שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: בן קלמר
    פרא אציל ושמו שמוליק קראוס
    "הכרתי אותו לראשונה בתחילת שנות ה-90. היה בו סוג של יצר הרס עצמי, שצץ בכל פעם ברגע הכי לא נכון. אבל היו בו גם כמה איים בודדים של קסם שגרמו לי להבין שמתחת למעטפת הכמעט מעוררת רחמים, שוכן אריה". שי להב נפרד ממוזיקאי חד-פעמי

    המפגש האחרון שלי עם שמוליק קראוס התקיים לפני מספר חודשים. התחלתי לכתוב מחזמר לילדים מהשירים שלו ושל מרים ילן שטקליס, ונסעתי כדי לקבל ממנו את ברכת הדרך. נפגשנו בחוף בננה ביץ' בתל אביב, המקום הקבוע שאליו הגיע בבקרים - כשהוא שקוע כבר בכיסא גלגלים.

     

     

    שלל הפריקים והנערים הנצחיים של המקום עדיין התייחסו לקראוס כמו למלך, אבל אני ראיתי מולי רק אנדרטה לאריה שהיה פעם. זה היה קורע לב. סיפרתי לו בקצרה את עלילת ההצגה. הוא הנהן, מדי פעם חייך, התקשה מאד להוציא הגה. בסוף הוא מלמל "מאה אחוז".

     

     שמוליק קראוס שר "אחרי 20 שנה"

     

    כל הסיפור ארך דקות ספורות. לכאורה, קיבלתי את מה שבאתי בשבילו. אבל הרגשתי נבוך לקום וללכת מהר כל כך. אז ניסיתי לפתח סמול-טוק, משימה כמעט בלתי אפשרית אל מול אדם שלא הייתי בטוח כלל שמסוגל עדיין לחשוב בצורה בהירה.

     

    אחרי כמה גישושים עקרים, שאלתי אותו איך נוצר הקשר בינו לבין שטקליס. אישה שהיתה מבוגרת ממנו, בתקופה שבה עבדו יחד בכמה עשורים טובים. זיק שובבי צבע לפתע את העיניים המדהימות של קראוס. "היא...", הוא משך את המילה. "היא....". וכך שוב ושוב. ואז, רגע לפני שהתייאשתי, הצליח לסיים: "היא היתה חמה עליי".

     

    וככה הבנתי, שמתחת למעטפת הכמעט מעוררת רחמים, שוכן אותו אריה. כאילו כדי לספק לי הוכחה ניצחת, הוא שלח לפתע את ידו ולחץ את ידי. לא לחץ - מעך. כמו גבר. אורפלי אמיתי. מירושלים. כאילו אמר: "דיר בלאק. אני עדיין שמוליק קראוס. אל תתפוס עליי תחת".

     

     בובה זהבה. "החלונות הגבוהים" למילותיה של מרים ילן שטקליס

     

    אני יודע, זה לא בדיוק סיפור יפה לצורכי הספד מרגש. אבל הוא אמיתי, בדיוק כמו הבנאדם. במדינה שמרבית זמריה ואמניה סותתו לחלוקי נחל רכים ונעימים באמצעות זרם המיינסטרים האדיר, שמוליק קראוס היה ונשאר סלע איתן של אותנטיות. גס, חזק, יוצא דופן.

     

    הלחנים שלו, בדיוק כמו האישיות שלו, היו ייחודיים. חד פעמיים. לא יכולת לפספס אותם. אני לא מתכוון לנסות ולסנגר פה על האינצידנטים המרובים שהיו לקראוס עם החוק, ועם מגוון רחב של איברי גוף של אנשים שבהם הפליא את מכותיו. ודאי לא כשמדובר בנשים. אבל להגנתו של האיש חובה לומר שהיה חולה בנפשו. ושהקורבן הגדול ביותר, האומלל לאורך שנים ארוכות של המחלה הזו, היה שמוליק קראוס עצמו. וסליחה על הקלישאה הבוטה - כלפי חוץ הוא היה אולי פרא, אבל כמלחין הוא היה אציל. ולטעמי - הראשון באצילים.

     

    אם אפשר לכמת קריירה מוזיקלית ולבחון אותה באחוזים, אני חושב ששמוליק קראוס רשם את נתוני הקליעה המרשימים ביותר בדברי ימי הרוק הישראלי. רוצה לומר - יחסית לכמות השירים שיצר, שהיתה צנועה מאוד בהתחשב בפז"ם שלו - ההשפעה ומינון השירים הטובים שהלחין, היו מדהימים.

     

     שישי חם, מתוך האלבום "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל"

     

    למעשה, אם היסטורית נהוג לראות בחלונות הגבוהים את הרכב הרוק הישראלי הראשון, ובצדק, הרי ששמוליק קראוס צריך לקבל כאן את מרבית הקרדיט. מעבר לעובדה שהלחין את כל השירים המופלאים של הלהקה, הוא גם היה הרוקר האמיתי. זה שחבר לאריק איינשטיין, עדיין נער הזהב הממלכתי של ימי "גשר הירקון", ולימד אותו להתלכלך. או במילותיו של קראוס שציטטתי בכתבה לפני למעלה מעשור, "לשיר סוף סוף כמו גבר".

     

    משם, הדברים הלכו והסתבכו אבל גם התפתחו. מוזיקלית לפחות. קראוס הלחין שירים מופלאים כמו "אצלי הכל בסדר", "זה קורה" ו"בלדה לעוזב קיבוץ"; הסתבך עם החוק ועם הנפש בתחילת שנות ה-70, מה שהוליך לאחד מאלבומי הרוק הכי מלוכלכים וחזקים שנוצרו פה אי פעם ("מדינת ישראל נגד קראוז שמואל"); יצר בשנת 1975 עם ג'וזי כץ את האלבום המופלא "לבד ביחד ולבד לבד", כולו משירי ילן שטקליס. אלבום שדור שלם של ילדים ישראלים גדל עליו, עם שירים כמו "נתפייסה" ו"אצו רצו גמדים".

     

    הוא רשם קאמבק מדהים בתחילת שנות ה-80 עם האלבום "גלגל מסתובב", והמשיך עם מה שאני רואה בו כאחד האלבומים הישראלים הגדולים של כל הזמנים - "אחרי 20 שנה". אלבום שכולו יהלומים. תרכובת של הלחנים של קראוס עם מילותיו של ידידו הטוב, הפזמונאי הענק יענקל'ה רוטבליט. עוד אותו הצליל, עוד אותו הטעם, שמור כמו יין טוב, שרק משתבח כל הזמן. בהמשך הגיעו האלבומים "ידידותי לסביבה" והאלבום "יום רודף יום" (2003) - יצירת מופת אמיתית, שכבר היוותה סוג של פרידה של שמוליק מהעולם. שוב, למילותיו של רוטבליט.

     

    שמוליק קראוס מבצע את "אם"

     

    בתווך, קראוס התקשה לנהל קריירה רציפה. מצבו הנפשי היכה בו שוב ושוב, ומנע ממנו מלמנף את הצלחת השירים שלו להצלחה מסחרית. היה בו גם, בשמוליק, סוג של יצר הרס עצמי, שצץ בכל פעם ברגע הכי לא נכון. כך, לדוגמא, היכרתי אותו לראשונה.

     

    זה קרה בסוף שנות ה-90. הייתי כתב צעיר במקומון ירושלמי. קראוס אמור היה להופיע במועדון הצוללת הצהובה בעיר והגעתי לביתו בתל אביב לראיון, שנועד בעצם לקדם את ההופעה. זה לא מנע ממנו מלהשתלח בכל העולם ואשתו, כולל במפיק המוזיקלי של המופע עצמו - ומי שתרם רבות לקריירה שלו - אילן וירצברג. התוצאה היתה ראיון סנסציוני ולצידו הודעה של וירצברג על הפסקת קשרי העבודה שלו עם קראוס. זה נפתר בסופו של דבר, אבל הדגים היטב את אותו יצר הרס עצמי נורא.

     

    ובכלל, באותו ראיון נרשמו הרבה רגעים קשים ומרים, בדומה אולי לחייו של קראוס עצמו. אבל היו בו גם כמה איים בודדים של קסם, שאני נושא עמי עד היום. כמו הרגע שבו סיפרתי לקראוס על חוויה אישית שלי סביב השיר שלו

    "אם". זה היה בזמן האינתיפאדה הראשונה כשהגעתי לבסיס אימונים בשכם, ומיד כשעברתי את הש"ג נעצרתי בתדהמה. חיילים של שתי פלוגות נח"ל, כמאה איש, סיימו בדיוק מסדר ושרו כאיש אחד את השיר.

     

    "עד מתי תאכל החרב", השירה הגברית הרעידה את הר גריזים, "אלוהי המלחמות. עד מתי נשגה בחלומות. בוא נהיה וניתן להיות. בוא נחיה וניתן לחיות. אם, אם רק תביני. אם רק תאמיני. זה לא בשמים. הושיטי ידיים. אם". שיר לשלום. באמצע שכם. בזעקה גדולה.

     

    סיימתי את הסיפור והעיניים של קראוס - אותן עיניים מדהימות - נמלאו דמעות. "באמת?", הוא שאל קורן כמו ילד. "זה באמת מה שקרה? הם ממש עמדו שם כולם ושרו את השיר שלי? כל החיילים?". "הכי באמת", עניתי. "טוב", קראוס שחרר את החיוך הכי כריזמטי במזרח התיכון. "כנראה שבכל זאת עשיתי משהו טוב אחד בחיים האלה".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שאול גולן
    שמוליק קראוס. "בכל זאת עשיתי משהו טוב"
    צילום: שאול גולן
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים