שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    הסרט על יוסי בנאי: ככה צריך לזכור יוצר שאוהבים

    סרט התעודה "אלבום פרידה" ששודר בערוץ 8 משרטט את הפרסונה שהיה יוסי בנאי, כברסאנס הגדול ועד מואיז הקטן, מבלי להיכנס לקרביים. משפחתו והאמנים שעבדו איתו יוצרים עדות נאמנה, עדינה וחכמה לסימן שהצליח להשאיר אחריו בעולם

    אם נגזר על אדם מוכשר להיפרד מן העולם הזה, אז שיהיה ככה: מוקף אמנים מלאי אהבה, עטוף בחיבוקיו של שבט מלוכד, נערץ על המונים. כל אלה ועוד היו ליוסי בנאי, אבל כנראה שלא היה בהם די.  

     

    ביקורת נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:

    50 גוונים - גרסת המציאות: משעמם כמו מסיונרית

    "מחר שבת": ראיונות שטחיים של גברים באפור

    סיליקון ואדי: לעשות אקזיט מהחיים

     

    האיש שידע כי הוא עומד בפני מוות וודאי וקרוב, פרח בכוח יצירה מאוחר ומדהים ביופיו: "שירים אחרונים" הוא אלבום שנועד לנגן לנו את פרי היצירה הזה בקולו ובשיתוף פעולה של מלחינים מן השורה הראשונה שליטפו את מילותיו של בנאי בחום. זה לא קרה. הוא מת ממחלה תשעה ימים אחרי שהסתיימו צילומי הקליפ ל"תרנגול כפרות". 

     

    פרי יצירה מאוחרת. יוסי בנאי ()
    פרי יצירה מאוחרת. יוסי בנאי

     

    מיכה שיטרית יצר כאן ואלס נוסטלגי יפהפה, יוסי בנאי שר כך:

    "וכמו תמיד בסתיו אני נפרד בצער

    מקיץ שעכשיו רואים את קצה סופו

    ובין עלים צמאים אני עומד כנער

    ממתין בסקרנות לחורף שיבוא".

     

    בין הצער לסקרנות מת: אחר כך התקבצו אוהביו להקליט אלבום מן היצירות האחרונות הללו, והסרט "אלבום פרידה" ששודר אמש (א', ערוץ 8) משחזר את תהליך העבודה ופותח צוהר נוסף לדמותו ולחייו של האיש שעלה על גדותיו מרוב כשרון, מרוב אהבה.

     

    קולו הוא כמובן חלק חשוב מפסקול חיינו. הוא היה מלך ההטעמה האירונית והדרמטית, מאהב גדול של הלשון העברית ובעל מנעד בלתי אפשרי, משייקספיר עד הגששים דרך התנ"ך ו"עמוד האש". הגם שלא היה זמר אלא שנסונייר וטרובדור, הביצועים שלו ליצירות של עצמו ושל אחרים הם לא פחות ממופתיים, החל בברסאנס הגדול וכלה במואיז הקטן. ושמו הלך לפניו עד כדי כך שמלחינים שהתבקשו ליצור למילותיו שיר, עשו זאת בתערובת של חרדת קודש וחדוות חיקוי.

     

    מתוך הסרט. מספרים ושרים את תהליך העבודה ()
    מתוך הסרט. מספרים ושרים את תהליך העבודה

     

    שלומי שבן ומאור כהן, קורין אלאל ובטי פבלו, מיכה שיטרית ועידן רייכל, אהוד בנאי שאי אפשר בלעדיו - אלה חלק מן האנשים המספרים ושרים את תהליך העבודה ואת חיבתם העצומה לאיש. רייכל נזכר שבנאי ייעץ לו בענייני זוגיות: "אתה צריך אישה לצידך, לא מולך, כי זה מסתיר", אמר לו ורייכל משחזר ומחקה. ובעצם כולם לא עומדים בפני הפיתוי לחקות - אבל לא נכנעים לו ומצליחים להביא אל השירים גם פלחים מן האישיות החד פעמית שלהם.

     

    ומשפחתו מדברת: יובל, דניאל ואריאל על אב שעבד נורא קשה והיה נעדר-נוכח ועם זאת סנטימנטלי, סט ענק שכתב לבניו מכתבי אהבה כשהיה מגיע בלילות אחרי הופעה, טעון אדרנלין, לבית חשוך וישן ולא היה לו עם מי לדבר. אשתו אביבה תורמת קטעים מארכיונו הפרטי ומהדהדת את אהבתו אליה, שגם היא מתועדת בשירים מן האלבום הזה.


    ככה צריך לזכור ()
    ככה צריך לזכור

      

    ומה שקורה בין לבין הוא היפה מכל: קטעי ארכיון שכל אחד מהם הוא פנינה, בין קומית ובין דרמטית, בין צעירה ונמרצת ובין מאפירה ונפרדת, וכולם טעונים בכשרון

    הענק, המחשמל, הכובש של האיש עד כדי כך, שנדמה לנו שאנחנו מכירים אותו כמו את כף ידנו, ובכל זאת - בכלל לא.

     

    כי הסרט הוא מחווה לשלל הפרסונות של יוסי בנאי מבלי להיכנס לקרביים הפסיכולוגיים של האיש, ושיר גדול של אהבה מבלי לתהות על פרטי קנקנו - וככה, בדיוק ככה, צריך לזכור יוצר שאוהבים: הוא רצה להשאיר סימן בעולם, והוא הצליח. הסרט הוא עדות נאמנה, עדינה וחכמה לסימן הגדול הזה. ואחריו, מה נותר לעשות? רק לשיר "ורק אני מרוב אהבה שותק" ולהמשיך להתגעגע.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים