שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    להתרגש מהמראות: מסעות בתמונות
    לפעמים לא צריך לומר מילה כשחוזרים ממסע, רק להוציא את התמונות ולהתבונן, להקשיב לנופים הציוריים, להאזין לרגעים המונצחים שמאחוריהם סיפור מצחיק או מרגש

    אפשר ללמוד על המקום אליו נוסעים, אפשר לקחת תיק ארוז בקפידה, אפשר לתכנן מסלול היטב על המפה, ואחר כך אפשר להתניע, להתרווח ולהתמסר אל הלא נודע. להתמסר אל המזדמן, הארעי, המשתנה, החולף, אל הרגע הזה שלא יחזור. המפגש האנושי, הרגע שנוצר, האור שמאיר, היום שחלף. תמונות של מסע.

     

     

     (צילום: אסנת קרסנסקי ) (צילום: אסנת קרסנסקי )
     

    אוגנדה. מדינה כל כך עשירה וכל כך ענייה. אנחנו חוצות את שמורת מורצ'ינסון השמורה הגדולה ביותר באוגנדה. נקבת קובוס אוגנדי מתבוננת בנו בתמיהה (צילום: אסנת קרסנסקי).

     

     (צילום: אסנת קרסנסקי ) (צילום: אסנת קרסנסקי )

     

    כפר דייגים על שפת אגם ויקטוריה. החיים של כולם - גברים, נשים וילדים - סובבים סביב האגם. הנשים מעבירות את הדגים לייבוש, משם הם יימכרו בעיר הגדולה. נדמה לי שהם לא היו "עניים" עד שהגיעו העשירים. אולי זה ניסיון לתרגם למושגים שלי (צילום: אסנת קרסנסקי). 

     

     (צילום: אסנת קרסנסקי ) (צילום: אסנת קרסנסקי )
     

    הנילוס הוא עורק החיים הראשי באפריקה. בחלקים מסוימים, אפשר לשוט לאורכו, לשחות בו, לעשות רפטינג. על מי מנוחות? לא ממש. המקומיים יודעים טוב מאיתנו- לא להיקלע לנילוס אחרי שעות החשיכה בעיקר מפחד ההיפופוטמים. כששטנו שם דמיינתי לרגע את יוכבד, אמא של משה, מניחה תינוק בן יומו בין הקנים, מוצפן בתיבה. איזה אומץ, איזה פחד (צילום: אסנת קרסנסקי).

     

     (צילום: איה בן עזרי ) (צילום: איה בן עזרי )
     

    אנחנו מטפסות בשיירה על ארגטס. ההר הכי גבוה בארמניה. הכי גבוה שאפשר. רחוק מהבית. נוכחות בכאן ועכשיו. לפתע חולף על פנינו מקומי על סוסה. לידם דוהר הסייח, קרוב לאמא. בשבילם זה הבית (צילום: איה בן עזרי). 

     

     (צילום: איה בן עזרי ) (צילום: איה בן עזרי )
     

    פסגת הר. השיירה שלנו מוקפת ירוק. העיניים נשטפות בנוף היפה, האינסופי. הלב מתרחב (צילום: איה בן עזרי).

     

     

     (צילום: יהודית הופמן ) (צילום: יהודית הופמן )

     

    אוגנדה לעת ערב. שמיים רחבי ם מתכהים. השיירה שלנו נוסעת במרחבים האינסופיים של אפריקה. אנחנו מתבוננות במקומיים בפליאה. המקומיים מתבוננים בנו בפליאה. אנחנו מכונים כאן "מוזונגו"- עור מקולף (צילום: יהודית הופמן). 

     

     (צילום: איה בן עזרי ) (צילום: איה בן עזרי )
     

    בלילה ישנו במנזר על גבול גיאורגיה. בבוקר כל אחת בקושי זיהתה את עצמה. יצאנו לדרך שהלכה ונפתחה בפנינו ויחד איתה נפתח גם הלב. עצרנו לרגע והיתה שם שמש נפלאה ופרחים של אביב וברגע נהיינו אחד (צילום: איה בן עזרי).  

     

     (צילום: איה בן עזרי) (צילום: איה בן עזרי)

     

    הגענו לפסגת הר, אמצע של שום מקום. נוף ירוק ואדיר שוטף את העיניים ואת הנשמה. נדמה שאנחנו לבד כאן. לפתע, משום מקום, גבר מקומי מגיח ברגל. מטפס אלינו מהעמק כשהוא אוחז זר פרחי בר בידיו . ניגש אל דינה ומגיש לה אותם בעדינות (צילום: איה בן עזרי).

     

     (צילום: איה בן עזרי ) (צילום: איה בן עזרי )
     

    מנזר טאטב הוא בעיני המנזר היפה ביותר בארמניה. אנחנו מגיעות אליו דרך השטח, והוא מתגלה אל מול עינינו במלוא הדרו. ממש כמו שראו אותו הנזירים שהגיעו אליו ברגל לפני מאות שנים. גם אנחנו, כמוהם, ללא נשימה (צילום: איה בן עזרי).

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים