שתף קטע נבחר

צילום: דנה קופל

בלי "לא בא לי"; איך תחזירו לעצמכם השליטה בבית?

הורים רבים חשים שגידול הילדים מלווה במאבקים בלתי נגמרים, כשהם מבקשים מהילדים לעשות דבר מסויים - והילדים? מצפצפים עליהם - ובגדול. מה עושים? מחזירים לעצמכם את השליטה בבית. הפסיכולוג גיל ונטורה מסביר איך עושים את זה - ואפילו בקלות

זה באמת לא קשור במילימטר לסדר וניקיון. אתה יכול להיכנס לבית מבורדק למדי, אבל מתנהל על מי מנוחות, והנחיות של ההורים מתבצעות שם במינימום ויכוחים. מאידך, בתים נוצצים בקפידה ומדפי צעצועים ישרים וצייתניים עשויים לקפל מאחוריהם זוג הורים חרד ותזזיתי, מהלך לו על ביצים נוכח פסיעותיו של הרודן הקטן. אנחנו לא מדברים על סדר ובלאגן. אנחנו מדברים היום על תחושת שליטה.

 

פנו לי את קליפת המוח שלכם לשנייה ואתפלסף: תחושת השליטה של אמא ואבא היא מושג סובייקטיבי נטו. מצפן פנימי של ההורה שאומר לו בכל רגע נתון עד כמה הוא בקונטרול על השיט שלו.

 

כתבות נוספות של גיל ונטורה בערוץ הורים:

תפסיקו לזרוק את האחריות על הלמידה על ביה"ס

"סימנת את בתי מהרגע הראשון"; מכתב למלכת הכיתה

כשאבא מתפקד כמו רובוט: על הדיכאון ההורי

סביבה עשירה בגירויים? סתם מסחטת כספים

 

עד כמה המצפן הזה מחובר למציאות? שאלה מעניינת, אבל לא רלוונטית לפוסט הזה. לרוב ההורים יש השפעה מכרעת - או לפחות פוטנציאל להשפעה מכרעת - על חיי הצאצאים. אי לכך, האמירה המתבכיינת והנפוצה מדי "אנחנו תמיד נלחמים איתו על מי שולט בבית" היא פרדוקסלית משהו. אתה לא יכול להילחם בגורם חיצוני (הילד) כדי להחזיר לך משהו שפעם היה בתוכך (תחושת השליטה בחייך).

 

בזה הרגע שרפתי את היחסים שלי עם אוקיינוסים של אמהות ואבות. "מה הוא מקשקש? נראה אותו מתמודד 20 דקות עם מיכאל שלנו".

 

לא תודה. לא צריך. יש לי שניים משלי, וכל שבוע נרשמים בארכיון הביתי איזה שלושה-ארבעה הפסדים בקרבות. ב-95% מהמקרים אני אשם. לא שהמלאכית והפשוש שלי טהורים טוטאלית, אבל השורה התחתונה היא כמעט תמיד "אם הייתי מתכונן/מתנהל/יוזם/מגיב אחרת, התוצאה הסופית הייתה שונה".

 

אין פה פולחן אשמה. תשכחו מזה. מבחינתי מדובר במסר סופר מעודד שאני מעניק לעצמי: הייתה לי שליטה. יש לי שליטה. פשוט לא השתמשתי בה כראוי. לא נורא גיל. נקסט טיים.

 

אי לכך ובהתאם לזאת, אתם לא עומדים לשמוע המלצות על מה לעשות עם הילדים. אתם עומדים לשמוע המלצות על מה לעשות עם עצמכם. רגע, קבלו תיקון קליל - אתם עומדים לשמוע המלצות על מה לומר לעצמכם.

 

זוכרים את החז״לניקים ואת "סוף מעשה במחשבה תחילה"? ידידינו העתיקים עלו על המפתח לתחושת שליטה הורית - דיאלוג פנימי ברור סולל את הדרך לתוצאות בסלון הביתי.

 

עכשיו תעשו מקום לשלוש מילים: החלטה, עדיפויות והכנה מנטלית (טוב, בעצם ארבע, אם אתם רוצים להיות קטנוניים).

 

1. החלטה

אני מחליט שמעכשיו לא מחכים עד שש וחצי בערב כדי לשבת על השיעורים. אני מחליטה שהיא כבר מספיק גדולה כדי לנסוע באוטובוס לבית הספר. אנחנו מחליטים שביום חמישי נשב כלל המשפחה ונסגור מה עושים בשישבת. חלאס. לא מתאים לנו הוויכוחים האלה בשבת בבוקר.

 

כל העולם ואשתו מלאים בקורסים והדרכות על איך לקבל החלטות. מה אומר לכם? לפעמים יש שם דברי טעם. אבל שימו את כל מאגר השיטות והטכניקות לשנייה בצד ובואו נסכים ידידותית על דבר אחד: החלטות חייבות להתקבל. עכשיו. מחר. מחרתיים.

 

כולכם מבינים למה זה טוב. כולכם מודעים לכך שהחלטות קשורות איכשהו ל"להבדיל בין דברים חשובים יותר וחשובים פחות" . יותר מכל, היכולת לקבל החלטה היא שריר. כשיש לך ילדים ואתה מתכנן להם גורל שפוי, השריר הזה אמור לעבוד נון-סטופ.

 

אי לכך, הפסיקו עכשיו לקרוא את הפוסט הזה ולכו תרשמו על פתק או בסמארטפון החלטה ממוקדת קטנה אחת שאתם צריכים לקבל. עכשיו פירושו עכשיו. אל תעברו לפיסקה הבאה. תחליטו. גם את, גברת כהן שם בחולון.

 

עזבו עדיפויות. עזבו כמה זה ייתקל בהתנגדויות. גם אם זה נראה לכם מלאכותי - תעברו עכשיו את המחסום המנטלי הזה. קחו קפה וניפגש בפיסקה הבאה.

 

2. עדיפויות  

רוב ההחלטות הראשוניות שנקבל יפספסו ככל הנראה את העיקר, אבל יחזירו קצת אדרנלין לתחושת השליטה הקורסת שלנו. עכשיו הזמן להשתכלל ולבחור את המלחמות שלנו בתבונה. יאללה ,בואו נבנה היררכיה.

 

איך קובעים סדר עדיפויות? כולנו יודעים לדקלם באמריקאית ש"הדחוף דוחה את החשוב" , ותלמידי חכמים שהתעמקו בכתבי קואצ'רים ויועצים עסקיים אפילו ידעו לצטט ש"רווח בטווח קצר יוביל לכאב בטווח הארוך". וונדרפול.

 

אם אנוכי הדל בא לעוץ עצה להורים על "איך-מקבלים-החלטות-נכונות-בזמן-שעומריקי-מפרק-את-הסלון", דווקא הייתי ממליץ להם להפסיק לחשוב על העתיד.

 

לא, לא התחרפנתי. כולנו רוצים שבעתיד הם יהיו מאושרים, חכמים , יעשו סקס מוגן ויאכלו אורגני. לגיטימי. עם זאת נסיוני האמפירי הוכיחני שהעתיד ממשיך בעקשנות להיות בלתי ידוע ומושפע מאינספור גורמים. אי לכך, אני חושב שההחלטות החשובות יותר קשורות בעיקר לשני ברנשים: זוללי הזמן ועוכרי הרגש.

 

זוללי הזמן הוא שם קוד לכל הנושאים/פעילויות/מצבים שגוזלים מכם הכי הרבה זמן. הויכוח על האמבטיות בשבע בערב? סידור ארכני וטרחני של החדר שלה? ערימת התרגילים הבלתי נגמרת בחשבון? שבו איש עם זוגתו ותנסו לחשוב ("לחשוב" - פעולה מנטלית אישית. הומצאה על ידי היוונים במאה השמינית לפני הספירה). המטרה היא לבחור גוזל זמן משמעותי ולהגות דרך משותפת ואקטיבית להוזיל את העלויות הכרונולוגיות שלו.

 

"עוכרי הרגש" הינו מקום אחר (ולגיטימי) להתחיל בו הצבה של סדר עדיפויות. בפשטות, התמקדו בנושאים שתורמים הכי הרבה להרגשה רעה בבית. תזונה? טלוויזיה? היעדר פעילות ספורטיבית? הכנה חפוזה של שיעורים על הבוקר? רגשות - מכל סוג - הן סיבות. סיבות שמובילות לתוצאות.

 

הנה מגיע משפט בנאלי ומאוד נכון: הורה וילד שמרגישים רע יתפקדו הרבה פחות טוב, שכלית והתנהגותית. "איך אתה מרגיש"

הינו שיקול שכדאי מאוד שיטפס לראש הסולם.

 

3. הכנה מנטלית

הפוסט הזה עומד להגיע אל סופו ואנשים מאבדים סבלנות. נקצר: הכנה מנטלית מתייחסת לכל הדברים שאתה אומר לעצמך ולכל התסריטים של "מקרים ותגובות" שאתה מריץ בראש לפני שאתה נכנס "ראש בראש" לתוך סיטואציה הורית.

 

כל אמא ואבא מודעים ללוגיקה של הילד והבית, דהיינו - הם יודעים טוב מאוד לצפות תרחישים. זו אחת המתנות העיקריות של הברנש הקרוי "ניסיון העבר".

 

מה עומד לקרות? איך הילד יגיב כשאעשה X? עד כמה רחוק אלך אם יקרה Y? תתסרטו, תבדקו התממשות בשטח ותכניסו שינויים בהוראות הבימוי להבא.

 

סוף הטור. ותעל זעקת ההורים: "אבל אתה לא נותן שום המלצה פרקטית!". יש המון טכניקות טובות וחכמות. בחלק אני משתמש. חלק אפילו המצאתי.

 

הטור הזה נועד להכריז דבר אחר: שליטה היא קודם כל החלטה פנימית. תטמיעו: בסופו של יום השאלה "איך אני מחזיר לעצמי את השליטה?" היא אולי שאלה חשובה, אבל השאלה הקריטית באמת היא "מה אני עושה עם השליטה הזו?"

  

גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית, מפתח המיזם "אסטרטגיות למידה - מלמדים את הילדים ללמוד" ומחבר הקורס "ציונים מתחילים ברגשות "





 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מי שולט? אתם!
צילום: shutterstock
מומלצים