שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    כמו שופטים בריאליטי: תחרות יצירות קלאסיות

    לשמוע שלושים רסיטלים של נגנים אלמונים ברצף? נשמע משעמם. אבל כשמדובר בתחרות, זה בהחלט מריץ את הקהל, ולא רק את זה המבוגר. ההזמנה לנקוט עמדה מפעילה את המוח, וההאזנה הופכת למעמיקה

    דמיינו מודעה: "מרתון פסנתר: חמישה ימים. שלושים רסיטלים צפופים של פסנתרנים אלמונים. התוכנית די חוזרת על עצמה". קשה לראות אפילו את חובבי המוזיקה המושבעים מסתערים על הקופות לטובת האירוע החשוד הזה. אבל כשלאירוע הזה קוראים "תחרות רובינשטיין לפסנתרנים", או "תחרות שופן", אם אתם מתגוררים במקרה בוורשה - אנחנו רצים לשם, ובהתלהבות.

     

    הסיבה היא שתחרות מעוררת מעורבות רגשית ומבקשת נקיטת עמדה: אנחנו לא מאזינים משועממים, אלא קהל ששואל את עצמו מה יפה יותר, ומה יותר לטעמי; ובהמשך אולי נהפוך לאוהדים של פסנתרן זה או אחר, נלהבים לנצחונו כמו אוהדים של קבוצת כדורגל, או כמו המסמסים לתחרות כשרונות טלוויזיונית.

     

    נקטו עמדה: האם הביצוע של יצחק פרלמן לארבע העונות, מרגש מכולם?

     

    על מה התחרות, בעצם, ומה משווים כשדנים בפסנתרנים, בכנרים, במנצחים ובכל אספקט של ביצוע במוזיקה קלאסית? הרבה תשומת לב מושקעת ביכולות טכניות, בווירטואוזיות - אבל העיקר הוא ביכולת להפוך מוזיקה מקובץ של תווים לחוויה צלילית חיה ומרגשת. זה נושא מאוד מרכזי במוזיקה. הביצוע הוא חלק מהותי מן היצירה, ואותה יצירה בביצועים שונים מייצרת חוויות שונות מאוד.

     

    אופי הביצוע תלוי בהמון גורמים: בדקויות של עוצמת הצליל וביחסים ביניהם; במקצבים של הנגינה וביחסים עדינים בין אורכי הצליל; בגוון ובאופי של הצליל; ביחסים בין כלים שונים - וכל אלה נתונים לטעם האישי של המאזין, ולמה שמרגש אותו. שוחרי הקונצרטים וגם חובבי הדיסקים יודעים, שהחלפת חוויות והשוואת טעמים על הביצוע - החי או המוקלט - הם ליווי חשוב להאזנה.

     

    יש גם הסכמות רחבות, שעליהן לא נהוג להתווכח. בעבר, כשלאונרד ברנשטיין הגיע לנצח על הפילהרמונית, הוסכם מראש שאנו צפויים לביצוע גדול, שהרי מדובר במנצח גדול. נקודה. נדמה שכך קורה עכשיו כשמגיע גוסטבו דודמל, ויש עוד מוזיקאים שהקונצנזוס משכנע אותנו מראש ביכולותיהם, בהופעה וגם בביצועים מוקלטים.

     

    אולי תאהבו יותר את הביצוע הזה לארבע העונות?

     

    כדי לנטרל את ההסכמות הקבוצתיות, ואת הדעות הקדומות, הציע חברי המנוח רפי לביא, לפני שנים רבות, לעשות השוואת ביצועים עיוורת: קבוצה של חברים מאזינים לקטע מיצירה קלאסית, במספר ביצועים, כשבזמן ההאזנה זהות המבצעים לא ידועה. אחרי ההאזנה כל מאזין נותן ניקוד לביצועים - וכאן מתפתח גם דיון.

     

    די בהתחלה הופתענו לגלות כמה פרות קדושות נשחטו, ועד כמה תוצאות ההשוואה העיוורת לא חפפו את הדעות הקדומות שלנו ואת ההסכמות המקובלות. את המשחק הזה מיסדנו לכלל מפגש קבוצתי שבועי שמתקיים כבר שנים רבות, גם אחרי שרפי לביא, שפיתח את התהליך, הלך לעולמו. המשתתפים אינם מומחים אלא קבוצה הטרוגנית של אנשים שאוהבים מוזיקה - וההשוואות עוסקות ברפרטואר רחב למדי.

     

    לאורך השנים למדנו שלא כל השוואה מראה לנו בהכרח איזה ביצוע נעדיף ליצירה מסוימת. הקטע קצר, מנותק מההקשר של היצירה השלמה, וההשוואה מושפעת מגורמים מקומיים ורגעיים. עם זאת, נראה שאנחנו לומדים הרבה מהתהליך. כששם של מבצע מסוים - לעיתים כזה שלא הכרנו - חוזר כמה פעמים כמצטיין בהשוואות, כדאי לשים אליו לב. כאשר מבצע שנחשב גדול מאכזב שוב ושוב בהשוואות, נראה שהמיתוס כבר לא בתוקף.

      

    השלישית של בטהובן. הקאמרפילהרמוני מברמן בניצוחו של פאבו ירבי
     

    גילינו שהאינטרפרטציה במוזיקה דינמית ומשתנה; שטעמנו עובר שינויים וזקוק לחידושים. יותר מכל ראינו, שההקשבה האקטיבית מחדדת את ההקשבה שלנו. אחת המשתתפות, שמלמדת מוזיקה בבית ספר תיכון, סיפרה שבעקבות ההשוואות היא בחרה ללמד את "ארבע העונות" של ויוולדי (בהמשך, יצירות נוספות), לא במתכונת מסורתית - אלא באצעות הצגת ביצועים שונים, והצבת השאלה "מה יותר יפה". "אין לך מושג" ציינה "איזה דיון מרתק התפתח, ואילו דברים מעניינים הם אמרו על היצירה". ברור. למתבגרים יש שפע של רעיונות מעניינים. צריך רק להעביר את המוח שלהם למצב On. ההזמנה לנקוט עמדה עושה בדיוק את זה.

     

    לאחרונה השווינו בין ביצועים ליצירה מוכרת מאוד: הסימפוניה השלישית של

    בטהובן, ה"ארואיקה". מטבע הדברים, השוואה חלקית, כי צריך לבחור חלק משפע הביצועים שיש, ועם זאת, השוואה מרתקת. בעשורים האחרונים ישנם ביצועים רבים של תזמורות "תקופתיות" - תזמורות המשחזרות את סוג הכלים, שהיה נהוג בתקופת בטהובן. בהשוואה מתברר שסגנון הנגינה של תזמורות כאלה, השפיע על האינטרפרטציה לבטהובן, גם אצל תזמורות שמנגנות בכלים מודרניים, לא-תקופתיים. למשל, הביצוע של הקאמרפילהרמוני מברמן בניצוחו של פאבו ירבי, שאהבנו מאוד, נשמע שקוף, מהודק וגם מהיר, כפי שנהוג בהרבה ביצועים בכלי תקופה.

     

    ליד ביצועים קומפקטיים כאלה, הביצועים של לאונרד ברנשטיין, גם זה מ-1964 עם הפילהרמונית של ניו יורק, וגם הביצוע המאוחר יותר עם הפילהרמונית של וינה, נשמעו לרובנו כבדים מדי, ומיושנים לטעמנו העכשווי. כאן, ניתן לזהות גם את ערכה של כריזמה בימתית. בהקלטה עם הפילהרמונית של וינה, רואים את ברנשטיין, והקסם של הופעתו כמו משפר את הביצוע. זה היה חלק מכוחו, וזה בדיוק מה שהשוואה עיוורת מנטרלת.

     

     

    במיוחד אהבנו ביצוע שהוא כן בכלי תקופה. ז'ורדי סוואל, מוזיקאי מופלא, הקליט רק סימפוניה אחת של בטהובן כמנצח. זה קרה ב-1994, עם קבוצת "לה קונסר דה נסיון", ומאז, הביצוע הזה זוהר בצירוף של ליריות ואינטנסיביות. למרבה הצער לא ניתן להשיג את הדיסק, ויש רק הבטחה של החברה להוציא אותו בהדפסה מחודשת. נוכח ההשוואה שמראה שוב את כוחו של הביצוע, אני מבטיח לכתוב לחברה, שהיא מותג פרטי של סוואל, ולבקש שההבטחה תקוים.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים