שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "ליבוביץ": נס טלוויזיוני בלי התערבות אלוהית

    הסדרה הדוקומנטרית לייבוביץ', היא אירוע של פעם בעשור. מספיק לצפות בפרק הראשון כדי להכתיר אותה כדבר הטוב ביותר שקרה מזה זמן רב בעשיה הטלוויזיונית לאנשים חושבים

    כבר אחרי הפרק הראשון אפשר לקבוע שמדובר בסוג של נס. במונחים טלוויזיוניים ובלי התערבות אלוהית, סדרה דוקומנטרית בת שלושה פרקים על הוגה דעות מקומי, ענק ושנוי במחלוקת - היא אירוע של פעם בעשור. כשהסדרה היא פרי מימון ציבורי נאות וחשיבה מצויינת (של רינת קליין מרון ואורי רוזנווקס), אפשר כבר לאור הפרק הראשון להכתיר אותה כדבר הטוב ביותר שקרה מזה זמן רב באותו ענף זניח של עשייה מקומית: טלוויזיה לאנשים חושבים. 

     

    ישעיהו ליבוביץ': מאמין חצוף ונפלא

    לא רוצים לפספס אף סיפור וראיון? עשו לנו לייק בפייסבוק

     

    על פי נתוני הרייטינג הם לא רבים. אי אפשר לצפות מן הערוצים הגדולים להתייחס אליהם, לא פעם בשבוע או בחודש או בכלל. גם בערוץ הראשון הטובע בים של אירוויזיונים כבר אי אפשר לצפות: מעבר להפקת ראשים מדברים באולפן, לא ישקיעו אגורה בפלח האוכלוסיה הזה, כך ש"לייבוביץ’" (ב'-ד', 22:00, ערוץ 8), איך שלא תתבוננו בה לפני שתצפו בה, היא התרחשות נדירה. נדירה עד כאב.


    טלוויזיה לאנשים חושבים ()
    טלוויזיה לאנשים חושבים

     

    הוא מת כמעט לפני עשרים שנה, ובהתאם לנוהג הישראלי בתחומי התרבות, אמורה היתה הגותו להישכח כליל ולהפוך לעניין אקדמי בלבד, אבל בציר שבין החשיבה האמונית לתוכחה הפוליטית, בין ההתנשאות האינטלקטואלית לבין הרצון העצום ללמד ולהבהיר, בין האיש הנזירי לדמות הדרמטית – לייבוביץ ממשיך ללבות רוחות של מחשבה ויצרים, לקעקע אמונות ולשמש כסדין אדום למי שאמונותיהם לא מוצקות די הצורך לעמוד במתקפה שכלתנית אדירה. ולכל אחד, מתברר, יש לייבוביץ' משלו.

     

    הסדרה חולקה לשלושה פרקים והראשון דן דווקא בחלק הכי קשה להבנה לחילונים - "אמונה". בהמשך יבואו "אדמה" ו"אדם", ומן הסתם גם אותם ילוו בני משפחה (נכדיו של לייבוביץ' ממשפחת עופרן ויורם יובל התארחו בפרק הראשון), תלמידים, חוקרים, מעריצים, מתנגדים ומתלהבים שזה מקרוב באו. המגוון האנושי שלהם מדהים, ועוצמת התגובה שלהם לאיש המת ולרעיונות החיים מדהים לא פחות.

     

    אלא שכדי להבין את הפרק הראשון לעומקו צריך לעמוד בדרישה מוקדמת של לימודי יהדות, ברמה שמערכת החינוך המקומית אינה מאפשרת לחילונים. כשלייבוביץ' אמר: "הקדוש ברוך הוא זה לא קופת חולים", הוא התכוון לקעקע מן היסוד את תפיסת ההשגחה הפרטית של רוב המאמינים. כשצעק בהרצאות - והוא הרבה לצעוק לשם ההדגשה, ותמיד הקפיץ את מאזיניו המרותקים - "אלוהים הוא מ-ח-ו-ץ לעולם", ביקש לנתק את הקשר הרגשי-האישי של המאמין הממוצע ליושב במרומים, הנתפס אצלו כאב הרחמים וככתף לדמעותיו וכמי שאמור לספק מענה לתפילותיו.

     

    אמונה, אדמה, אדם. ליבוביץ' ()
    אמונה, אדמה, אדם. ליבוביץ'

     

    האל של לייבוביץ' הוא כזה שאי אפשר לומר עליו דבר, כי כל מה שתאמר לא יהיה "עליו". האמונה של לייבוביץ' אינה בחירה בתיאור מציאות קוסמולוגית שממנה נובע ציות לבורא, כי אם "הכרעה רצונית של האדם לקבל עליו בחייו עול תורה ומצוות", ומכאן שזו הכרעה אישית ולא שבטית ולעזאזל הכתות, הזרמים והמסורות היהודיות השונות. עצם קבלת העול, על פי האיש הקשה והחד הזה, היא שחרור עילאי של האדם היהודי מטבעו , או כמו שכתוב בשולחן ערוך על ההתחלה: "יתגבר כארי לעבוד את בוראו", כי העבודה הזאת איננה ענין טבעי לבני אדם. והיא נועדה, למרבה הצער, ליהודים בלבד.

     

    נכדו מספר שכאשר הגיע הדלאי לאמה לישראל, הציע שלייבוביץ' ייפגש איתו, והוא סירב באומרו, אין לי מה לומר ללא- יהודים. למרבה השמחה, גם ליהודיות: בניגוד לגדולי הדור הנוכחי, לייבוביץ סבר ובצדק, שההלכה לא ידעה להתייחס נכון לנשים, וכי הגיע הזמן שתכיר בכך שגם הן בני אדם שנבראו בצלם.

     

    רוקסטאר

    את כל זה ועוד הצליח הפרק הראשון לדחוס לשעה מרתקת מאין כמוה, שנעה בין זכרונות משפחה לסיפורים ביוגרפיים קטנים, והפכה מצעד של ראשים מדברים (פרופ' אסא כשר והרב צפניה דרורי, ד"ר חיותה דויטש ואלי נגר, אהוד בנאי וד"ר אביעד סטולמן ורבים אחרים) למרקם עשיר שמעוטר בעושר ויזואלי, שכן גם בחייו לייבוביץ' היה הוגה מתועד ביותר: חיבתו להרביץ תורה לעם הובילה אותו תדיר לאולפני הטלוויזיה, שם הוא התאזרח כחרדי מחמד, בתקופה שרוב החרדים הדירו את רגליהם מן השטן הזה, אבל התגלה גם ככוכב ויזואלי ופרפורמר ענק, ולא פחות מארבעה סרטים תיעודיים הוקדשו לו. הטוב שביניהם הוא "לייבוביץ במעלות" ממנו קיבלנו טעימה מצויינת של העימות בינו לבין ד"ר ישראל אלדד. בפרק "אדמה", שיוקדש להגות ולפעילות הפוליטית של לייבוביץ', ודאי נראה עוד ממנו.

     

    לייבוביץ' של הכותרות המתלהמות, של התיעוב העמוק לכיבוש, של "יהודו-נאצים" לא הופיע בפרק הזה, אבל צריך לזכור שעמדותיו הפוליטיות לא צמחו בחלל חילוני ריק או נבעו מסגידה לאידיאולוגיה של שמאל כלשהו. זו היתה האמונה העמוקה מני חקר, הפרטית והעיקשת שלו שהובילה אותו להתבטאויות קונטרוברסליות

    המהדהדות עד היום בקטבי השיח הציבורי. הוא מעולם לא היה איש שמאל והוא מעולם לא היה הומניסט, כי לא האמין שיהדות והומניזם דרים בכפיפה אחת. הכל נגזר מטיבה של האמונה, ולמרות הפיתוי להעמיד במרכז הפרק הראשון את המחלוקות הצעקניות יותר, נכון עשו יוצרי הסדרה כשבחרו לבאר את טיבה.

     

    ואיזו אמונה מופלאה ובודדה זו. כשקבר את שני בניו, אמר את מה שיהודי מאמין צריך לומר ותו לא. את היגון, את הכאב ואפילו את השאלה "למה", המופנית לבורא עולם והמתבקשת כל כך, לא חלק עם זולתו או עם אלוהיו. ברגע אחד בפרק מובא קטע של ראיון שערכה בילי מוסקונה לרמן איתו, ובו הוא מדבר מעט מאד על כך שהזמן לא מקהה את הכאב ועל הצורך בשתיקה. פתאום, מתוך המעטה האינטלקטואלי הנוקשה עולה אלגנטיות ייקית נושנה, אתוס זנוח ומאד לא ישראלי של איפוק רגשי עילאי, גם במחיר ויתור מוחלט על קתרזיס. גם זה לייבוביץ', והנה הוא מעורר אמפתיה וסקרנות די הצורך לחכות לפרק הבא, לברך על זה שהיה ולהשתאות על הפלא שבעצם קיום הסדרה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים