שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    יהונתן גפן: "סופר אמיתי מוציא כביסה מלוכלכת"
    שני ראשי ממשלה שנרצחו ומסיתים לרצח שתופסים את מקומם, נערים דתיים שמבצעים לינצ'ים, הוצאות להורג - זו המציאות הישראלית שמתאר יהונתן גפן בספרו "כתר זמני". "במדינה מתוקנת היה מגיע לי על זה פרס הפטריוטיזם", הוא אומר, ומספר על הבריחה מתל אביב: "העברתי את הגוף שלי אינסוף אסונות"

    על דש ז'קט העור החום שלו מוצמדת סיכה. "Born Against" כתוב עליה, וקשה לחשוב על מישהו ששם התואר הזה מתאים לו יותר מאשר יהונתן גפן. בגיל 66 הוא עדיין בועט, מפלרטט עם החיים, חסר מנוחה ומתנגד נצחי. "אני יודע שאין לי זמן לבזבז. חברים שלי מתים בלי להודיע או לסכם איתי. זה גורם לי לרוץ", הוא אומר. בבית הקפה היחיד במושב שבו הוא חי בשנתיים האחרונות, הכל רגוע. רק המחשבות רצות לו בין המילים שהוא בוחר בקפידה.

     

    • רוצים להישאר מעודכנים? היכנסו לפייסבוק של ynet

     

    "תל אביב קירבה אותי מאוד למוות. הייתי חייב לברוח", הוא אומר. אבל זו לא רק תל אביב שממנה ברח. "אני לא יכול בלי ירוק. בכל השירים והספרים שלי חזרתי תמיד לשבע השנים בנהלל. הייתי תל אביבי פחות משש שנים על אף שהשארתי שם רושם עז, וכשעזבתי מחירי הוויסקי ירדו משמעותית, אבל לא הייתי אני. הרגשתי שאני מתחפש. חייתי בכלוב קטן שמתחתיו בערה אש שמסוכנת לי". 

      

    ילד-זקן אבוד

    במה שהוא מגדיר כ"ציר הרשע שנע בין הקנטינה לבראסרי", הוא הרגיש ילד-זקן אבוד. "לא רציתי מזה יותר. היה לי מהיר, עצבני ורועש מדי והפיתויים, שקל לי להיסחף לתוכם, היו גדולים. העברתי את הגוף שלי אינסוף אסונות עם אלכוהול וסמים, מתחתי את הגבול. היה לזה מחיר". חודשיים בגהה, אשפוז מרצון - ועכשיו הוא טובל בירוק ומזכיר לעצמו כל פעם מחדש שהסכנות אורבות לו מעבר לפינה. "אני יודע שאני אלכוהוליסט. אני מזכיר לעצמי את זה כל יום, אבל עכשיו זה בשליטה. אני כבר לא יורד על שני בקבוקי טקילה או וויסקי ברצף. אני שותה יין, אבל לא מתפרע. חזרתי לנהוג אחרי 15 שנים. זה בטח אומר משהו".

     

    "כתר זמני". ספר שעלול להקפיץ פיוזים  (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "כתר זמני". ספר שעלול להקפיץ פיוזים

     

    גפן לא נח לרגע. זה מה ששומר אותו שפוי, יאמר. את הספר החדש שלו, "כתר זמני", שיצא בשבוע שעבר לחנויות, הוא מגדיר כמניפסט הצלול ביותר שכתב. יש בו גבר בודד שמחשב את קצו לאחור ("אדם מוזנח עם היסטוריה של רגעים חשוכים ואובדניים"). הוא כתב אסונות, הלום קרב, במדינה שבה עיתונות חוקרת היא זיכרון מושתק, ויש גם בת מעבר לים שחסרונה צורב. את החיים הוא מעביר במדינה שהחליפה דגל, ובונַה על חופיה את מגדלי הסוף. הגוף נכה ומזה זמן כבר לא מה שהיה, אבל הכמיהה האופטימית למשהו אחר, טוב יותר, עוד קיימת.

     

    "הארץ הזאת מתה, אבל המקום עדיין חי", אומר הגיבור שמחפש מקלט על חוף חרב ונטול מציל, ממציאות של שלטון פחד, שמדכא ומשתיק כל מחשבה חופשית, מעלים ורודף כל מי שנתפס כאיום גם בלי סיבה.

     

    גפן, מהפובליציסטים המובילים בישראל, בועט חזק גם הפעם. הוא כותב את עצמו ברכות, ומתבונן בעין כירורגית בישראל עתידית, מרחיק עדות. הוא כותב על מציאות מוכרת אבל מותח אותה עד הקצה. אם הרומנים הקודמים שלו עוררו סערות במעגלים הקרובים והרחוקים ממנו, הספר הזה, שלוחץ על נקודות העצבים של הקולקטיב הישראלי, עלול להקפיץ את הפיוזים לרבים.

     

    יהונתן גפן. "זו האודיסיאה שלי" (צילום: דפנה צ'ילאג) (צילום: דפנה צ'ילאג)
    יהונתן גפן. "זו האודיסיאה שלי"

     

    במציאות שגפן משרטט יש עיתון חוקי יחיד ("אמצעי למניעת האמת מאזרחים"), שני ראשי ממשלה שנרצחו ( "מי שנבחרו אחריהם היו האנשים שהסיתו בעקיפין לרצח"), שלטון רודף שבחר את עצמו, החליף דגל והמנון, והקים צבא קלגסים תחת צה"ל. יש ערים ציוניות מתחרדות ולינצ'ים שמבצעים נערים חובשי כיפות ("משפחת הפשע של אלוהים"). יש מציאות של פחד ושנאה כדבק מלכד, הוצאות להורג ורצח שבויים, אבל בשולי כל אלה נותר מתקומם קומץ אנשים שמסרבים להרים ידיים.

     

    החיים כתשבץ

    "זו האודיסיאה שלי, הקפיטל של מרקס בקטן", הוא אומר. "צריך להגיש לאנשים מניפסטים בכריכה רכה כדי שזה יטפטף". לא רק הכריכה רכה. גם בגפן עצמו משהו התרכך ונכנע לשנים. "בשנות ה-70 רצינו לשנות את העולם, הוא לא הסכים. אם אי אפשר להציל את העולם, אפשר לנסות לפחות להציל עולם של איש אחד. אותי הצילו. זה היה בניו יורק, אחרי פרידה, שקלתי 42 קילו וחייתי על 5 גרם קוקאין ביום. בלי חברים שהביאו אותי ארצה סביר שלא הייתי פה. ניו יורק ניסתה להרוג אותי".

     

    כמו הדמות שכתב, גם גפן במובן מסוים הוא אנטי גיבור בסיפור של עצמו. את החולשות שלו הוא מציג לראווה וגם לזה דרוש אומץ. סקס, סמים ורוקנ'רול, כנחלת הבועטים, הם מנוע ומוֹטוֹ לאורך זמן אבל לא לנצח. אחרי הסערות הגיבור והכותב מחפשים אהבה, סיבה לקום בבוקר, משהו או מישהו שיאפשרו להם להרגיש חי. "שנים של אלחוש עם כדורים, אלכוהול, you name it ובסופו של דבר אתה מגיע למצב שנוגעים בך ואתה לא מרגיש. מאסתי בזה", הוא אומר.

     

    הסופר והדמות מחפשים אהבה. היא שם, חמקנית כמו הבטחה, מקופלת בנשים עוברות אורח. בספר, זו צעירה שהחיים חבטו בה והובילו אותה אל חוף מבטחו. ביחד הם פותרים תשבצים. מנסים לפתור גם את השאלות הגדולות על תסבוכת החיים. זה סיפור שהיה באמת. "כל החיים הם תשבץ. עוד מאוזן, עוד מאונך, מחיקות, שגיאות שאתה מנסה לתקן. כשאתה ממלא משבצות ריקות ולא משנה במה, אתה לומד לדייק. לפתור זה להבין. זה רצון של מת לעולם".

     

    גם עיתונות מנסה לפתור.

     

    "לא כשאנשים עסוקים בלסתום לעצמם את הפה. זו הסיבה לכתוב סאטירה. אתה לא כותב את המציאות, אלא מגזים אותה כדי לחדד את ההתבוננות. הסיבה שאני כותב ספרים ומופיע היא כי אלו הבמות החופשיות היחידות שיש. רק שם אפשר לומר דברים מבלי שיערכו אותך. מי שחושב שתוכניות כמו 'ארץ נהדרת' או 'מצב האומה' הן סאטירה טועה. אלו תכניות בידור שנעשות בכישרון אבל נועדו להצחיק. סאטירה נוגעת איפה שכואב, וזה מה שאני עושה".

     

    אנשים לא רוצים שיכאב להם. לחשוף פצעים זה אמיץ או ילדותי?

     

    "גם וגם. תפקידו של כל סופר אמיתי הוא להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. אופוזיציה היא סיבה מצוינת לחיות פה. אם לא הייתי חושב שאפשר לשנות, הייתי נוטש את הספינה. סבא שלי, איש חולם כמו כל אנשי העליה השנייה, הגיע לפה מרוסיה עם המון תום. הם חלמו על התגשמות האידאל הסוציאליסטי ועל מדינה חומלת. זה התקלקל מהר כל כך. בגלל זה לסאטירה יש כוח. הספר שלי, בתקווה שיקראו אותו, אולי יפתח לאנשים את העיניים. במדינה מתוקנת היה מגיע לי על זה פרס הפטריוטיזם. אתה לא שונא אם אתה לא אוהב. אני נלחם על האהבה הזו. מטפורית אני והמדינה בטיפול זוגי. אני רוצה להציל את היחסים ועושה מה שאפשר בטריטוריה המצומצמת שלי".

     

    על העיוורון

    זו לא הפעם הראשונה שגפן מחטט בפצעים ומכבס את הלכלוך בחוץ. בספר "אישה יקרה", כתב על אמו שהתאבדה, תקף את ההתיישבות העובדת, והציג את שברו של החלום הציוני שתוצאותיו דורות של נכים ומצולקים. כשהספר יצא גפן קיבל טלפון משר החקלאות, אריק נחמקין, שאמר לו: "הכל נכון, אבל מי היה צריך את זה?". בספר "חומר טוב" הוא בעט כמעט בכל מי שסבב אותו - משפחה וחברים, גיבורי תרבות שעיצבו את ישראל החדשה כמו אריק איינשטיין ואלונה, אורי זוהר, שמוליק קראוס וג'וזי כץ והמשפחה, ושושלת דיין על שלוחותיה.

     

    עמוס קינן. על מי הבדיחה? (צילום: אריאל בשור) (צילום: אריאל בשור)
    עמוס קינן. על מי הבדיחה?(צילום: אריאל בשור)

     

    "למה להסתיר? אמא שלי התאבדה, החברה האידיאולוגית רקובה, חבורת 'לול' היתה קליקה, מילה שלקוחה משפת העולם התחתון. כשמסתכלים אחורה בְּנוסטלגיה, צריך לקחת בחשבון שהיו דברים שאפשר היה לדלג עליהם", הוא אומר. אחרי אתנחתא הוא מסייג: "היום אולי הייתי כותב את הספר אחרת. בלי להיכנס לשמות, לא הבנתי שחלק מהאנשים שהאשמתי בדברים איומים, היו קורבנות בעצמם. חוץ מזה, אני לא מצטער על מילה שכתבתי".

     

    הוא מצטט מרשימה של עמוס קינן, ממוריו הרוחניים. סיפור על ארבעה אסירים שמתכננים בריחה מהכלא. "הם חופרים מנהרה ואחד מהם מחליט להישאר. כששואלים אותו למה הוא עונה: 'אני רוצה לתקן מבפנים'".

     

    על מי הבדיחה?

     

    "הבדיחה היא עלינו. חנוך לוין כתב 'תגידו, מי הביא אותנו הנה? מה זה כל זה פה?'. שאלה טובה. ניסיתי לברוח מהארץ, בפירוש, לקחתי את כל מה שיש לי ואמרתי לעצמי שאני לא חוזר. חזרתי. להיוולד פה זה כמו לחיות במוסד סגור. כשאתה בורח ממנו, אתה מבין שרק שם יש התרופות הנכונות לאטרף שלך".

     

    לפני שנה הוא התעוור. במשך יומיים הכל חשך. "חזרתי מוונציה. פעם ראשונה שביקרתי בה. הייתי באופוריה. העיניים אצרו כל כך הרבה יופי. התאהבתי בה. הדבר הכי מפחיד זה להיפגש עם מושאי הערצה. זה קרה לי עם בוב דילן ודילן תומס ששברו לי את הלב. אבל עם ונציה כל מה שחשבתי עליה, תאם. כשעזבתי בכיתי, ידעתי שיכול מאד להיות שלא אחזור. למחרת, כשהתעוררתי בארץ, פתחתי את העיתון ולא ראיתי כלום. התעוורתי. עברתי אירוע מוחי קל ללא ידיעתי. זה פגע קשה בשדה הראייה".

     

    עכשיו הוא הרבה יותר טוב. אספירין וזמן, זה מה שהרופא ייעץ. "אם יש חוש שאני ממש לא מעוניין לאבד, זה הראייה. כל הכתיבה שלי תלויה בה. אני יושב פה, אבל בו זמנית יש יהונתן אחר שמתבונן על שנינו מבחוץ. כמו שטרומן קפוטה כתב: 'I Am A Camera'. אני אומר שאי אפשר לכתוב על המציאות בלי לספוג את המראות".

     

    בספר מודה הגיבור על כל מה שנצחי וקיים. בחיים אומר הסופר: "האושר הוא רגעים,
    האהבה היא מצב". את רגעי הקסם שיהונתן גפן חֲווה הוא סופר על יד אחת. "זה קורה, אבל מעט מדי. מצער שאף אחד עוד לא המציא דרך להקפיא את רגעי האושר ולהפשיר אותם כשצריך", הוא אומר. האיש שמחפש לאורך כל הדרך אהבה, גם בועט בה. "לחיות בשביל שכולם יאהבו אותי, זה לא מעניין. כשאגיע לשלב שבו יהיה לי חשוב לא לעצבן אף אחד, אני מצטרף לאמנון דנקנר. אם זו סיבת הקיום - עדיף מלכתחילה לא להיוולד".

     

    הטלפון קורא לו. את הצלצול הסטנדרטי מחליף "Mr. Tambourine Man" של בוב דילן. בשיר, שהתניע את ז'אנר הפולק רוק האמריקני, מבקש הגיבור מהמוזה להמשיך לנגן. הוא לא נרדם ולא הולך לשום מקום, הוא עוקב אחרי המנגינה. גפן מסיר מהצוואר בנדנה בצבעי דגל ארצות הברית. "זה נגמר?" הוא שואל, "אפשר ללכת?". כשהטלפון מפסיק לצלצל הוא אומר: "קחי את דילן כדוגמה, לכתוב מה שאף אחד לא יכתוב כמוך, זה רוקנ'רול".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דפנה צ'ילאג
    יהונתן גפן. "תל אביב קירבה אותי למוות"
    צילום: דפנה צ'ילאג
    7 לילות
    מומלצים