שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: רויטרס
    מנחם גילה מי הוא, עכשיו נשאר התאום A7734
    "אתה מוכן להיות אבא שלי?", שאל הילד באושוויץ את האיש הזר. במשך עשרות שנים לא רצה לחפור בעבר. רק חוקרת עקשנית יצאה איתו לאחרונה למסע אל תוך הנפש המצולקת ואל זהותו המקורית. קרובים אבודים נמצאו, אבל לתאום מנגלה יש עוד שאלה אחת שלא מרפה: אחי, איפה אתה?

    תאומים זהים פשוט יודעים. כמו תחושה פנימית הנובעת מקשר על-חושי בין שני בני אדם שחלקו רחם ותכונות גנטיות, שתשעה חודשים התפתחו צמודים זה לזה, מוגנים בתוך מי השפיר, מחוברים בשני חבלי טבור אל השליה של האם. כשתאום ירגיש משהו הנוגע לאחיו, גם אם מפריד ביניהם אוקיינוס, רוב הסיכויים שהאינסטינקטים לא יטעו אותו. תאומים מרגישים זה את זה.

     

    מנחם בודנר מרגיש שאחיו יולי עדיין בחיים.

     

    מנחם מספר על הגילוי העצמי. עדיין מחפש    (צילום: אמיר לוי)

    מנחם מספר על הגילוי העצמי. עדיין מחפש    (צילום: אמיר לוי)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    A7734 היה שם הדף בפייסבוק שהפך לוויראלי ונצפה על ידי המונים בעולם. "מחפש את אחיו התאום יינו (יולי) A7734, ניצול אושוויץ". מכל רחבי הגלובוס נשלחו תגובות לעמוד התמציתי. הדף זכה לשיתופים רבים, לכתבות בכלי תקשורת בארץ ובעולם. מסוג הסיפורים שממחישים עד כמה פתוח עדיין הפצע הזה. 68 שנים לאחר שהסתיימה המלחמה הנוראה, יש עוד אינספור טרגדיות שרחוקות מלהיגמר. A7734 הוא אחד מיני סיפורים שפרקי הסיום שלהם עדיין לא נכתבו.

     

    מנחם בודנר לא היה בטוח שהוא רוצה להתראיין. הספיק לו ראיון אחד שהעניק ל"דיילי ביסט" האמריקני שגרם לכולם להתעניין, להתקשר, לבקש לשמוע עוד. ופתאום השכנה מלמעלה מזהה אותו בחדר מדרגות, מכרים מהעבר מתקשרים לחזק. כל החיים רק רצה להשתחרר מכבלי הזיכרון המתעתע שחוזר אליו בלילות, מציף שדים מדומיינים ואמיתיים מהעבר. ופתאום חייו גלויים לכול. אבל עכשיו, אחרי שכבר יצא לדרך, אחרי שגילה מי הוא באמת ומנין בא, כשהחליט "לירות בכל התותחים הכבדים" - הוא מבין שזה אולי הסיכוי היחיד שלו לפתור את שאלת חייו. הוא נושם עמוק ומתייצב מאחורי המספר העוקב שלו, שכבר כמעט דהה לחלוטין על זרוע יד שמאל: A7733.

     

    "לא יודע מי אני" 

    מנחם בודנר ידע תמיד שזהו לא שמו האמיתי. אך את שמו האמיתי לא ידע. "זכרתי שקראו לי מנדל'ה", הוא מספר ל-ynet, "וידעתי שאחי התאום גם הוא שרד. בת זוגי דחפה אותי כל הזמן לחפש אחריו, אבל לא ידעתי מאיפה להתחיל. אמרתי לה שאין לי קצה חוט, שאני אפילו לא יודע מי אני". רוב שנות חייו חי בתחושה מבולבלת, ילדותו נשכחה כמעט לחלוטין, שברירי זיכרונות שבו וחזרו בחלומות ובסיוטים מדי לילה.

     

    תמונת ילדות שנותרה מהימים ההם. מנחם (אליאס) בילדותו ()
    תמונת ילדות שנותרה מהימים ההם. מנחם (אליאס) בילדותו

     

    רק כשהיה בן 23, ערב החתונה, גילה מנין בא. היה זה כשהחליט לפנות להוריו בישראל, משה ולולה בודנר, ולשאול. "בצעירותי לא הייתי בטוח שאלו הם הוריי אבל לא העזתי לשאול, אבי המאמץ נראה היה כמו אבי הביולוגי אבל אמי הייתה צעירה מדי. רגע לפני החתונה, נכנסתי לסלון וביקשתי מאחותי שתשאיר אותי לבד עם הוריי".

     

    "מי אני?", שאל מנחם את הוריו. אז הודה משה האב כי הוא אכן בנם המאומץ. הוא סיפר שפגש בו ביום שבו עזבו הנאצים את אושוויץ, ב-23 בינואר 1945. כשחיפש את אשתו ובנו במחנה, נכנס לצריף. מנחם הגיח ממחבוא ופנה אליו. "אתה מוכן להיות אבא שלי?". האיש הזר, שאיבד את כל עולמו, החליט לקחת את מנחם עמו. "מה שמך?", שאל. "מנדל'ה גוטמן", ענה הילד - כך חשב שקוראים לו. משה הרים את מנחם בשתי ידיו ויצא החוצה. "אני זוכר מכת אור בהירה בעיניים, יצאתי לאור. אני זוכר קרשים בוערים בחוץ וקיר אבנים הרוס בחלקו", מספר מנחם.

     

    עם שחרור המחנה חזר משה לעיירת מגוריו הסמוכה באושווינצ'ים ומסר את מנחם למשמורת אצל משפחה נוצרית שהכיר לפני המלחמה. חודשים לאחר מכן פדה אותו בעבור 200 זלוטי. מנחם ומשה, שהספיק להינשא ללולה, אף היא ניצולת המחנה, עזבו את פולין לגרמניה, שם התגוררו בדירה מטעם הג'וינט. ב-1949 עלו לאונייה בדרך לארץ. משה סיפר למנחם שניסה לאתר את שרידי משפחתו בישראל, שגילה שמקום הולדתו הוא באזור מונקץ', בקרפטים שבהונגריה, ולאחיו התאום קראו יולי. הוא פרסם את השם "מנדל גוטמן" במדור לחיפוש קרובים, אך איש לא פנה. מכאן הניחו משה ולולה שהילד שאיתם נותר לבדו בעולם.

     

    הם מעולם לא דיברו על מה שעברו באושוויץ, עד אותה השיחה - ערב לפני חתונתו של מנחם.

     

    נבירה בארכיונים הניבה תוצאות. מסמכים מימי המחנה ()
    נבירה בארכיונים הניבה תוצאות. מסמכים מימי המחנה

     

    "אתה תאום מנגלה", סיפרו ההורים, "ויש לך אח תאום שאיננו יודעים מה עלה בגורלו". "אני יודע", השיב מנחם. "את זה לא שכחתי". בזיכרון הזה, על האח התאום, אחז בודנר בכל כוחו לאורך השנים ונלחם שלא לשכוח, כמו ששכח את יתר זיכרונות הילדות שפשוט נמחקו. לפעמים היה שולף מחברת ורושם חלומות כדי שלא יתפוגגו. גם הזיכרון על האח יולי אינו שלם. הוא זוכר אותו שוכב במיטה, שקוע בשינה ועיניו עצומות. זו התמונה היחידה הצרובה בזיכרונו - אחיו התאום ישן במיטה שחלקו יחד, רגל לרגל. עד שדפקה המשטרה על דלתות ביתם.

     

    חלום או מציאות 

    כמה מורכבת היא נפשו של ילד שהושחתה באושוויץ. למוח האדם יש שיטות להגן על עצמו בהדחקה מתמשכת, אך בחומת ההגנה יש פרצות, למשל חלומות הלילה. מנחם לא זוכר דבר מלבד היום שבו הגיעו לובשי מדים אל הבית, בפסח 1944. האירוע הזה צרוב במוחו לפרטיו. כל חייו התעקש לשמור על הזיכרון הזה כמו היה הדבר הכי יקר בחייו. "כל מה שהיה לפני זה פשוט נעלם", הוא מודה.

     

    "הייתי בחוץ. בצד ימין של הדרך ראיתי שתי דמויות שהולכות וגדלות עד שנראו היטב, אני זוכר את המדים והמגפיים. הם התקדמו אל דלת הבית, נכנסתי פנימה. סיפרתי כנראה לאבא, זו הייתה שעת צהריים. אני זוכר את אבא פותח וסוגר שידות ונכנס לחדר. אחי ישן בצמוד לקיר בצד שמאל של המיטה. הוא התעורר למציאות הזו. אימא הגישה בדיוק צלחות לשולחן, אני זוכר את שיערה הבלונדיני, את החולצה הלבנה שלבשה והחצאית הירוקה עם הפרחים הלבנים. מאבא אני זוכר רק את דמותו התמירה, אין לי תווי פנים. התמונה הבאה בראשי היא שאני נישא על הכתפיים של אבא, היו המון אנשים, אבל הייתי מורם מעל כולם וראיתי את ראשיהם. לימים הבנתי שזה היה הרציף. אני לא זוכר את הנסיעה. ומשם המחנה, והרבה ילדים. ובתוך הצריף משטח בטון משופע שעליו שיחקנו. ועוד זיכרון אחד, כשאני עומד בתור לקבל את הקעקוע. ואוחזים בי בשתי ידיים בזמן שאחר צורב את המספר על היד שלי. אני לא זוכר אם בכיתי".

     

    הזיכרונות מהשהייה במחנה אושוויץ מטושטשים, מנחם לא יודע אם הם קרו באמת. "יש תמונות שאני זוכר, קטעים בודדים. הייתי ילד בן שלוש שנים ועשרה חודשים". הלילות היו קשים רוב חייו. חלומות בעתה תקפו אותו שוב ושוב בשנתו. זיכרונות מעורבבים של נפש פצועה. "אני יורד במדרגות, אני רואה חדר ובו אלונקות ופצועים ואם זה לא היה חלום - אז ברחתי מאותו החדר, והסתתרתי בפינת בניין. זיכרון נוסף שאני לא יודע אם היה חלום או מציאות, הוא אדם שנישא על אלונקה ואני מביט בו מעבר לגדר תיל. ועיניו מבועתות, הוא מביט בי ואומר לי 'אל תיכנס לשם' וכמו שהוא אומר את זה ונלקח מהמקום, שתי ידיים אוחזות בי מאחור ומעבירות אותי מעבר לגדר".

     

    כשהגיע ארצה ביקש להשתלב. את מה שעבר שם, לא רצה לזכור. "רציתי לשמור על השפיות ולהיות כמו כולם, דאגתי להיות עסוק ונמרץ. הייתי קצת כבד אבל הייתי מקובל בחברה והוריי דאגו לעטוף אותי בצמר גפן. הייתי בתנועות נוער והקדשתי לזה הרבה זמן, בצבא שירתּי במודיעין ועבדתי קשה מאוד. דאגתי כל החיים להיות עסוק מאוד כדי שאהיה עייף. כי הסיכוי היחיד שהיה לי לישון עמוק, היה אם הייתי נופל מעייפות. אבל היו הרבה לילות שממש פחדתי לישון. הייתי מתעורר בבהלה עם תחושת מחנק, כמו עצם שתקועה לי בגרון ומקשה עליי לנשום".

     

    מנחם היה מניע את רכבו באמצע הלילה ונוסע אל חוף בת ים. שם היה מוצא שלווה. התרחיש הזה חזר על עצמו שוב ושוב כל השנים הללו. כשיצא לפנסיה בגיל 60, הסיוטים הלכו וגברו. הזמן הפנוי, שממנו ניסה כל החיים להתחמק, כעת מילא את יומו. כשעמד בפני משבר, פנה לארגון "עמך" שהעניק לו סיוע והעמידו מחדש על הרגליים. בשנים האחרונות הלכו ופחתו הסיוטים עד שפסקו. רק תחושה אחת לא קהתה מעולם - התחושה שאחיו התאום עדיין חי.

     

    בעקבות המספר 

    הגנאלוגית עיינה קימרון, 58, תושבת חוזרת מאוסטרליה, נתקלה במאי אשתקד בהודעה מעניינת בפורום שורשים משפחתיים ברשת. ההודעה הייתה תמציתית מאוד, קמצנית במידע. "תאום מנגלה שניצל מאושוויץ מחפש את אחיו, זהו מספרו, לפרטים אנא צרו קשר...". הפרטים המעטים והעובדה שאיש לא הגיב להודעה, דווקא הם שאתגרו את קימרון לפצח את התעלומה.

     

    "בהודעה היה יותר נסתר מגלוי", היא אומרת. "הסאבטקסט של ההודעה הייתה 'אני לא יודע בן כמה הייתי, איפה נולדתי ואני לא יודע אפילו למי נולדתי. אבל את אחי התאום אני מחפש'". קימרון יצרה קשר עם יוצרת ההודעה, קרובת משפחתו של מנחם. "מה עוד אתם יודעים?", שאלה. "זה כל מה שידוע לנו", נענתה. "הבנתי שהמספר הוא קצה החוט, כדי למצוא את התאום צריך לגלות מהי זהותו האמיתית של מנחם". קימרון ביקשה את המספר שעל ידו של מנחם. מכאן, דברים החלו להתגלגל מהר.

     

    עיינה קימרון. חיפוש מעמיק (צילום: אמיר לוי) (צילום: אמיר לוי)
    עיינה קימרון. חיפוש מעמיק(צילום: אמיר לוי)

     

    עיינה שוחחה בטלפון עם מנחם, שמסר לה את המספר שנצרב על עורו. "שאלתי אותו שאלות, הבנתי שאין תשובות. הוא יודע דברים על עצמו, מעריך שיודע את זהותו הביולוגית אבל לא משוכנע בכך. אבל יש קעקוע". כמי שמכירה היטב את עבודת הארכיון, ידעה שבאמצעות המספר תגיע מהר לשמו האמיתי. תוך ימים ספורים, באמצעות הצלבה בסיסית של מסמכים מארכיוני יד ושם, ארכיון אושוויץ וארכיון שירות האיתור הבינלאומי של נעדרים בבאד ארולסון שבגרמניה, מצאה את שמו: אליאס גוטסמן. ומיד אחריו, במספר עוקב, את שם אחיו התאום: יינו גוטסמן.

     

    "הנאצים עשו רשימות, בחטיבה של ד"ר מנגלה היו שמות כל התאומים שהגיעו לאושוויץ. כל מה שהיה צריך זה לברר את המספר", מסבירה הגנאלוגית. "אז מגיעים לשם, אבל לא לאיפה ומתי נולד. מהנקודה הזו מתחילים לחפור". בהתנדבות התמסרה עיינה לפרויקט המטלטל, "מחקר שלווה בתעצומות נפש נפלאות".

     

    אם זה היה כל כך קל, מדוע מעולם לא ניסה מנחם לגלות את זהותו האמיתית באמצעות המספר? עיינה אומרת שמעולם לא שאלה אותו. "יש שאלות שלא העזתי לשאול", היא מודה. "מהר מאוד הבנתי שהסיפור הזה הוא לא חקר שורשים רגיל אלא תהליך פסיכולוגי, תרפויטי. לעשות מהפך בחייו של אדם דרך ארכיונים זו חוכמה קטנה, צריך לעזור לו לעבור את זה. זה היה מבחינתי החלק המרתק והקשה יותר. לשאול מדוע לא חיפשת עד היום זו שאלה שמזמינה ייסורי מצפון וקושי. בשביל מה? העובדה הנתונה שהוא לא ידע, מה זה משנה למה?".

     

    מחפשים את הבית בהונגריה (צילום: אמיר לוי) (צילום: אמיר לוי)
    מחפשים את הבית בהונגריה(צילום: אמיר לוי)

     

    לאחר שגילתה את השם, קבעו השניים להיפגש. מנחם התקשה להאמין לממצאים. "כשפגשתי את עיינה הייתי סקפטי והיא יודעת את זה", הוא אומר. "אבל היום אני מבין שהיא הייתה התרופה שלי, היא ידעה איך לגשת אליי, היא דאגה לשלומי מאחורי הקלעים והגנה עליי". עיינה חשפה בפניו את מה שגילתה. היא נתנה לו רשימה שריכזה את תאומי מנגלה שקיבלה מהד"ר לפסיכולוגיה ננסי סיגל, שבשנות ה-80' חקרה את הנושא. "שאלתי אותו אם הוא מזהה עצמו ברשימה, הוא זיהה את המספר אבל סירב לקרוא את שמו - אליאס גוטסמן. הוא סירב להאמין ודבק בשם מנדל גוטמן. "הבנתי מיד שאדם שמסרב לראות עובדה ארכיונית, צריך ליווי צמוד", אומרת עיינה. "זה לא פשוט להעביר ברגע אחד אדם מזהות שאולה לזהות ביולוגית. אמרתי למנחם - יודע מה, אתה תישאר בעמדתך ואני אמשיך לחקור במקביל. זה אכפת לך? הוא השיב שלא אכפת לו. נפרדנו והתחלתי לעבוד".

     

    בן הדוד חיפש אותו כל חייו 

    עיינה נברה בארכיונים, והחלה במלאכת ההצלבה. כל פרט קטן נבדק, כל סיכוי - אפילו הקלוש ביותר, מוצה עד תום. היא גילתה משפחות מהכפר שבו נולד אליאס גוטסמן, מצאה את אחיהם הקטן של אליאס ויינו, יוסף, שהיה תינוק בן פחות משנתיים, ברשימה אחרת. מצאה רשימה של מגורשים מהכפר שבה הופיעו השמות ורשימה של מדידות אנתרופולוגיות שערך מנגלה, שבה הופיעה אמו הביולוגית. ופתאום - הצלבה ממשית - מצאה עיינה דפי עד ביד ושם שמולאו על ידי אריה קליינמן, בן דודם של התאומים, שחיפש את בני דודו אליאס ויינו כל השנים. השמות אותם השמות, העיירה - סטרוינו שבהרים הקרפטיים שבשטח ההונגרי - אותה העיירה.


    תיעוד של בית החולים של הצלב האדום, 9 בפברואר 1945 ()
    תיעוד של בית החולים של הצלב האדום, 9 בפברואר 1945

     

    מיד חיפשה עיינה את אריה קליינמן בישראל. במשך שבוע שלם התקשרה אך איש לא ענה. משהתייאשה חיפשה את בניו. בקו השני ענה הבן, שסיפר לה שאריה קליינמן נפטר שבועיים קודם לכן. "אריה קליינמן עשה עבודת שורשים מדהימה", אומרת עיינה. "הבעיה היא שהוא לא יכול היה למצוא את אליאס גוטסמן שחי קילומטרים בודדים ממנו, כי מנחם לא ידע שהוא אליאס".

     

    שוב חזרה עיינה אל מנחם עם הממצאים, וסיפרה לו שמשפחתו של קליינמן בבאר שבע והם רוצים להיפגש. מנחם נאות, וכעבור כשלושה שבועות נסע עם ובת זוגו ועיינה לפגוש את אלמנתו של אריה ושלושת בניו. "הייתה כימיה יוצאת מן הכלל", מספרת עיינה. "כשיצאנו משם הם היו בטוחים שהוא הבן דוד האבוד. מנחם היה עוד מהוסס, הוא היה זקוק לאסמכתה רצינית יותר כי הרגשה בלבד זה לא מספיק, אבל הוא הרגיש טוב".

     

    כעבור חודש הוזמן מנחם עם זוגתו ועם עיינה לחתונת נכדו של אריה. ההתרגשות הייתה עצומה. "הילדים והכלה היו נרגשים מאוד", מספר מנחם. "הם זיהו דמיון בינינו בתווי הפנים ובעיניים. זה היה מפגש מאוד מיוחד". כשיצאו מהחתונה שאלה עיינה את מנחם כיצד הוא מרגיש עכשיו. "השתכנעתי שאני גוטסמן", ענה.

     

    הוריו של אריה קליינמן, הדוד (צילום: אמיר לוי) (צילום: אמיר לוי)
    הוריו של אריה קליינמן, הדוד(צילום: אמיר לוי)

     

    אט אט החל מנחם להפנים שממצאי הארכיון אינם משקרים. חודש אחרי החתונה הוא אזר אומץ והחליט לצאת למסע שורשים לעיירה שבה נטען כי נולד. כשבידו עץ שורשים שהכינה עיינה ותמונות של אריה קליינמן והוריו, טס לסטרוינו שבהונגריה. "כשהתקרבנו לרחוב, אמרתי למלווה לעצור", מספר מנחם. "זיהיתי משהו מוכר. סביבנו התקבצו זקנות העיירה, אחת מהן טענה שהיא מתגוררת בבית שהיה שייך למשפחת קליינמן. שלפתי את התמונה והיא זיהתה את אמו של אריה, גולדה. שאלתי אם היו ילדים קטנים נוספים למשפחה. היא הצביעה על בית סמוך ואמרה - פה היו תאומים, האימא הייתה תופרת והאבא אופה. באותו הרגע ידעתי שסגרתי מעגל".

     

    כשאותה אישה סיפרה על משפחתו, חשב מנחם על מפגש שאירע לו עם עלייתו לספינה ארצה בשנת 1949. נערה יהודיה זיהתה אותו כ"מנדל'ה, הבן של האופה". עם החיזוק הזה, מנחם בודנר הבין שהוא אליאס גוטסמן.

     

    האח התאום שרד 

    כשחזר לארץ שוחח עם בנו של אריה. "תרצה או לא, אני דוד שלך", אמר לו מנחם בטלפון. במקביל, המשיכה עיינה במלאכת הנבירה בשורשים. בקושי רב הצליחה לשים ידה על מסמך שהכין בית חולים שדה של הצלב האדום הפולני עם שחרור אושוויץ. ברשימה הופיעו שמות של אמהות בריאות ובהמשך - המספר A7734 והשם גוטסמן יולי, שם החיבה של יינו. זו הייתה הוכחה חותכת שהאח התאום שרד את המלחמה. "לעומתו מנחם לא הופיע בשום רשימה, כי נלקח על ידי אביו המאמץ בטרם נרשם. אנו מניחים שסיפור חייו של יינו זהה לזה של מנחם", אומרת עיינה. "כשם שמנחם שכח את זהותו כשיצא מהמחנה, ייתכן שגם לאח התאום זה קרה".

     

    באשר לאם, במסמכים שאסף אריה קליינמן לפני מותו, גילה שרוזי שרדה את אושוויץ, משם הועברה לברגן בלזן וסיימה את המלחמה בצעדת מוות ממחנה העבודה פלוסנבורג שבגרמניה. אחרי המלחמה חזרה לעיירת מגוריה. מעדויות שאסף מאנשי המקום, גילה אריה שהאם נרצחה ב-46' על ידי פורעים אנטישמיים.

     

    בגיל 72, מנחם בודנר, הלוא הוא אליאס גוטסמן, שהקים בעצמו משפחה בישראל עם בת ושלושה נכדים, גילה עוד עשרות קרובים שמעולם לא ידע על קיומם. לבו מתרחב כשהוא מספר על המפגשים ושיחות הטלפון. "זה נחמד לגלות שיש לך פתאום עוד 70 איש, אולי יותר, שהם משפחה. אנשים שואלים בשלומי, אני שואל בשלומם, נפגשים בשמחות. זה גורם לי אושר".

     

    כעת מוכן מנחם לשלב הבא במסגרת סגירת המעגל. עם עיינה הוא ייסע בחודש הבא לפולין, יחזור בפעם הראשונה לאושוויץ. אבל המשימה הגדולה עדיין לא הושלמה. עליו למצוא את אחיו ולהבין מה עלה בגורלו. ייתכן שממש ברגע הזה נמצא בקצה שני של העולם, או אולי קילומטרים בודדים מביתו של מנחם, יינו גוטסמן, מספר A7734, מחפש את אחיו אליאס.

     

    כל מי שיכול לסייע בפרטים על אודות האח יינו (יולי) גוטסמן, או מכיר ילדים ניצולי אושוויץ שיכולים לספר על קורותיהם בחודשים הראשונים לשחרור, מוזמן ליצור קשר באי-מייל FamilyRoots2000@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מנחם בודנר. זהות חדשה-ישנה
    צילום: אמיר לוי
    מנחם בילדותו
    מומלצים