר האמיתי מוסווה 

     

    זה קרה בעיקר בגלל הליהוק. רוב ילדי העונה הראשונה, במיוחד הקטנים שבהם, הגיעו אל האולפן משום שהיו מצויידים באפקט חמידות הורס. כמוהם כסנאים בסרטים מצוירים, ככלבלבים פרוותיים במיוחד בפרסומות לנייר טואלט וכיצרני אינסטנט-בידור ברגע שהם פותחים את הפה. לא היה להם סיכוי לנצח, איש לא אמר להם שאין להם סיכוי לנצח, ובמובן זה הם חוו על בשרם את פשר המילים "ניצול ציני".

     

    השופטים קרן פלס ויהורם גאון. כימיה טובה ודמעות חובה   (צילום: ערוץ 2) (צילום: ערוץ 2)
    השופטים קרן פלס ויהורם גאון. כימיה טובה ודמעות חובה (צילום: ערוץ 2)

     

    הגדולים - כלומר, מי שכבר צימח פלומונת על לחייו ומי שנראית יותר כנערה מאשר ילדה - הגיעו מצויידים בלימודי מוזיקה ופיתוח קול וגם, כמו במקרה של הזמיר מישל כהן, בנסיון עצום (יחסית לגיל) בהופעות בפני קהל, בשירה מקצועית בבית כנסת ובהקלטות. את הנסיון הזה ואת ההשקעה בלימודים ניסו להצניע כדי ליצור חזות של כשרונות שמיימיים חובבים לגמרי, הכל מן אללה. במובן זה, הגדולים יכלו להביט אחורה בביקורתיות ולראות כיצד גם הם משמשים כלים במניפולציה גדולה ממידותיהם.

     

    אבל כשבוחרים לפתוח את העונה עם התאומים יעקב ויוסף בן שבת המבצעים את "עוף גוזל" בהתלהבות גמלונית וראשונית לגמרי, מתעוררת תקווה שהפעם המצב יהיה קצת יותר טוב, לפחות מבחינה מוסרית: וכשאגם בוחבוט, כולה בת שמונה וקצת, מפליאה לסלסל ב"יא מאמא" במגרבית פתאום שבה לצופה האמונה במתת-אלוה של קול בלתי נתפס, מלאכי באמת, ואז משהו נתקע בגרון כשהיא רצה לחבק את משה פרץ, כי היא כבר לא תמימה: היא יודעת מן העונה הראשונה שזה הפרוטוקול המחייב, זה השדה הסמנטי בו מתרחש בית הספר למוזיקה, והיא משחקת בו תפקיד של מעריצה - במקום שמשה פרץ ירוץ לחבק אותה.


    צביקה הדר, משה פרץ ומתי כספי. מעושים ומלאכותיים   (צילום: ערוץ 2) (צילום: ערוץ 2)
    צביקה הדר, משה פרץ ומתי כספי. מעושים ומלאכותיים (צילום: ערוץ 2)

     

    ההקפדה על ליהוק מגוון משכבות סוציו אקונומיות שונות, רקע ומוצא שונים וגם סגנונות שונים הוכיחה את עצמה גם הפעם: היה כאן תמהיל נחמד של מזרחית וגרוב, קלאסיקה עברית ופופ חביב, שירה בוסרית לגמרי ומדהימה באיכויותיה (זואי דגן היא שיבוט מאוחר ומוצלח של בט מידלר) ושירה מקצועית לגמרי ולא פחות מדהימה (שיר אורדו, כנרת וזמרת עם

     מנעד מטורף, שעוד צריכה ללמוד לחייך קצת). היה אחד מהחבר'ה (בר ראובן) ואחד שהוכתר כחנון (שלמה זיכל), ילדה ממשוקפת, וילדה שלא אוהבת את הצבע הורוד בכלל, ואפילו ילד שכבר היום אף אחד לא יעז לקרוא לו בבית הספר "יא שמן", כי עכשיו הוא כוכב.

     

    בשנים האחרונות, בדרכה הדילטנטית והעצלה, קיימה ועדת החינוך של הכנסת מספר דיונים על ילדים בתוכניות ריאליטי. לצורך כך, מרכז המחקר שלה בדק ומצא כי יותר מ-70% מן ההורים בישראל לא היו מסכימים שילדיהם ישתתפו בדברים כאלה. עוד נמצא כי בישראל לא היו כל כללים מחייבים לשמירה על רווחתם ושלומם וזכויותיהם של ילדים על המסך: אמש, אולי לא בתזמון מקרי, התפרסמה לראשונה אמנה שמחייבת את גופי השידור המסחריים כשהם מתקשרים בחוזה עם הוריהם של ילדים שיהפכו לאייקוני פריים טיים.

     

    בין היתר אסור לגוף המשדר להגחיך או להעליב את הילד, צריך להעניק לו ליווי פסיכולוגי לפני ואחרי השידור ותוך כדי הצילומים וצריך להסביר לו, כמיטב הבנתו, מה בדיוק קורה מעבר ל"אמא אבא, הנה אני! רואים אותי!"

     

    ליהוק מגוון משכבות סוציו אקונומיות שונות, רקע ומוצא שונים (צילום: ערוץ 2) (צילום: ערוץ 2)
    ליהוק מגוון משכבות סוציו אקונומיות שונות, רקע ומוצא שונים(צילום: ערוץ 2)

     

    אז "בית ספר למוסיקה עומדת בתנאי הסף. אין מראים על המסך מתמודדים שלא התקבלו, אין ביקורת של השופטים על זיופים, אין אפילו עקיצה אחת כלפי יצורי אנוש נמוכים ונבוכים - וזה יפה מאד וגם סטרילי ומעושה לעילא. מצאתי את עצמי מוסיפה תרגום בגוף הסרט לבתי, כמעט בת 12, אבל צרכנית טלוויזיה קטנה מאד, שראתה את הדברים לראשונה - ומבהירה שיש ילדים שלא עברו ולא התקבלו וכן, הם סובלים משברון לב ולא, לא מראים את שברון הלב בטלוויזיה ולא, ריאליטי זה בכלל לא מציאות, להיפך.

     

    הסטריליות שנועדה להגן על הילדים מאלצת את השופטים לעשות כמיטב יכולתם כדי להישאר מעניינים, והפעם זה לא צלח במיוחד: הדיאלוגים בין קרן פלס למשה פרץ ויהורם גאון מעושים מתמיד, חלק מן ההתלהבות של יהורם גאון והריבים על הזכות לחנוך מועמד כזה או אחר היו מלאכותיים באופן מביך, והכימיה המצוינת בין משה פרץ למתי כספי היא התפתחות מעניינת שצריך לתת לה לפרוח לפחות כמו לדמעות של קרן פלס, שבלעדיהן הרי אי אפשר ליצור משדר "מרגש".

    אין ביקורת של השופטים על זיופים (צילום: ערוץ 2) (צילום: ערוץ 2)
    אין ביקורת של השופטים על זיופים(צילום: ערוץ 2)

     

    תרשו לי לרגע לסטות מן השירה אל הסוציולוגיה בגרוש: המצלמה ביקרה בבתיהם של כל המועמדים - רק באחד, בית משפחת זיכל בגוש עציון, ניצפו ספרים בסלון. רק שלמה זיכל, שהוא במידה מסוימת התשובה האשכנזית למישל כהן (נכדו של החזן הרשטיק, לא פחות), התוודה שהוא אוהב לקרוא ומתעניין בהיסטוריה. משה פרץ נבהל. "מסכן, הוצאתם אותו עכשיו חנון", הפטיר לעבר הוריו שסיפרו בגאווה כי הוא קורא גם הירוגליפים מצריים ומבין אותם.

     

    בדרך מעם הספר לעם הזמר, למרות הרייטינג וההצלחה, הפרסום והתהילה, שיחות הברזיה והשירים המוחודשים, יאבדו כל הילדים הללו - מתמודדים מוגנים באמנות, צופים צעירים עם הוריהם - משהו חשוב לא פחות מתמימות.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים