באחד הקטעים העוצמתיים, היפים, ואולי גם המחרידים ברומן הגרפי החדש של הצייר מיכאל קובנר, Ezekiel's World, סב מספר לנכדו את סיפור בריחתו מווילנה עם כיבושה על ידי הנאצים. הוא מספר את הסיפור באמצעות המחשה באבני ובובות לגו, והנכד קורא "נהדר! בנינו את הגטו". הערב, (2.7), תפתח תערוכתו של קובנר Exteriors Michael Kovner:, בג'יי.סי.סי באפר ווסט סייד, ובאותו הערב, בשעה שמונה, יעלו במקום מופע תיאטרלי חד-פעמי לספרו, עיבוד שילווה במוזיקה חיה שחיבר רוני רשף. הספר, עליו עבד קובנר במשך ארבע שנים, מתרחש בזמן מלחמת המפרץ ומספר בצורה בדיונית למחצה את סיפורו של אביו—הפרטיזן ניצול השואה, המשורר והאמן, אבא קובנר—באמצעות המוני ציורים מעובדים ומעט טקסט, כולל שירים של של קובנר האב. רבדיו של הספר רבים משההתבוננות הראשונית עשויה לספוג. סצנת הלגו, למשל, לא רק ממחישה לילד את סיפורו של הגטו ושל הסב, אלא גם מתייחסת לסידרת ציורים של קובנר משנות השבעים והשמונים, בה צייר סצינות בנויות בלגו, ועל כך הוא מספר: “תמיד רציתי לחזור לצייר לגו, וחשבתי על הרעיון שהסב יסביר לנכד מה קרה במלחמה דרך בובות. בניתי את הדגם של הגטו, צילמתי אותו, ועיבדתי אותו בפוטושופ. אנשים אמרו לי: מה אתה מטורף? איך אתה יכול לעשות דבר כזה? זה דבר שסבא לא יעשה לילד. אחרי שכבר גמרתי פחות או יותר לעבוד על זה פגשתי פה בניו-יורק אישה גרמניה-יהודיה, שההורים שלה היו בדכאו ואמא שלה יכלה לספר לה על זה רק דרך תיאטרון בובות, בו היא בנתה לה את מחנה הריכוז וסיפרה לה באמצעות בובות, בדיוק כמו בספר. זה הדרך היחידה שאמא שלה יכלה לספר לה את הסיפור. הסצינה הזאת הייתה גם הזדמנות מבחינתי לחזור ללגו, סידרה שמאוד אהבתי ולא הרגשתי שמיציתי".

הבניין של לנסקי

הפיתרון שמצא הסב כדי לספר לנכדו על מה שהיה, מראה מעט מקשיי ההתמודדות של הדורות הראשונים עם סיפורי המלחמה. גם למיכאל עצמו לקח זמן רב עד שהיה מוכן ועד שמצא דרך לגשת לשם. הציורים שלו, בהם מופיעים נופים של ניו-יורק ושל ישראל, עשויים בדרך כלל בצורה מלאת חיים ורחוקה מטראומות המלחמה. “לוקח זמן עד שאתה רוצה להתעמת עם דברים כאלה. רק בגיל שישים התחלתי לעשות את זה", הוא אומר. “בציורים שלי אין רמז לשואה או לדברים כאלה, זה בדיוק הפוך אפילו, אנטיתזה. הסופר משה שמיר כתב: 'אליק בא מהים'. הדור שלי גדל בתפישה שבאנו מהים, באנו משום מקום, אין לנו עבר. אנחנו הישראלים ואנחנו ניצור את עצמנו. גם ראיתי את עצמי ככה. לוקח זמן עד שאתה אומר: בוא נשלב את הדבר שהיה עם מה שאנחנו, מה שאני. לי זה בא בשנות החמישים המאוחרות לחיי".

בעבודה מאומצת, שכאמור נמשכה שנים, מצא קובנר דרכים ויזואליות וטקסטואליות לספר את סיפורו של אביו, אבל הסיפור הוא גלובלי, ובמקביל משולבות בו התייחסויות רבות לקריירה הציורית הענפה והגדולה של קובנר הבן: "בגיל שישים התחלתי לכתוב את הספר, שהוא דיאלוג שלי עם עצמי ועם האלמנטים שהתעסקתי בהם בחיים שלי וגם בחיים שלי כצייר. יש כאן כל מיני הומאז'ים לציורים שלי. למשל בקטע בו הסב נזכר שהוא היה אבא והלך עם בנו בשדות מופיעים ציורים שלי מהסידרה שציירתי בקיבוץ. לצידם מופיעים צילומים שלי כשהייתי ילד וציור שלי שציירתי בגיל חמש".

בהתחלה של סוהו

מיכאל קובנר נולד ב-1948 וגדל בקיבוץ עין החורש, ילדות שהוא זוכר כמוקפת פרדסים ושדות כותנה. בספר הוא כותב: “במערכת החינוך הקיבוצית למדנו כמה שהיה הכרחי אך לעיתים קרובות הורשנו לשוטט חופשיים, יחפים בשדות, לחפש ולהגדיר ציפורים, חרקים וחיות אחרות. כילד נמשכתי ליופי הפיזי של העולם ורציתי לתת ביטוי לאהבה הזאת דרך ציור". בקטע אחד בספר, שמתרחש בחוף נחשולים, מקום בו נהג קובנר לבקר עם משפחתו, משוטטות שתי דמויות לצד הבריכות שנמצאות בסמוך לחוף, מעין מחווה ביוגרפית לשנות בחרותו, בהן עבד מיכאל בבריכות הדגים של הקיבוץ. אחת מן הדמויות אומרת: "כמה יפה העולם, וכמה בקלות אנחנו מתעלמים ממנו”. “זו האמת שלי", אומר קובנר ומצביע על המשפט. לצידו, הוא מפנה את תשומת הלב לשיר של לאה גולדברג המתקשר לאותו הנושא.

"הלבנים בניו-יורק, נותנות לי אפשרות לצייר ציורים שלמים באדום". קובנר

מיד אחרי הצבא, בשנת 1972, הוא עבר לניו-יורק על מנת ללמוד ציור ב"ניו-יורק סטודיו סקול", שם למד עם הצייר האמריקאי הנודע פיליפ גסטון. הוא מספר על אותה התקופה: “בסוף הצבא נסענו להדריך במחנות קיץ ופגשתי שני ציירים, חברים של ההורים שלי, והם שלחו אותי לגלריות בלוס אנג'לס. בכך הם פתחו לי מגירה שהייתה סגורה. מאז היה לי ברור שאני אהיה צייר כל חיי, ושאני אלמד בניו-יורק, שאני לא רוצה ללמוד בארץ. אמרתי לעצמי למה לבזבז 4-3 שנים על לימודים בארץ ורק אז לנסוע לניו-יורק? באתי ישר לניו-יורק. אבל לא ידעתי כלום. לא ידעתי מה קורה בעולם, והייתי בשוק מוחלט. לא הבנתי בכלל מה רוצים ממני. הבאתי כמה ציורים מהארץ. פיליפ גסטון בא ואמר: 'מה זה השמאלץ הזה?' אני הייתי כזה בור ששאלתי חבר שלי מהצד מה זה שמאלץ... גסטון היה בוחר את התלמידים שהוא רוצה לעבוד איתם והוא בחר אותי, מה שנתן לי קפיצה קדימה. למדתי המון. גרתי בווילאג' והיה אדיר. אחר כך חלקתי לופט על הפינה של וויברלי וברודוויי. היה נהדר, סוהו היה בהתחלה, זה היה כמו היום בושוויק בערך. היה מרגש ממש".

תגלית בעזה

הריחוק מהבית באותן שנים בא גם הוא לידי ביטוי בספר, ביחד עם קונפליקטים מאוחרים יותר. אם הסבא שבמרכז הספר נקרא יחזקאל, והוא מבוסס מן הסתם על דמותו אבא קובנר, בנו של אותו סבא יחזקאל בספר עובר לסן פרנסיסקו ונמצא בקונפליקט גדול עם אביו ועם אשתו סביב הנושא. “מדובר על היחסים שלי עם אבא שלי, על היחסים שלי עם הבן שלי, וגם עכשיו יש לי נכדה, אז גם על הנושא הזה. הבן שלי היה חמש שנים בניו-יורק וכל הנושא של ארץ ישראל לא ארץ ישראל מעסיק אותי. גם כאשר אני הייתי פה ואבא שלי היה בארץ אני יודע שהוא חשש שאני לא אחזור. אני חושב שזה קונפליקט שמשותף לכל כך הרבה אנשים". מיכאל בעצמו, בניגוד לבן בסיפור, לא נשאר בארה"ב. הוא חזר לישראל מיד אחרי סיום לימודיו ב-1975: “בהתחלה חשבתי שאני אשאר ואבנה קריירה פה, אבל אחרי מלחמת יום כיפור הבנתי שאני חייב לחזור לארץ, 'להציל את המולדת', ולכן חזרתי מיד כשגמרתי את הלימודים”. קובנר, שיצר בניו-יורק אמנות מופשטת המושתתת על יסודות הציור האקספרסיבי האמריקאי ודורות הציור המקומיים שבאו מאוחר יותר, חזר לארץ בתקופה בה שלטה בכיפה ביד רמה אמנות קונספטואלית. הוא מספר: “חזרתי לארץ והייתה תקופה מאוד קשה, כי בארץ היה קונספט מאוד חזק, אמנות מושגית שבכלל לא מציירים בה. ציורים היה אאוט ממש חזק. גדעון עפרת כתב על הצייר אברהם אופק שהוא פאשיסט. היה מרד סטודנטים בבצלאל, מי שלא יצר אמנות מושגית היה אאוט. ואני בא מהמרכז האמנותי ואומרים לי שאני לא יודע כלום, שאף אחד כבר לא מצייר? היתי צריך לחשוב מה לעשות. הדבר היחיד הוא שידעתי שאת השטויות האלה אני לא אעשה, זה קשקושים. אבל לא ידעתי מה אני כן אעשה. זה לא היה פשוט, כי האנשים הכי חשובים אמרו 'נמציא שפה חדשה! העולם שהיה לא יהיה! יהיה עולם אמנותי אחר! מהרגע הזה ציור שייך לעבר ואף פעם לא יפתחו את המגירה הזאת עוד'”.

שלוש שנים ארוכות עברו עד שמצא לעצמו דרך ביטוי חדשה ומקום מכובד בתוך הסצנה המקומית. ב-1978 הציג קובנר תערוכת יחיד בגלריה בינט בתל אביב, ובה ציורי נוף אותם יצר מתוך תצלומי אוויר של מדבר. התערוכה זכתה להצלחה מסחררת. תוך שבועיים, מספר קובנר, נמכרו הציורים כולם. הביקורות היללו והגלריה חתמה איתו על התקשרות ארוכת טווח. ההצלחה לא גרמה לצייר הצעיר להמשיך ולהפיק עוד ציורים מאותה הסידרה. במקום זאת הוא יצא לחפש אחר נושאים חדשים, חיפושים אשר הובילו אותו דווקא לעזה ולסידרת הבתים מעזה שלו, אשר לה מקום של כבוד בקנון של האמנות הישראלית. הציורים הציגו בתים צבעוניים מרהיבים, שלא תאמו את הדימוי שהיה לרבים על רצועת הארץ המדוכאת הזאת: “אבי דיכטר, שהיה אחראי על עזה, לקח אותי לשם והראה לי את המקומות, דיבר עם האנשים שיתנו לי לשבת ולצייר שם. פתאום ראיתי אפשרות לשלב בין ההשפעות שלי מהציירים דיוויד הוקני ואנרי מאטיס ובין התרבות הערבית. השילוב הזה היה ממש מרגש. אחרי כמה שנים פגשתי אדם שהוא היום פרופסור לשירה ערבית והוא אמר לי 'אתה לא יודע כמה אתה קולע, אתה לא יודע כמה עזתים בשירה שלהם הם צבעוניים'. כנראה שקלעתי למשהו שישראלים בכלל לא יודעים עליו. התקיפו אותי נורא על זה, איך אני עושה את עזה כמו דיסנילנד? מאיפה המצאתי את הצבעים האלה? מאוחר יותר פגשתי צייר ערבי מעזה והוא אמר לי: 'אני ממש מודה לך על האפשרות הזאת לתת לי לראות את העולם שלי כל כך יפה, ולהעריך את החיים שאני חי'".

חורבן על ציון

סידרת ציורים נוספת שלו, ידועה וטעונה לא פחות, היא של נופי ירושלים, עיר מגוריו. ציור מאותה סידרה פותח את אחד הפרקים בספר. בפרק נראות שתיים מהדמויות הראשיות יושבות במסעדה בסינמטק בירושלים, בסמוך לעיר העתיקה, כשהן מתבשרות על ידי זר על כך שהמלחמה (מלחמת המפרץ) הגיעה לסיומה. הזר משיב לגילויי השמחה של הדמויות בנבואת זעם ואומר: “חכו, אל תתרגשו כל כך. זו רק ההתחלה. הדבר האמיתי יבוא בקרוב... אני אדם שהולך בעיניים פתוחות ובלב מדמם מהצער של אנשיו שחזרו לציון רק כדי להביא עליה חורבן".

גם במבטו של קובנר על העיר לא הייתה שמץ של אופטימיות: “היום לא הייתי מעז לצייר את ירושלים, זה נושא מורכב וקשה שמעטים הציירים שהתעמתו איתו. לא קיבלתי שום תגמול על זה. אף אחד לא קנה את הציורים. חטפתי ביקורות מפה ועד הודעה חדשה. רפי לביא כתב שזה כמו ציורים של התחנה המרכזית", אבל מה שגרם לו להפסיק לצייר את ירושלים לא היו הביקורות: “הפסקתי לצייר את ירושלים באינתיפאדה הראשונה. עמדתי בנוף, ועלה כל העשן מסילוואן. לא יכולתי להיות עד כדי כך מנוכר, לעמוד ולצייר נוף. זה היה אבסורדי לצייר את ירושלים כאילו כלום לא קורה".

הפאסדה של מוזיאון העיר ניו-יורק

השיבה לניו-יורק

בתחילת שנות ה-2000 התעוררו נסיבות שהובילו את קובנר בחזרה לניו-יורק, ובצורה מקרית למדי. עמיתו, הציר יאן ראוכווגר, שחזר מניו-יורק לארץ ורצה לשמור את הסטודיו של בלונג איילנד סיטי שבקווינס, הציע למיכאל ולעוד שלושה ציירים להשתמש בסטודיו ברוטציה. “באתי הנה וראיתי את החלון הענק שבסטודיו ואמרתי: אני נשאר. ממש התאהבתי במקום, זה שחרר לי משהו טוב, נתן לי כוח גדול לצייר פה". כל שנה מאז עובד קובנר במשך חודשיים בניו-יורק, וכבר יותר מעשור שהוא יוצר גוף עבודות גדול ומרשים שממנו משתקפת עיר חיה בה שולט הצבע האדום. נראה שלא רק המרחק מהנופים הטעונים כל כך של הארץ הוא מה שהופך את התקופות שלו כאן לכל כך משמעותיות וטוענות בכוח, אלא בעיקר המראה של העיר עצמה: “יש פה את הלבנים האלה, הכתומות-אדומות, מה שנותן לי אפשרות לצייר ציורים שלמים באדום. זהו אתגר גדול, לצייר ציור שלם שהוא אדום ובשבילי זה מאוד חשוב לצייר אדום. בכל מקום שאתה מצייר טבע יש לך אולי גג קטן כזה אדום, אבל אין לך דבר כזה כמו כאן, ובמיוחד כשהשמש מכה בבניינים".

כיום חולק קובנר סטודיו בבושוויק עם הפסל אבנר לוינסון. חלק מרשים מציורי ניו-יורק שלו הוא תוצאה של הליכה על וויליאמסבורג ברידג' והתבוננות בשורת בנייני המגורים החומים-אדמדמים שמהווה מעין חומה על גדות איסט ריבר.

המקום בו ילדים לא בוכים

לאחרונה, לאחר שסיים את הספר, התחיל קובנר לעבוד בישראל על נושא חדש: החצר הקיבוצית. בדומה לציורי ניו-יורק העזים, גם סידרה זאת תהיה, כך מצטייר ממה שמספר עליה קובנר, חפה מנוסטלגיה. המטרה היא להביט אל מקומות אוטופים: “הנוי של הקיבוץ הוא מעין גן עדן. אדריכלי הנוף של הקיבוץ קיבלו הרבה השראה מהגן הפרסי הקדום. עכשיו העצים כבר בני שמונים שנה וזה באמת מזכיר את גן העדן. הסידרה מספרת משהו של התרבות המזרחית, משהו של הקיבוץ, משהו של הצייר הצרפתי פייר בונאר. לא תכננתי את זה, אבל בציורים יהיו גם מטפלות עם ילדים, כי הם כל הזמן מסתובבים שם, שואלים אותי שאלות ואי אפשר להימנע מלהכניס אותם לציורים. אין מקום כזה בעולם שכל כך טוב לילדים כמו הקיבוץ. אני יושב שם שעות ורואה שאף אחד לא צועק עליהם, שהם כמעט לא בוכים".