שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    שתי מדינות - סיסמה ללא תקומה
    לנוסחה "שתי מדינות לשני עמים" אין כל אחיזה במציאות, גם אם הצליחה לגייס תומכים וחסידים רבים בארץ ובעולם

    בימים אלו, כשמעשה המרכבה הקואליציוני נסתייע לפי שעה רק עם ציפי מהתנועה, והפרשנים ממשיכים להתחבט בשאלה כמה עוד יילכו לפיד ובנט יחדיו למרות חוסר ההתאמה המדינית, כדאי לתת את הדעת לסלע המחלוקת העיקרי ביניהם.

     

    לפיד אימץ לחיקו את רעיון "שתי המדינות לשני העמים", גם אם נמנע מלדוש בו באותה אובססיה פתטית שעשתה זאת לבני ואילו בנט חזר ודחה את הרעיון על הסף. תהום מדינית זו הפעורה בין לפיד לבין האח בנט עדיין אינה פוגמת בברית הזוגיות המופלאה ביניהם, אולי מפני ששניהם כאחד מעריכים שביצת "שתי המדינות לשני העמים" לא תיוולד, לפחות לא בעתיד הנראה לעין.

     

    עוד בערוץ הדעות של ynet:

    מושבעים בישראל? / אורון שוורץ ויוגב נרקיס

    יאיר, לא תהיה הזדמנות שנייה / מיקי גיצין

     

    הסיבה שביצה זו טרם נולדה וגם לא תיוולד אינה משום שהצדדים לא השכילו עד היום לגשר על חילוקי הדעות ביניהם, אלא מפני שזאת ביצה מקושקשת שאין לה כל היתכנות, והמופעים היחידים שלה הם במוחם הקודח של אלה שלא עמדו על מלוא משמעויותיה, ובקרב אלה המעריכים כי רק בתכסיסי כחש מול אזרחי ישראל, ולא מול הפלסטינים, הם יעשו להם הסדר שלום. לסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" פשוט אין כל אחיזה במציאות, גם אם הצליחה לגייס תומכים וחסידים רבים בארץ ובעולם המערבי.

     

    גם בהתעלם מהעובדה שטרם נולד המנהיג הפלסטיני שיהיה מוכן לחתום על חוזה שלום ועל קץ הסכסוך ללא הכנסת פליטים משמעותית לישראל, איש מבין בכירי ההנהגה הפלסטינית אינו מוכן להעלות על דל מחשבתו ושפתותיו את הצירוף "מדינה יהודית". אין בכל האתוס והספרות הפלסטיניים ולו בדל של נכונות מזערית לצעוד לקראת הכרה כזו. לדרישת השיבה הפלסטינית הנחרצת יש כמה מטרות מוצהרות, ולפחות תכלית מוסווית אחת: הצפת ישראל בפליטים כחלק מקעקוע אופייה היהודי. כל זה כמובן אינו מפריע לרובם ככולם לחזור ולהנעים לאוזניים ישראליות ומערביות כרויות את הזמירות על מחויבותם לרעיון "שתי המדינות לשני העמים", ובה בעת להתנגד לכל הכרה במדינה יהודית, שאמורה להיות פועל יוצא הכרחי של תהליך השלום האמור.

     

    נוסחה פיקטיבית

    דבר אחד הוא לדבר על נסיגה מיהודה ושומרון תוך מימוש כלשהו של "זכות השיבה" בתמורה להסכם שלום, שיחזיק מעמד, או קרוב לוודאי יתפרק לרסיסים מדממים, בדומה להסכם אוסלו ודבר אחר לגמרי הוא לראות בנוסחה "שתי מדינות לשני עמים" כותרת-על של הסדר, שאמור ליצור מדינת לאום פלסטינית ביו"ש ומדינה ללאום היהודי בישראל. סיכויי המימוש של האופציה השנייה למעשה אינם קיימים מלכתחילה - אלא אם כן הכוונה בשתי מדינות לאום היא למדינת לאום פלסטינית-חמאסניקית נקייה מיהודים בעזה, ולמדינת לאום אש"פית פלסטינית נוספת, נקייה אף היא מיהודים, ביו"ש.

     

    במדינה ישראלית בעלת מיעוט ערבי גדול בתוכה, שהנהגתו, כמו הנהגת הפלסטינים, שוללת מכל וכל את היותה מדינת העם היהודי ושרבים מיהודיה וממוסדותיה החשובים, כמו בג"ץ, כופרים לחלוטין בכל מתן עדיפות מהותית ללאום היהודי שבתוכה על המיעוט הערבי שבה (למעט חוק השבות) - לא יכול להיות כל מימוש לרעיון של מדינה ללאום היהודי במסגרת הנוסחה הקוסמת והפיקטיבית של "שתי מדינת לשני עמים".

     

    ואולם, מכיוון שלפיד, לבני ושאר מליצי היושר של עקרון "שתי המדינות לשני העמים" אינם יכולים להודות בפומבי כי בסירובם המוחלט של הפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית הם עצמם שוללים הלכה למעשה את אותו העיקרון, הומצא המשפט המופלא לטובת הספין: "איננו זקוקים להכרה פלסטינית בנו כבמדינה יהודית". כלומר, ההכרה בנו כמדינה יהודית, בדומה לשלום של שרי אריסון, מתחילה בתוכנו, וגם נגמרת שם, בדיוק כמו עקרון "שתי המדינות לשני העמים" - שהיה ונשאר לא יותר מסיסמת שיווק כובשת ריקה מכל תוכן.

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מי יכיר בישראל כמדינה יהודית. ארכיון
    צילום: גיל יוחנן
    מומלצים