תרבות מהדהדת: הפילהרמונית חנכה את ההיכל

אני הייתי סקרן מאוד ביחס למצלול של האולם. אקוסטיקה מרתקת אותי, ולמען האמת, רוב הזמן נראה לי שהיא מושפעת בעיקר ממזל וממאגיה שחורה. צברתי ניסיון מוצלח בעיצוב חדרי מוזיקה בבית, ותמיד נראה לי שאינטואיציה ומזל שיחקו תפקיד חשוב בתהליך הזה. אקוסטיקה של אולמות קונצרטים נראית לי מסתורית לגמרי. אני זוכר את התמיהה בפעם הראשונה באולם הקונצרטחבאו המהולל באמסטרדם. אולם מלבני, פשוט, בלי שום מאפיינים של מאמץ אקוסטי - עד שהתזמורת מתחילה לנגן, וכל תו נשמע צלול וזוהר.

עופר קולקר, האדריכל שניהל את השיפוץ בהיכל התרבות, פחות תמה, וחושב שיש כללים: "מלבן - מה שמכונה קופסת נעליים - הוא הצורה ההגיונית ביותר לאולם קונצרטים. היחסים המקבילים בין הקירות יוצרים מערכת של החזרים כך שהצליל ממשיך לחיות באולם. כך נוצר ההדהוד הארוך של כנסיות. כך מתפתח ההדהוד המתון יותר של רוב אולמות הקונצרטים, שהם מלבניים.

"החומרים, החיפוי, הפרופורציות, היחס בין מספר המושבים לנפח; כל אלה ועוד רכיבים, קובעים את האיכויות הסגוליות של כל אולם. בכל מקרה, מלבן הוא הצורה הנפוצה. עוד צורה ייחודית שהצליחה היא המבנה דמוי העיגול באולם הפילהרמוני בברלין. שם הקהל קרוב לתזמורת כי הוא כמעט מקיף אותה, והיציעים יוצרים גם החזר שמהדהד באולם במידה מאוד טובה".

"היכל התרבות בתל אביב הוא אחד מאולמות הקונצרטים המעטים שנבנו בצורת מניפה, צורה שהיתה אופנתית בשנות החמישים, בהשראת האדריכלות של לה קורבוזייה. זו צורה שמאפיינת אולמות כנסים, אבל לקונצרטים היא בעייתית. מושבים רבים רחוקים מהבמה, כך ששומעים שם חלש, והקירות לא מחזירים, כך שהאולם לא מהדהד והצליל יבש, נטול חיים."

את מה שקולקר מתאר, מכירים מאזיני הפילהרמונית היטב, על אוזניהם. התזמורת הגתה תוכנית שעיקרה לפרק את האולם הישן ולבנות בתוך היכל התרבות אולם קונצרטים חדש, מלבני. את התוכנית הזו טרפדו תומכי השימור בתל אביב, שגייסו תמיכה לעמדה לפיה היכל התרבות הוא בניין היסטורי שאין לשנותו מבחוץ או מבפנים. כך צריך היה לשפץ את האולם תוך שמירה על המראה המקורי שלו, וכמובן על מבנה המניפה.

הבמה הוגבהה, ונוספו אלמנטים דמויי כנפיים(צילום: שי סקיף)

כדי לשפר את האקוסטיקה בתוך המבנה המקורי, שונתה התקרה והופחת מספר המושבים, התקרה מעל הבמה הוגבהה, הבמה עצמה דורגה, ובצדי האולם נוספו אלמנטים דמויי כנפיים. כל אלה נועדו בעיקר לשתי מטרות: להגדיל את משך ההדהוד באולם, ולפתוח יותר נתיבי שמע לכל כלי וכלי בתזמורת אל הקהל.

והתוצאה? מבחינה ויזואלית, אבירי השימור השיגו הישג של ממש. אני נכנס, מתבונן בייאוש בעיצוב החום חמור הסבר שסביבי, ולרגע אני תוהה באיזו שנה אני נמצא, והאם ייתכן שאני אכן בביקור בגרמניה המזרחית. אבל האוזניים מעידות שאכן, שיפוץ נעשה וחל שינוי, ועבודתו של מומחה האקוסטיקה טויוטה ניכרת בצלילי התזמורת. הסאונד מבריק יותר, חי, שקוף ומאוזן, ויותר פרטים ניכרים בתזמורת. למיתרים יש המיה נעימה שעוטפת את הלב, והבס חם ועמוק.

אקוסטיקה מצוינת בשורה השישית(צילום: שי סקיף)

היתרונות האלה מרשימים, כל עוד אני יושב במרכז השורה השישית, שם מיקמו - בתבונה - את המבקרים. עם יותר מארבעים שנות ניסיון בהיכל התרבות, אני גולש משם במהלך הקונצרט לשורות אחוריות יותר, ומגלה את הבעיות המבניות של האולם שאינן ניתנות לתיקון: הצליל דועך במהירות, ובמרחק לא גדול מהבמה,

התזמורת נעשית מעורפלת ובוצית. ההדהוד המשופר נותן לתזמורת גוון נעים יותר מבעבר, אבל בשביל צלילות כמו בקונצרטחבאו צריך עדיין לנסוע לאמסטרדם.

ובתוך כל אלה, יוליאן רחלין, שהוקפץ לנהל את הקונצרט ברגע האחרון לגמרי, מול קהל דרוך ומבקר שעסוק בעיקר באקוסטיקה, הצליח לסחוף את התזמורת ואת המאזינים לתוך בועה של מוזיקה. הקונצ'רטו החמישי של מוצרט לכינור היה נאה, אנרגטי, רומנטי מדי לטעמי. הקונצ'רטו של מנדלסון, אינטנסיבי, מתוח, עם הרבה מסתורין ברגע היפה ביותר של הקונצ'רטו - המעבר ללא הפסקה מהפרק הראשון לשני.

ההפתעה באה דווקא כשרחלין השליך מעליו את הכלי שלו, הכינור - ובא כמנצח נטו אל הסימפוניה הרביעית של מנדלסון, "האיטלקית", שנטענה אצלו בהרבה חשמל. זה היה ביצוע מצוין ממש, שקוף, מבליט מבנים פוליפוניים, ועם זאת, מלא אנרגיה ודרמה. אחרי יום סוער של בלאגן, עבודות בהיכל, מתח, איחורים, והקפצה של הרגע האחרון לעמדת המנצח, ביצוע כזה הוא נס. תשואות רמות; בהחלט.