תנו לו להתמודד: למה חשוב שילד יחווה תסכול

מהי האסוציאציה העולה בראשכם כאשר אתם שומעים את המילה "תסכול‭?"‬ אם אתם מקשרים בין תסכול לאומללות, לעצב ו/או לקושי נוראי, יכול מאוד להיות שתשתדלו למנוע כל מפגש בין הילד שלכם לבין "מפלצת התסכול‭."‬ אך האומנם תסכול הוא מפלצת שיש להתרחק ממנה?

יונתן בן השלוש בוכה. ההורים מפצירים: "אל תבכה, חמוד‭"...‬ מציעים: "אולי אתה רוצה בננה או גלידה‭"?‬ וגם, "היי, יונתן, יש למטה אוטו זבל, בוא מהר לראות‭"!‬.

כתבות נוספות של אורית רוזנבוים:

בלי מלחמה: 3 כללים שיגרמו לפעוט לשתף פעולה

רוצים לחנך אותם? אז תפסיקו כבר לצעוק!

"אני רוצה עכשיו!"; איך לגמול ילד מפינוק

יונתן בוכה. הוא זקוק כרגע להכלה (אנחנו מבינים שכואב לך/שאתהעצוב/מאוכזב) וגם לאמונתם של ההורים ש"אני יכול להתמודד! בכוחי להתגבר‭"!‬.

במקום למהר "לשדוד" לו את הקושי ולהסיח את דעתו, נוכל להפגיש אותו עם כוחותיו: "רצית ללכת לגן השעשועים, ואתה עצוב כי יורד גשם ולא נוכל ללכת. מה דעתך לקחת כמה נשימות עמוקות ולהירגע?" (ונדגים לו למה הכוונה‭.(‬

יונתן מקבל כאן מסרים חשובים מאוד: אנחנו מזהים שאתה עצוב, אנחנו מכבדים את הרגשתך, נלמד אותך כלים להתמודד עם תסכול ואנחנו סומכים עליך שתוכל להתגבר. יונתן בוכה כי סבתא הלכה? נתייחס בכבוד ובהבנה: "אתה כועס כי רצית שסבתא תישאר. אתה רוצה לצייר את הכעס‭"?‬ שוב: הכרה ברגש, הצעה למתן ביטוי לרגש ומסר מעצים: אנחנו סומכים עליך, אתה יכול להתמודד.

לתגובה שלנו יש חשיבות רבה. הדימוי העצמי של הילד נבנה כתוצאה משני תהליכים מקבילים: עשייה של הילד והתגובה שהוא מקבל מהסביבה ובעיקר מאיתנו, ההורים. תפקידו של הילד לנסות ולהתנסות. תפקיד ההורים לעודד ולשקף לו את יכולותיו. חוויות של תסכול הן חלק בלתי נפרד מחיינו, אך התייחסות הורית נכונה לחוויה מתסכלת עשויה להפוך אותה למעצימה ולמצמיחה.

הפסיכולוג החינוכי דור הררי מבחין בין שלושה סוגים של תסכול:  

הילד רוצה, אבל עדיין אינו יכול. תסכול המאפיין כמעט כל שלב בהתפתחות. הילד רוצה לעמוד, רוצה ללכת, רוצה לעשות קצת יותר ממה שהוא מצליח. התפקיד שלנו הוא לעודד: "עוד מעט תגיע‭"!‬

הילד רוצה ויכול, אך החברה אינה מאפשרת. במהלך התפתחותם מגלים הילדים כי לא כל מה שהם רוצים ויכולים לעשות - מותר להם. אסור לנשוך, אסור לקלל, אסור להכות. כדי להתקבל אל הקבוצה החברתית כדאי לילד להתנהג על פי המצופה ממנו. עלינו להאמין ביכולתו להתמודד עם התסכול ולאסור עליו לבצע מעשים שאינם מקובלים, כך נעודד אותו ונעצים אותו.

הילד רוצה ויכול, אבל הישגיו אינם תמיד מרשימים. הוא מצייר, הוא זורק כדור לסל - לפעמים הוא מצליח יותר, לפעמים פחות. תפקידנו לזהות תחומים שבהם הוא מצליח, לאפשר לו לחוות חוויות חיוביות ולעודד אותו. כמו כן עלינו לבחון את הציפיות שלנו ולשדר ציפיות מותאמות. במבחן התוצאה רצוי מאוד שיהיו לו יותר הצלחות מאשר כישלונות.

כל ילד מתוסכל זקוק לעידוד כדי לשוב ולהרגיש משמעותי. הורה אשר מבין את משמעות התסכול ומסוגל לזהות את סוג התסכול, יוכל גם להכילו ולספק מענה מתאים. איך נספק מענה מתאים?

תנו מקום להבעת הרגש 

זיהינו אצל הילד תסכול שמקורו בשלב התפתחותי? הילד שלנו הוא כרגע בחזקת "מתוסכל מתפתח‭."‬ תפקידנו כהורים הוא לשקף לילד דברים שהוא כבר יודע לעשות בעצמו, להתפעל מיכולותיו המתפתחות, להאיר שוב ושוב את המיומנויות שכבר רכש. כך נעודד אותו ונסייע לו להאמין בעצמו ולהצליח.

קחו לדוגמה את תומר. הוא רוצה לרכוב על אופניים ללא גלגלי עזר. הוא רוכב ונופל, קם, רוכב ושוב נופל. ראשית, עלינו להאמין שתומר יצליח בסוף וילמד לרכוב על אופניים. שנית, עלינו לזכור שאיננו יכולים לעשות זאת במקומו. עליו להתאמן שוב ושוב. אם תומר יבקש עזרה, נבדוק איתו לאיזו עזרה הוא זקוק. נקפיד שיחבוש קסדה, נדאג שייסע במקומות בטוחים, נאמין בו ונעודד אותו. ניתן לגיטימציה לתסכול שלו: "באמת מרגיז כשרוצים משהו ולא מצליחים‭."‬ אפילו אם הוא מבקש שנרכיב בחזרה את גלגלי העזר - נעשה זאת. כאשר תומר ירגיש מוכן, הוא יבקש שוב להסירם.

גם רותם מתוסכלת. היא קולעת צמה לאחותה, אך הצמה לא יפה כמו זו שאמא קולעת. רותם כועסת, צועקת ובוכה. זכרו: בהחלט מותר להביע רגש כזה. אל תגידו: "מה כבר קרה? אז הצמה לא יצאה כמו שרצית‭."‬ אל תמעיטו בחשיבות ההבעה הזו של הרגש מצידה. עדיף להשתתף בתחושה שלה: "רצית שהצמה תהיה יפה יותר ואת אינך מרוצה. מה את מציעה‭"?‬.

אולי רותם תרצה להתאמן שוב, ואז נוכל להביע הערכה לכך שהיא מתאמנת שוב ושוב בקליעת צמה. ואולי היא תרצה לעשות תסרוקת קלה יותר? גם כאן נביע הבנה ונקבל את תחושותיה. לא נייפה את המציאות ‭")‬הצמה מהממת‭("‬ ולא נבטל את תחושותיה ‭")‬מה כבר קרה‭.("?‬ נלמד את רותם כיצד להביע כעס: "מותר לבכות, מותר ורצוי להביע את הכעס בציור או לקפוץ עד שמרגישים טוב יותר. אבל אסור (למשל) לזרוק חפצים‭."‬

רחמים או שיתוף 

במקרים אלה הילד אולי רוצה, אך אנחנו לא יכולים לאפשר לו להתנהג כרצונו. הוא יצטרך ללמוד מה מותר לו ומה אסור לו. בינתיים נכנה אותו "המתוסכל המסתגל‭."‬ גיא, למשל, רגיש לגלוטן. הוא רוצה לאכול "כמו כל הילדים‭,"‬ אבל אינו יכול. הוריו של גיא מרחמים עליו ומפצים אותו. מתוך כוונה טובה הם עוזרים לו לגבש תפיסת עולם שלפיה הוא שונה מאחרים, מקופח וסובל.

גם נוי רגישה לגלוטן. הוריה דואגים לכך שבמקפיא של הגן יהיו פיתות ועוגה נטולות גלוטן. בימים שבהם ילדים אחרים מקבלים בגן פיתות או עוגות המכילות גלוטן - הגננות מחממות עבור נוי פיתה או עוגה מן המקפיא.

ליה הזמינה את נוי לביתה. בדרך אמרה לאמה: "נוי רגישה לגלוטן. אנחנו צריכות להקפיד על כיבוד נטול גלוטן, זה חשוב מאוד‭"!‬ נוי אינה מרגישה חריגה, והילדים בגן למדו כי לבני אדם שונים יש רגישויות שונות המחייבות התייחסות אישית, עניינית ומכבדת.

כל הילדים מתמודדים לעתים עם תסכול הקשור להסתגלות. לדוגמה, חבריו של יניב מגיעים לבית הספר בנעלי ספורט. אמא של יניב החליטה שבמזג אוויר כזה נועלים מגפיים. יניב הפציר באמו ואמר שהוא מעדיף לנעול נעלי ספורט, אבל אמא התעקשה על מגפיים. בוקר אחד אמא שמה לב שבחצר הבית מונחת שקית לבנה ובה המגפיים של יניב. כאשר חזר יניב מבית הספר - המגפיים היו לרגליו, ובשקית שנשא בידו היו נעלי הספורט. מתברר כי בדרך לבית הספר יניב חולץ את המגפיים ונועל נעלי ספורט, ואז שב ונועל מגפיים טרם כניסתו הביתה. התעקשותה של אמו גובה במקרה זה מחיר יקר: יניב העדיף לשקר לה מאשר להרגיש שונה מחבריו לכיתה.

לנו ההורים כדאי להגביל את הפעמים שבהן אנו אוסרים על הילדים לבצע דברים לנושאים הקשורים בביטחון, בטיחות ובריאות. נבחין בין נושאים מהותיים, שבהם הילד נדרש להסתגל לדרישות (למשל, חייבים לחגור חגורת בטיחות) לבין מקרים שבהם היינו רוצים שיתנהג כמקובל, אך אנחנו יכולים לאפשר לו גם להתנהג אחרת: למשל לגרוב גרב אחד לבן וגרב אחד ירוק. זה אולי לא יפה, אבל גם לא מסוכן. הרי אנו רוצים לגדל ילד עם שיקול דעת, ילד בוחר, היודע להתמודד עם השלכות בחירתו. אם נדרוש ממנו לר ַ צות אותנו כל הזמן, כיצד יתאמן בקבלת החלטות?

רודפים אחר ההישגים 

כאן מדובר בילד שרוצה ויכול, אבל הישגיו אינם מרשימים תמיד. נכנה אותו "המתוסכל המבוקר‭."‬ רביד, למשל, מתעקשת לרקוד בלט. אנחנו יודעים שהיא לא תהפוך לרקדנית דגולה. האם תפקידנו לשכנע אותה להתמקד בנגינה, כי היא "מוזיקלית מאוד‭,"‬ או לאפשר לה לרקוד? האם אנחנו מפרגנים לילדים שלנו לעסוק בשעות הפנאי בתחומים שגורמים להם הנאה, או שמא גם שעות הפנאי מכוונות להישגיות ולהצלחות מוכחות? כדאי לנו לבחון את המודל ההורי – עד כמה אנחנו ממוקדים בתוצאות ועד כמה אנו נותנים מקום לתהליך.

בהקשר זה הנה שלוש המלצות:

נשתף את הילדים מדי יום ב"משהו שהצליח לי" וב"משהו שלא הצליח לי‭."‬ כך נשקף שאיש אינו מושלם. כולנו מנסים ועושים. לפעמים מצליחים יותר, לפעמים מצליחים פחות. אנחנו מהווים עבור ילדינו מודל לחיקוי: אנושיים, בלתי מושלמים, שחווים הצלחות וגם רגעים מתסכלים. אנו משתפים בעצמנו ומזמינים את הילדים לשתף בהצלחות ובכישלונות, בטעויות ובהחמצות. חשוב ליצור מסגרת בטוחה שבה מרגיש כל אחד מבני הבית כי הוא מוזמן לשתף בקשיים ובהצלחות. כולם מתקבלים בבית שלנו, בלי קשר להישגים. אנחנו שמחים כאשר מצליחים ומעודדים כאשר מתאכזבים.

נבחן אם דרכי החינוך שלנו מעודדות או מייאשות. האם תסכולו של הילד משני לתסכול שחש ההורה? ביקורת, השוואות, לחץ, ציפיות גבוהות מדי ותחרותיות – כל אלה מעלים את הסיכוי שהילד יחוש מבוקר ולא מעודד.

נבדוק עם עצמנו: האם הילד שלנו חווה היום יותר חוויות מעודדות או יותר חוויות מייאשות? ניצור עבורו הזדמנויות רבות לחוות חוויות מעודדות: "בוא נערוך שולחן יחד‭"!‬ "רוצה להקריא לי סיפור‭"?‬ "אתה יכול לעזור לי ב‭"?...‬ מאפשרים לילד לעשות ומשקפים לו את יכולותיו.

אל תסלקו את המכשולים

רק ילד המתמודד עם תסכול - יודע שהוא יכול להתמודד עם תסכול. במקום לספק לו מיד את כל מבוקשו, לסלק מכשולים מדרכו, לשמח אותו בטווח הקצר (אך לפגוע בדימוי העצמי שלו, כי ילד שאינו נדרש להתמודד מסיק שאינו מסוגל) – נאפשר לו לחוות תסכולים. ייתכן שבתחילה הוא יחוש חוסר שביעות רצון, אך כל הצלחה שלו תהיה חוויה נהדרת עבורו: "הצלחתי, אני יכול‭"!‬

מובן שאין הכוונה שההורים ייצרו בכוונה חוויות מתסכלות לילד.

הכוונה היא לאפשר לו להתמודד כאשר הוא פוגש תסכול שעימו הוא מסוגל להתמודד. אם לא בחרו בו להיות "אבא של שבת" השבוע, הרי מדובר בתסכול. אם נרוץ אל הגננת ונבטיח לו שבשבוע הבא יהיה הוא "אבא של שבת‭,"‬ נשמח אותו ככל הנראה בטווח הקצר, אולם נחליש אותו בטווח הארוך: הוא עשוי להסיק כי איננו כמו כל הילדים – הוא לא יכול לחכות בסבלנות לתורו.

יכולתנו להתאפק ולא לסלק כל מכשול מדרכו של הילד תאפשר לו להרגיש משמעותי. הוא יוכל להסיק: "אני יכול‭."‬ זו מסקנה מעודדת מאוד, ורצף של חוויות כאלה יאפשר לילד לחוש הכותבת במיטבו היא .

אורית רוזנבוים , בעלת תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית יישומית, היא מורה במדרשה להנחיית קבוצות, מכון אדלר